Ice machinE
New member
הביוגרפיה של דפש מוד
נכון לשנת 2003: הלהקה קמה ב-1980 בעיר Basildon שבמחוז אסקס, אנגליה ע"י הגיטריסט\זמר אנדרו פלטשר, מרטין ל. גור והקלידן וינס קלארק. בתחילת דרכם הם נקראו Composition of Sound ולאחר שהם גייסו ללהקה את דייב גאהן הם שינו את שמם ל-Depeche Mode והחליטו לזנוח את הגיטרות שלהם לטובת הקלידים ולהפוך ללהקה אלקטרונית נטו. הסינגל הראשון שהם הוציאו Dreaming of Me יצא ב-20.2.81 וכלל את השיר הנ"ל ואת ה-B-side שלו, Ice Machine (כן, אני קרוי ע"ש) לא כ"כ הצליח להקלט ע"י הציבור הבריטי. לאחר מכן הם שחררו את הסינגל ה-2 New Life (יצא ב-13.6.81) שהצליח לטפס עד למקום ה-11 במצעדים עד שב-7.9.81 הם שחררו את הסינגל ה-3 Just can´t Get enough שהגיע עד למקום ה-8 ויצר להם שם של להקה אדירה. באותה שנה הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם Speak & Spell. לאחר שהוחתמו ע"י חברת Sire בארה"ב גם הקהל האמריקני התחיל לאהוב את הלהקה והלהיט Just Can´t Get Enough הלך והצליח בארה"ב מעל המצופה. לאחר סיבוב הופעות האירופה ובארה"ב עזב הקלידן, וינס לקארק, את הלהקה ובמקומו צירפו את אלן וויילדר. בשנת 1982 הוציאה הלהקה את אלבומם ה-2 A Broken Frame ואת הסינגל ה-4 שלהם New Life שהצליח להגיע עד מלקום ה-6 במצעדי הפזמונים באנגליה. בין הלהיטים שהיו באלבום הזה אפשר למצוא את: The meaning of love, Leave in silence ו-See you. בשנת 1983 הוציאה הלהקה את אלבומם ה-3 Construction Time Again כשבתוכו היה הלהיט הגדול שלהם לאותה תקופה Everything Counts (יצא ב-11.7.83). שנת 1984 הייתה שנה מוצלחת מבחינת הלהקה עם שחרור האלבום הראשון שלהם בצפון אמריקה, People are people עם הלהיט בעל אותו שם. האלבום הזה הקנה ללהקה את מה שהם רצו, שם בקנה מידה עולמי. ובכך גם הקהל האמריקני נשבה בקסמם של 4 הבריטים האלה. בהמשך של אותה שנה הם הוציאו את האלבום ה-4 שלהם Some Great Reward וכלל בתוכו את הלהיטים: Master and Servant ואת שני הלהיטים השקטים: Somebody ו-Blasphemous Rumours. בשנת 1985 הוציאה הלהקה את דיסק האוסף הראשון שלה שנקרא בפשטות The Singles 81-85 וכלל את כל הלהיטים הגדולים שלה ועוד להיט שהוציאו במיוחד בשביל האלבום הזה Shake the disease. האלבום ה-5 של הלהקה ראה אור בשנת 1986 ושמו היה Black Celebration. הכנת האלבום הייתה מאוד קשה ללהקה כיוון שמרטין ידע בדיוק איך הוא רוצה שהאלבום ישמע. וכך גם השירים באלבום נשמעו. דייב אמר לאחר מכן "אם אי פעם היה זמן שהלהקה תשבר זה ללא ספק היה בזמן הכנת האלבום הזה". באלבום הזה גם התגלו החיכוכים עם חברת התקליטים כשהאחרונה רצתה להוציא את הסינגל Stripped בתור B-side של השיר But not tonight (שיר שבעצם היה סתם שיר שהלהקה הקליטה ביום אחד (והוא לא משהו בכלל I.M)). בעקבות האלבום הלהקה יצאה לסיבוב הופעות שהוא הסיבוב המוצלח ביותר שלהם נכון להיום. בין הלהיטים