הבעיה המוכרת..

הבעיה המוכרת..

שבוע הבא אני צריכה לשוב לעבודה. אני יודעת , כולכן התמודדתן/תתמודדנה עם המצב הזה של להשאיר ילד/ה בן/ת 3 חודשים בלבד להשגחת מישהו זר. אבל אני מרגישה במידה מסוימת שאני מגזימה. אתמול השארתי את שירי ליפולה של גיסתי (20!) כדי ללכת לקחת את רוני מהעבודה, מרחק של בסך הכל 20 דקות. אני לא יכולה להתחיל לתאר לכם אילו תסריטים עלו לי בראש ואחריהם המחשבה הכואבת שבקרוב זו אפילו לא תהיה גיסתי אלא שכנה מטפלת ולא לעשרים דקות אלא לשמונה שעות תמימות ויותר (תלוי בפקקים). אני פשוט לא מסוגלת להנות משום דבר כשאני בלעדיה! אני כל הזמן עם העינים על השעון מתי זה נגמר. העבודה שלי כרוכה בריכוז רב, בלעדיו אין לי מה לעשות בה. זו לא עבודה של ראש קטן שאני יכולה להרהר לי מה קורה עם הבת שלי עכשיו או להרים טלפון כל שתי דקות. אני פוחדת שלא אצליח להתרכז בה. שירי גם לא אוכלת מסודר. מדי כמה ימים היא אוכלתכל 3 שעות אבל בזמנים אחרים פה ושם כי היא לא אוכלת 2 צדדים ולכן משלימה פה ושם. אין לי מושג איך זה יהיה אצל המטפלת , מה גם שיש לה עוד 2 ילדים חוץ משירי והיא תצטרך להקדיש זמן גם להם. ועוד לא דיברנו על השאיבות... אוף! אני לא מסוגלת לחשוב על זה, מה יהיה?
 

טיפוטף

New member
איזה קריזה!!!

כתבתי לך באריכות. ואז היתה לי תקלה והכל אבד!!!
 

טיפוטף

New member
מה כתבתי?

משהו כמו: קודם יהיה לך רע, אח"כ יותר טוב, אח"כ תגיעי לאיזו נקודת איזון, לפעמים תגידי: "מה אני עושה פה בכלל", ולפעמים "איזה כייף שיש לי את ה- 8 שעות האלה שבהן אני עושה משהו אחר". ואולי בסוף יתברר שמקום העבודה הזה לא מתאים יותר למי שאת היום, למי שאת תהיי בעתיד? תראי, זו שאלה קשה. איך אפשר? מתרגלים. מתרגלים לכך שזו המציאות וזה כורח כלכלי אבל גם תרבותי. בחברה שבה אנו חיים, קשה מאוד לאישה לבעוט בכל מה שהתחנכה עליו ולהקדיש את עצמה אך ורק לגידול הילדים, ב- 100%. כל אחת עושה את הבחירה שלה. כל אחת מוצאת את נקודת האיזון שלה. אחת חושבת שאם ירדה מ- 12 שעות עבודה ביום ל- 8, עשתה ויתור גדול, שניה חושבת שאם עזבה התמחות ברפואה ועברה לעבוד במקצוע שבו רק נדרשת השכלה בתחום, היא עשתה ויתור ענק, שלישית מרגישה שגם בעבודה של 5 שעות ביום, נניח בתור מורה, היא לא מקדישה מספיק לילדים שלה, ואין לה כבר אנרגיות בשבילם כשהיא חוזרת הביתה... ואפשר כמובן גם להיות בבית בשביל הילדים אבל בפועל להקדיש את כל היום לשופינג ובתי קפה עם חברות, אבל לא באמת להעניק לילדים חום ואהבה. מ"מרום" נסיוני של לידת 3 ילדים, השארתם אצל מטפלות ואח"כ בגנים, אני יכולה להגיד לך שלא רק בפעם הראשונה, אלא גם בשניה וגם בשלישית היה לי נורא קשה. אבל, זה השתפר תוך זמן מה, ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי סובבים אך ורק סביבם. מצד שני, רגשות האשמה הקבועים, ההתלבטות בין הצרכים והדרישות של הילדים - כל אחד מהם, הבעל, העבודה, ושלך במקום האחרון כמובן, זו התלבטות שתישאר איתך לנצח. את אמא. JOIN THE CLUB . לא נעים לי כבר להמליץ על הספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה". כבר דיברו עליו כל כך הרבה. ובכל זאת, מתוארת שם כל כך יפה וכואב, הסיטואציה המוכרת של אמא שנקרעת, נקרעת מעומס רגשות האשמה, נקרעת מהתלבטות בין הצרכים של כולם, נקרעת מעייפות. רק הבוקר נתקלתי בסיטואציה דומה - הייתי צריכה לצאת באופן חריג נורא מוקדם לעבודה. גם בעלי כנ"ל לכיוון אחר. מה עושים? אין פה סבא וסבתא שיכולים לבוא ולשלוח את כולם בשעה 8. אז צריך לבקש טובות מכל העולם ומההורים של חבירם לגן ולבית הספר שיעזרו לנו, ואחר כך להישאר עם רגשות אשמה, כאילו זרקנו את הילד מהמיטה על מישהו. כל היום חשבתי על הפרצופים המבולבלים שלהם, אבל מה יכולתי לעשות? ויש גם הפתעות לטובה: לפני כמה שנים עמדה בפני בחירה, האם להמשיך ולעבוד במקום עבודה מסויים ולהתקדם שם מבחינת מעמד ושכר, על חשבון הילד הגדול כמובן, שאראה אותו ישן בעיקר. לא יכולתי. אחרי כמה חודשים כאלה, קמתי ועזבתי. הרגשתי שאני בועטת בכל מה שחינכו אותי עליו. הרגשתי שאני כשלון, בגלל שלא יכולתי להתמודד יותר עם רגשות האשמה. היום אני מבינה כמה ברת מזל הייתי, שהבנתי את זה בשלב כל כך מוקדם. שאם לא אז, זה היה מתפוצץ מאוחר יותר, אבל שלא היה לזה סיכוי ממילא. בדיעבד, הבחירה הזו היתה אחת הבחירות החכמות ביותר שעשיתי בחיים שלי, כי הצלחתי להשתלב בעבודה עצמאית, מה שלא הייתי יכולה לעשות בשום פנים ואופן אם הייתי ממשיכה לעבוד שם. אבל התגלגלתי לבחירה הזאת, מבלי שתכננתי מראש, ורק משום שלא יכולתי יותר. אז הדברים לפעמים לא קורים בדיוק איך שמתכננים, אבל יש גם הפתעות לטובה, לא?
 
