הבטן בסוף שבוע 20, אבל הראש עוד

niritcat

New member
הבטן בסוף שבוע 20, אבל הראש עוד

נמצא אי שם בשבוע 13-14... הריון ראשון היה מושלם - אהבתי להיות בהריון, השווצתי בבטן עוד לפני שהיה במה, וכל הזמן אמרתי והרגשתי שהייתי מוכנה להמשיך להיות בהריון עוד שנה. מההריון הזה יש לי ילדה מהממת, פשוט מדהימה. הריון שני הפסקנו בשבוע 13 בגלל מימצאים קיצוניים בשקיפות עורפית. ההריון הנוכחי, עובר בשקט ובשלום מבחינת תופעות ובדיקות, הוא כמובן מבורך וחיכינו לו כל כך, אבל אני ממש לא שם. השבועות רצים לי - אני סופרת שבועות רק בגלל הבדיקות, ואני כל הזמן מופתעת מחדש מכמה זמן כבר עבר. איפה שהוא, אצלי בראש, אני עוד אי שם בהתחלה בשבוע 14... אני אפילו לא יודעת אם זה קשור למה שכבר כתבתי או לא, אבל כל כך התבאסתי היום כשהייתי צריכה בפעם הראשונה (להריון הזה) ללבוש מכנסיים של הריון (שום דבר אחר כבר לא נסגר לי על הבטן). אני בכלל לא רוצה להיות בהריון. לא רוצה שיבלוט, לא רוצה שיידעו, לא רוצה להסתכל במראה ולראות בטן. רוצה תינוק משלי, שלם ובריא. מאוד מאוד רוצה. אבל אני לא רוצה הריון. זה כל כך מוזר לי. למישהי זה נראה הגיוני? סביר? מוכר?
 

בנצ100

New member
לא לבד...

כן, תחושות מוכרות. אני רוצה ילד, הייתי כבר בהריון, ועוד אחד הוא רק עונש. תקופת המתנה נוספת במתח. העובדה שההריון גלוי הופכת אותי לחשופה לשאלות המציקות של הסביבה (שלא כולם יודעים בה על העבר שלי) ולו יכולתי להחביא אותו ולא לגלות לאף אחד שאני - שוב - מנסה, הייתי שמחה. וגם ההריון הזה, שאינו מושלם כמו הקודם, אלא מפחיד, מלחיץ ומדאיג, הוא בכלל לא חוויה מופלאה. הגוף המשתנה כבר לא מפתיע אותי. אני רק רוצה להיות אחרי, להרגיש ילד חי ובריא בידיים שלי. ולא שאין רגעים יפים, אני אוהבת את הבעיטות, אוהבת להרגיש אותו מבפנים. אבל אשמח כל כך לפגוש אותו מבחוץ ולדעת שהמסלול נגמר. וזה ייקח עוד המון המון זמן.
 
למעלה