באלבום אפשר למצוא את: A question of lust, A question of time, Black Celebration, הלהיט שככל הנראה גרם לתופעה של ללבוש בגדים שחורים להופעות שלהם, Dressed in Black ואת השיר שהוא בין האהובים עלי, It doesn´t matter two. בשנת 1987 יצא האלבום Music for the Masses. ב-13.4.87 שוחרר הסינגל הראשון, Strangelove שלא זכה להצלחה מרובה אבל לעומת זאת זכה ללא פחות מ-14 רמיקסים שונים. האלבום לא זכה להצלחה יתרה והסינגל Little 15 שוחרר רק בגרמניה והגיע רק למקום 60. אך למרות זאת מכירות האלבומים עלו וכך גם הקהל בהופעות שלהם. בין הלהיטים באלבום אפשר למצוא את: Never let me down again, Behind the wheel וה-B-side שלו, Route 66. במהלך שנת 87´ הלהקה הופיעה כשאת הופעתם ה-101 הם ערכו באצטדיון ה-Rose Bowl בפסדינה, קליפורניה אל מול קהל שואג של 70,000 איש. המופע תועד ע"י במאי הקליפים הקבוע שלהם, אנטון קורבין, ויצא בתור דיסק בשם "101" ובתור הופעה בוידאו. בשנת 1989 יצא האלבום ה-9 של הלהקה בשם Violator. ב-29.8.89 שוחרר הסינגל ה-1 ממנו, Personal Jesus והפך להיות לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בתולדות ארה"ב. דבר שהקנה ללהקה סינגל זהב ראשון בארה"ב. בעקבותיו שוחרר הסינגל ה-2 Enjoy the Silence שהפך להיות סמלה המסחרי של הלהקה. הדרישה לסיבוב הופעות הניבה תוצאות והסיבוב שנקרא World Violation Tour הפך במהרה לאש בשה קוצים כש-40,0000 כרטיסים להופעה בניו יורק נמכרו תוך 8 שעות מפתיחת הקופות ו-48,000 כרטיסים להופעה בלוס אנג´לס נמכרו בתוך שעה! מפתיחת הקופות. אך הזמן נתן את אותותיו והשחיקה של הלהקה מההופעות וחיכוכים בתוך הלהקה התישו את דייב שפרש לנוח בסוף סיבוב ההופעות בלי לדעת אם הוא אי פעם ישוב ללהקה. אך קלטת דמו ששלח מרטין לדייב ב-92´ עם מספר שירים החזירו את האור לחיים של דייב והשירים פשוט שיקפו את מצב רוחו באותה תקופה ודירבן אותו לחזור לאולפן ולהקליט את האלבום הבא שלהם. בשנת 1993 יצא האלבום ה-10 של דפש מוד בשם Songs of Faith and Devotion או בשמו המקוצר SOFAD. האלבום היה בסגנון ממש שונה משאר האלבומים של הלהקה והיה יותר רוקיסטי והבתצע בו שינוי משמעותי, פעם ראשונה שהיה שימוש בתופים אמיתיים במקום סינטיסייזרים. ב-15.2.93 שוחרר הסינגל הראשון שכולם ציפו לו, I feel you, ובעקבותיו גם האלבום שנכנס ישירות למקום הראשון במצעד התקליטים של Billboard ובמצעד הבריטי. האלבום נשאר במקום ה-1 למשך שבוע בלבד ולאחר מכן צנח לתחתית המצעד אבל זה לא הפריע ללהקה להופיע מול הופעות מכורות מול קהל משולהב. מסתבר שהלהקה הפכה להיות אטרקציה שדירוג האלבומים שלהם לא משחק תפקיד והקהל נמשך אליה. בין הלהיטים אפשר למצוא את: Walking in my shoes, Condemnation, In your room ועוד שיר אהוב עלי, Rush. ב-1.6.95 הודיע הקלידן\מתופף של הלהקה, אלאן וויילדר, על כך שהוא פורש עקב תנאי עבודה פנימיים לא משבעי רצון. ב-3.2.97, לאחר כמעט 