הבחירה הנכונה?
הבחירה הנכונה? אחרי שיחה קצרה עם ידידה שכבר מזמן יצאה מעולמי, אני תוהה איך יודעים אם הבחירה שעשיתי היא הנכונה? בסרטים זה תמיד קל וברור, גם לגיבור גם לקהל כולם יודעים מה צריך לעשות, כולם יודעים מה צריך לקרות, ואם זה לא קורה תהיה מן הרגשה של אכזבה באולם הקולנוע, אבל מה עושים בחיים? שמי ספיסקי מקסים וזאת כבר השנה השניה שאני משרת בצבא כמורה מקצועי לפיסיקה מתמטיקה ומדעים, את הדרך שלי במסלול התחלתי דיי במקרה הציעו לי תוכנית חדשה "עתידים להוראת המדעים" אמא שלי מורה למתמטיקה מזה 20 שנה, סבתא שלי הייתה מורה 33 שנה, אז אמרתי כן, תחושת בטן טובה, שוב ושוב אמרתי לעצמי " אתה נותן דבר טוב לעולם, העולם יחזיר לך בטוב". עד לאותה החלטה חפוזה שבועיים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה, הייתי בטוח שאהיה מהנדס מחשבים, מעולם לא חשבתי על מצוינות או על תרומה לקהילה, מהנדס מחשבים עם כיס מלא בכסף זה מה שידעתי שתמיד יצא ממני, אבל איכשהו הדברים התגלגלו ללימודים לתואר בפיסיקה ותעודת הוראה באוניבסיטה העברית בירושליים, במהלך הלימודים גילתי פתאום כמה בעצם אני אוהב חינוך, לדיונים בכיתה עליהם אף פעם לא חשבתי גילתי דעה, פיתחתי אישיות "חינוכית". התנדבתי עסקתי החינוך ובכל פעם גיליתי כמה העולם הזה מתאים לי. אחרי הלימודים התחלתי את השירות הצבאי שלי כמורה בפריפריה, עבודה קשה, עבודה לפעמיים מייגעת אבל איכשהו מלא בסיפוקים, ילד שנקשר אלייך בטיול השנתי, קבוצה של תלמידים שבזכותך יש להם בגרות, התנדבויות ופעילות אחרי שעות העבודה ביניהן הגעה לגמר האולפידה בפיסיקה בפעם הראשונה בתולדות עיר הפריפריה בה אתה משרת( מקום 7 מתוך 100 קבוצות), עוד כמה תלמידים שבזכותך אולי יוכלו לעשות 4 יח"ל במתטיקה במקום 3 ואולי פתחת להם חלון לאקדמיה, ואולי לא, אבל אתה מנסה, קבוצה של פסיקאים צעירים שלא היו לומדים פיסיקה כי הם פחות מתאימים, ואתה פותח להם את הדלת לכיתה שלך ואולי פותח להם דלת לחיים טובים יותר, כל אלה אומרים לך "אתה עושה את הדבר הנכון!" בצבא לא שוכחים לפרגן, ואתה כבר חולם על קרירה עשירה "אולי בחינוך אולי בצבא, את בדרך הנכונה". אבל האם זה נכון? כי לצד כל הסיפוק הזה ולצד כל התקווה, התלמידים בכיתה ח' לא נותנים לך ללמד, למרות שאתה כבר שנה שנייה בהוראה וחושב שאתה מכיר את כל הטריקים, על התלמידים בכיתה ז' פתאום אתה מגלה שכלל לא יודעים לקרוא, ואתה לא ממש יודע אם אתה יכול לעשות משהו עם הכיתה הזאת שמרוב תסכול לא נותנת לך להוציא מילה מהפה, ואתה יוצא מדוכא מעוד שיעור כשהרכז שכבה לא מבין איך אתה לא מצליח להסתדר עם התלמידים האלה, לו זה הולך כל כך בקלות, "זה הקושי בהוראה אין מה לעשות, אני אתפתח, אני אמצע דרך גם אליהם" אתה אומר לעצמך מקווה שאתה באמת צודק. אבל האם זה הדבר הנכון? אותה ידידה וותיקה שומעת שהחלטתי ללמוד תואר שני בתחום שנקרא "הוראת המדעים והטכנולוגיה" תואר שנותן לך כלים לחקור תהליכים של הוראה ולמידה, אתה מספר לה בגאווה שנכנסת השנה לשעה הראשונה שלך בשנה ב והבנת "זהו כאן אני רוצה להיות!" "לא אכפת לי כמה כסף יש במקום אחר, כאן יש ערכים! כאן אתה מתמלא בעושר אמיתי" והיא אולי בכלל בלי להבין כמה זה פוגע אומרת לך " חמוד, טוב נו תמצא אשה עשירה וזה יסתדר" והיא לא מבינה אתה חושב לעצמך " מי צריך כסף? יש ערכים!" יש עובדה שעושה טוב לכולם". אבל המחשבות לא עוזבות אותך, אולי כדאי הייה לחכות עד סוף הצבא וללכת ללמוד מחשבים כמו שתמיד רציתי? ומה אם לא עשיתי את הבחירה הנכונה? דעות?