3 שנים מאז הסינגל האחרון שלהם, שוחרר הסינגל Barrel of a gun וב-14.4.97 יצא האלבום Ultra. הלהקה החליטה שלא לצאת לסיבוב הופעות כדי לתמוך האלבום החדש ובתקופה שבין 11.96 ל-11.97 קידמו את האלבום באמצעות מתן כ-250 ראיונות והופעות טלויזיוניות ברחבי אירופה וארה"ב. בין הלהיטים אפשר למצוא את: It´s no good, Useless, Sister of night ועוד להיט שקט, Home. בספטמבר 1998 הלהקה נכנסה לאולפן כדי לחבר דיסק אוסף שני כפול בשם The Singles 86>98 שכלל את כל הלהיטים שלהם מ-Black celebration עד Ultra. האוסף גם כלל שיר אחד חדש Only when I lose myself ועוד שיר שלקוח מהדיסק 101, Everything counts. בעקבות האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות כלל עולמי שארך בסה"כ 4 חודשים אבל כלל בתוכו מדינות כמו לטביה, רוסיה ואסטוניה שחיכו 18 שנה כדי שהלהקה תופיע אצלם. ב-23.4.2001 שוחרר לרדיו הסינגל הראשון שלהם מזה 3 שנים, Dream on ובחודש מאי של אותה שנה גם יצא האלבום האחרון שלהם Exciter שבעקבותיו הלהקה יצאה לעוד סיבוב הופעות ברחבי ארה"ב וקנדה ומדינות אירופה השונות. הסיבוב הגיע גם לעיר פראג שבצ´כיה וגם אני הגעתי לשם כדי להתענג יחד עם עוד כ-22,000 ברי מזל על הופעה מדהימה. מועדון המעריצים הישראלי שלח נציגות לא מבוטלת של כ-300 חברים להופעה האחרונה שלהם, בטורקיה. בין הלהיטים אפשר למצוא את: Freelove, I feel loved, Goodnight lovers ועוד שיר מדהים שאהוב עלי, When the body speaks.
נכון לשנת 2003: הלהקה קמה ב-1980 בעיר Basildon שבמחוז אסקס, אנגליה ע"י הגיטריסט\זמר אנדרו פלטשר, מרטין ל. גור והקלידן וינס קלארק. בתחילת דרכם הם נקראו Composition of Sound ולאחר שהם גייסו ללהקה את דייב גאהן הם שינו את שמם ל-Depeche Mode והחליטו לזנוח את הגיטרות שלהם לטובת הקלידים ולהפוך ללהקה אלקטרונית נטו. הסינגל הראשון שהם הוציאו Dreaming of Me יצא ב-20.2.81 וכלל את השיר הנ"ל ואת ה-B-side שלו, Ice Machine (כן, אני קרוי ע"ש) לא כ"כ הצליח להקלט ע"י הציבור הבריטי. לאחר מכן הם שחררו את הסינגל ה-2 New Life (יצא ב-13.6.81) שהצליח לטפס עד למקום ה-11 במצעדים עד שב-7.9.81 הם שחררו את הסינגל ה-3 Just can´t Get enough שהגיע עד למקום ה-8 ויצר להם שם של להקה אדירה. באותה שנה הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם Speak & Spell. לאחר שהוחתמו ע"י חברת Sire בארה"ב גם הקהל האמריקני התחיל לאהוב את הלהקה והלהיט Just Can´t Get Enough הלך והצליח בארה"ב מעל המצופה. לאחר סיבוב הופעות האירופה ובארה"ב עזב הקלידן, וינס לקארק, את הלהקה ובמקומו צירפו את אלן וויילדר. בשנת 1982 הוציאה הלהקה את אלבומם ה-2 A Broken Frame ואת הסינגל ה-4 שלהם New Life שהצליח להגיע עד מלקום ה-6 במצעדי הפזמונים באנגליה. בין הלהיטים שהיו באלבום הזה אפשר למצוא את: The meaning of love, Leave in silence ו-See you. בשנת 1983 הוציאה הלהקה את אלבומם ה-3 Construction Time Again כשבתוכו היה הלהיט הגדול שלהם לאותה תקופה Everything Counts (יצא ב-11.7.83). שנת 1984 הייתה שנה מוצלחת מבחינת הלהקה עם שחרור האלבום הראשון שלהם בצפון אמריקה, People are people עם הלהיט בעל אותו שם. האלבום הזה הקנה ללהקה את מה שהם רצו, שם בקנה מידה עולמי. ובכך גם הקהל האמריקני נשבה בקסמם של 4 הבריטים האלה. בהמשך של אותה שנה הם הוציאו את האלבום ה-4 שלהם Some Great Reward וכלל בתוכו את הלהיטים: Master and Servant ואת שני הלהיטים השקטים: Somebody ו-Blasphemous Rumours. בשנת 1985 הוציאה הלהקה את דיסק האוסף הראשון שלה שנקרא בפשטות The Singles 81-85 וכלל את כל הלהיטים הגדולים שלה ועוד להיט שהוציאו במיוחד בשביל האלבום הזה Shake the disease. האלבום ה-5 של הלהקה ראה אור בשנת 1986 ושמו היה Black Celebration. הכנת האלבום הייתה מאוד קשה ללהקה כיוון שמרטין ידע בדיוק איך הוא רוצה שהאלבום ישמע. וכך גם השירים באלבום נשמעו. דייב אמר לאחר מכן "אם אי פעם היה זמן שהלהקה תשבר זה ללא ספק היה בזמן הכנת האלבום הזה". באלבום הזה גם התגלו החיכוכים עם חברת התקליטים כשהאחרונה רצתה להוציא את הסינגל Stripped בתור B-side של השיר But not tonight (שיר שבעצם היה סתם שיר שהלהקה הקליטה ביום אחד (והוא לא משהו בכלל I.M)). בעקבות האלבום הלהקה יצאה לסיבוב הופעות שהוא הסיבוב המוצלח ביותר שלהם נכון להיום. בין הלהיטים באלבום אפשר למצוא את: A question of lust, A question of time, Black Celebration, הלהיט שככל הנראה גרם לתופעה של ללבוש בגדים שחורים להופעות שלהם, Dressed in Black ואת השיר שהוא בין האהובים עלי, It doesn´t matter two. בשנת 1987 יצא האלבום Music for the Masses. ב-13.4.87 שוחרר הסינגל הראשון, Strangelove שלא זכה להצלחה מרובה אבל לעומת זאת זכה ללא פחות מ-14 רמיקסים שונים. האלבום לא זכה להצלחה יתרה והסינגל Little 15 שוחרר רק בגרמניה והגיע רק למקום 60. אך למרות זאת מכירות האלבומים עלו וכך גם הקהל בהופעות שלהם. בין הלהיטים באלבום אפשר למצוא את: Never let me down again, Behind the wheel וה-B-side שלו, Route 66. במהלך שנת 87´ הלהקה הופיעה כשאת הופעתם ה-101 הם ערכו באצטדיון ה-Rose Bowl בפסדינה, קליפורניה אל מול קהל שואג של 70,000 איש. המופע תועד ע"י במאי הקליפים הקבוע שלהם, אנטון קורבין, ויצא בתור דיסק בשם "101" ובתור הופעה בוידאו. בשנת 1989 יצא האלבום ה-9 של הלהקה בשם Violator. ב-29.8.89 שוחרר הסינגל ה-1 ממנו, Personal Jesus והפך להיות לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בתולדות ארה"ב. דבר שהקנה ללהקה סינגל זהב ראשון בארה"ב. בעקבותיו שוחרר הסינגל ה-2 Enjoy the Silence שהפך להיות סמלה המסחרי של הלהקה. הדרישה לסיבוב הופעות הניבה תוצאות והסיבוב שנקרא World Violation Tour הפך במהרה לאש בשה קוצים כש-40,0000 כרטיסים להופעה בניו יורק נמכרו תוך 8 שעות