הבחירה הנכונה? אחרי שיחה קצרה עם ידידה שכבר מזמן יצאה מעולמי, אני תוהה איך יודעים אם הבחירה שעשיתי היא הנכונה? בסרטים זה תמיד קל וברור, גם לגיבור גם לקהל כולם יודעים מה צריך לעשות, כולם יודעים מה צריך לקרות, ואם זה לא קורה תהיה מן הרגשה של אכזבה באולם הקולנוע, אבל מה עושים בחיים? שמי ספיסקי מקסים וזאת כבר השנה השניה שאני משרת בצבא כמורה מקצועי לפיסיקה מתמטיקה ומדעים, את הדרך שלי במסלול התחלתי דיי במקרה הציעו לי תוכנית חדשה "עתידים להוראת המדעים" אמא שלי מורה למתמטיקה מזה 20 שנה, סבתא שלי הייתה מורה 33 שנה, אז אמרתי כן, תחושת בטן טובה, שוב ושוב אמרתי לעצמי " אתה נותן דבר טוב לעולם, העולם יחזיר לך בטוב". עד לאותה החלטה חפוזה שבועיים לפני תחילת הלימודים באוניברסיטה, הייתי בטוח שאהיה מהנדס מחשבים, מעולם לא חשבתי על מצוינות או על תרומה לקהילה, מהנדס מחשבים עם כיס מלא בכסף זה מה שידעתי שתמיד יצא ממני, אבל איכשהו הדברים התגלגלו ללימודים לתואר בפיסיקה ותעודת הוראה באוניבסיטה העברית בירושליים, במהלך הלימודים גילתי פתאום כמה בעצם אני אוהב חינוך, לדיונים בכיתה עליהם אף פעם לא חשבתי גילתי דעה, פיתחתי אישיות "חינוכית". התנדבתי עסקתי החינוך ובכל פעם גיליתי כמה העולם הזה מתאים לי. אחרי הלימודים התחלתי את השירות הצבאי שלי כמורה בפריפריה, עבודה קשה, עבודה לפעמיים מייגעת אבל איכשהו מלא בסיפוקים, ילד שנקשר אלייך בטיול השנתי, קבוצה של תלמידים שבזכותך יש להם בגרות, התנדבויות ופעילות אחרי שעות העבודה ביניהן הגעה לגמר האולפידה בפיסיקה בפעם הראשונה בתולדות עיר הפריפריה בה אתה משרת( מקום 7 מתוך 100 קבוצות), עוד כמה תלמידים שבזכותך אולי יוכלו לעשות 4 יח"ל במתטיקה במקום 3 ואולי פתחת להם חלון לאקדמיה, ואולי לא, אבל אתה מנסה, קבוצה של פסיקאים צעירים שלא היו לומדים פיסיקה כי הם פחות מתאימים, ואתה פותח להם את הדלת לכיתה שלך ואולי פותח להם דלת לחיים טובים יותר, כל אלה אומרים לך "אתה עושה את הדבר הנכון!" בצבא לא שוכחים לפרגן, ואתה כבר חולם על קרירה עשירה "אולי בחינוך אולי בצבא, את בדרך הנכונה". אבל האם זה נכון? כי לצד כל הסיפוק הזה ולצד כל התקווה, התלמידים בכיתה ח' לא נותנים לך ללמד, למרות שאתה כבר שנה שנייה בהוראה וחושב שאתה מכיר את כל הטריקים, על התלמידים בכיתה ז' פתאום אתה מגלה שכלל לא יודעים לקרוא, ואתה לא ממש יודע אם אתה יכול לעשות משהו עם הכיתה הזאת שמרוב תסכול לא נותנת לך להוציא מילה מהפה, ואתה יוצא מדוכא מעוד שיעור כשהרכז שכבה לא מבין איך אתה לא מצליח להסתדר עם התלמידים האלה, לו זה הולך כל כך בקלות, "זה הקושי בהוראה אין מה לעשות, אני אתפתח, אני אמצע דרך גם אליהם" אתה אומר לעצמך מקווה שאתה באמת צודק. אבל האם זה הדבר הנכון? אותה ידידה וותיקה שומעת שהחלטתי ללמוד תואר שני בתחום שנקרא "הוראת המדעים והטכנולוגיה" תואר שנותן לך כלים לחקור תהליכים של הוראה ולמידה, אתה מספר לה בגאווה שנכנסת השנה לשעה הראשונה שלך בשנה ב והבנת "זהו כאן אני רוצה להיות!" "לא אכפת לי כמה כסף יש במקום אחר, כאן יש ערכים! כאן אתה מתמלא בעושר אמיתי" והיא אולי בכלל בלי להבין כמה זה פוגע אומרת לך " חמוד, טוב נו תמצא אשה עשירה וזה יסתדר" והיא לא מבינה אתה חושב לעצמך " מי צריך כסף? יש ערכים!" יש עובדה שעושה טוב לכולם". אבל המחשבות לא עוזבות אותך, אולי כדאי הייה לחכות עד סוף הצבא וללכת ללמוד מחשבים כמו שתמיד רציתי? ומה אם לא עשיתי את הבחירה הנכונה? דעות?