מפתיחת הקופות ו-48,000 כרטיסים להופעה בלוס אנג´לס נמכרו בתוך שעה! מפתיחת הקופות. אך הזמן נתן את אותותיו והשחיקה של הלהקה מההופעות וחיכוכים בתוך הלהקה התישו את דייב שפרש לנוח בסוף סיבוב ההופעות בלי לדעת אם הוא אי פעם ישוב ללהקה. אך קלטת דמו ששלח מרטין לדייב ב-92´ עם מספר שירים החזירו את האור לחיים של דייב והשירים פשוט שיקפו את מצב רוחו באותה תקופה ודירבן אותו לחזור לאולפן ולהקליט את האלבום הבא שלהם. בשנת 1993 יצא האלבום ה-10 של דפש מוד בשם Songs of Faith and Devotion או בשמו המקוצר SOFAD. האלבום היה בסגנון ממש שונה משאר האלבומים של הלהקה והיה יותר רוקיסטי והבתצע בו שינוי משמעותי, פעם ראשונה שהיה שימוש בתופים אמיתיים במקום סינטיסייזרים. ב-15.2.93 שוחרר הסינגל הראשון שכולם ציפו לו, I feel you, ובעקבותיו גם האלבום שנכנס ישירות למקום הראשון במצעד התקליטים של Billboard ובמצעד הבריטי. האלבום נשאר במקום ה-1 למשך שבוע בלבד ולאחר מכן צנח לתחתית המצעד אבל זה לא הפריע ללהקה להופיע מול הופעות מכורות מול קהל משולהב. מסתבר שהלהקה הפכה להיות אטרקציה שדירוג האלבומים שלהם לא משחק תפקיד והקהל נמשך אליה. בין הלהיטים אפשר למצוא את: Walking in my shoes, Condemnation, In your room ועוד שיר אהוב עלי, Rush. ב-1.6.95 הודיע הקלידן\מתופף של הלהקה, אלאן וויילדר, על כך שהוא פורש עקב תנאי עבודה פנימיים לא משבעי רצון. ב-3.2.97, לאחר כמעט 3 שנים מאז הסינגל האחרון שלהם, שוחרר הסינגל Barrel of a gun וב-14.4.97 יצא האלבום Ultra. הלהקה החליטה שלא לצאת לסיבוב הופעות כדי לתמוך האלבום החדש ובתקופה שבין 11.96 ל-11.97 קידמו את האלבום באמצעות מתן כ-250 ראיונות והופעות טלויזיוניות ברחבי אירופה וארה"ב. בין הלהיטים אפשר למצוא את: It´s no good, Useless, Sister of night ועוד להיט שקט, Home. בספטמבר 1998 הלהקה נכנסה לאולפן כדי לחבר דיסק אוסף שני כפול בשם The Singles 86>98 שכלל את כל הלהיטים שלהם מ-Black celebration עד Ultra. האוסף גם כלל שיר אחד חדש Only when I lose myself ועוד שיר שלקוח מהדיסק 101, Everything counts. בעקבות האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות כלל עולמי שארך בסה"כ 4 חודשים אבל כלל בתוכו מדינות כמו לטביה, רוסיה ואסטוניה שחיכו 18 שנה כדי שהלהקה תופיע אצלם. ב-23.4.2001 שוחרר לרדיו הסינגל הראשון שלהם מזה 3 שנים, Dream on ובחודש מאי של אותה שנה גם יצא האלבום האחרון שלהם Exciter שבעקבותיו הלהקה יצאה לעוד סיבוב הופעות ברחבי ארה"ב וקנדה ומדינות אירופה השונות. הסיבוב הגיע גם לעיר פראג שבצ´כיה וגם אני הגעתי לשם כדי להתענג יחד עם עוד כ-22,000 ברי מזל על הופעה מדהימה. מועדון המעריצים הישראלי שלח נציגות לא מבוטלת של כ-300 חברים להופעה האחרונה שלהם, בטורקיה. בין הלהיטים אפשר למצוא את: Freelove, I feel loved, Goodnight lovers ועוד שיר מדהים שאהוב עלי, When the body speaks.