המון תודה

שטרחת וכתבת שוב את הכל.. חשוב לי באמת לשמוע על ההתמודדות הזו. על כל אחת מכן , איך היא מסתדרת עם רגשות האשמה הללו. אמא שלי אומרת: מהרגע שאת אמא יש לך מנה דושה של נקיפות מצפון שלא עוזבים אותך לעולם. אני פתאום מבינה כמה היא צודקת. אני הולכת עכשיו לשכנה. אתן מבינות שאפילו לא הודעתי לה סופית שאני מסתמכת עליה? אין לי אפילו מושג כמה היא גובה . פושעת שכמוני.
 

אפרת12

New member
מאוד התרגשתי ממה שכתבת

ואת הספר קראתי (הוא גם נמצא במומלצים בדף הראשי שלנו
). לא יצירת מופת, אבל בהחלט מתאר את החיים שלנו
 

אפרת12

New member
אמרו לך פעם שהזמן עושה את שלו../images/Emo35.gif

אז שזהו - שזה לא מדויק. ברגע שיש לנו ילד, ברוב המקרים כל נושא אחר בחיים מתגמד לעומת הדאגה ותחושת האחריות הכבדה. ו-כן. הגעגועים. החיים השתנו לבלי שוב. אבל מה שאני כן יכולה להגיד לך מהנסיון (ואני - דרך אגב, עזבתי את העבודה. אבל לא רק מטעמי געגועים) - את לומדת לפצל את הקשב הפנימי. את מתרכזת, והילד יושב כל הזמן באחורי הראש. ולגבי האכילה - בד"כ הילדים מגלים כושר הסתגלות מדהים בנושא הזה. סיון, למעט העובדה שבקבוקים במשפחתון הוא עד לאחרונה כמעט לא לקח (לא שאוב ולא מטרנה) - אוכל את המוצקים מסודר, מה שב
אני יכולה לעשות שמיניות באויר (טוב, וגם אני עצמי לא כל כך מסודרת מבחינת זמנים) - אני לא אשכנע אותו להיות עקבי בנושא. מה שבטוח זה - שלילדים יש את המנגנונים שלהם, ושירי תווסת את עצמה, סביר להניח. אז מה יהיה
יהיה לא קל, אבל אין ספק שתיכנסח בסופו של דבר לאיזשהו תלם. כך אני מאמינה.
 
גם אני חוזרת בשבוע הבא

אבל כבר חזרתי ללימודים, אז התרגלתי קצת לשים אותו אצל אחרים לפחות זה אצל סבתא או גיסים. משבוע הבא דרורי יהיה אצל מטפלת ששומרת על ילד נוסף, בבית של הילד השני, חצי דקה מאיתנו ברגל. הוא יהיה שם רק יומיים וחצי, יום נוסף סבתא תשמור עליו, ויום נוסף הוא יבוא איתי ללימודים (יש שם פעוטון ואני נמצאת שם עד מאוחר יחסית) אני בעיקר מדחיקה את זה שהוא יהיה אצל מטפלת.... וגם את עניין השאיבות (למרות שהתחלתי לאגור). אמרו שכל העולם משתנה כיש ילדים, כנראה שצדקו בינתיים שולחת לך פשוט חיבוק גדול
 

nubi

New member
../images/Emo24.gifהיי!

מה אומר ומה אגיד... לילות לא ישנתי עם נושא הסידור לילדה. חזרתי לעבוד יום בשבוע חודש אחרי הלידה (לא יכולתי להיות יותר בבית). הילדה עם סבתא שלי. אישה מבוגרת, שמאז שסבא שלי נפטר לפני חודשיים לא מפסיקה לבכות. אני מאוד לא שקטה, חושבת על זה כל הזמן. לא מוצאת מטפלת כי אף מטפלת לא מוכנה לעבוד משרה חלקית (רק פעמיים בשבוע שפעם אחת היא עד 20:00). בלגן. בעלי לא ממש מבין את נדודי השינה שלי, מאמא שלי אין לי עזרה, כך שהכל נופל עלי. אז כשאני עובדת אני נורא משתדלת לשים הכל בצד, לא מתקשרת הביתה (כן, כן, פעם אחת התקשרתי, אמא שלי היתה אצלי, עשתה לי מצב רוח כל כך רע שעזבתי הכל וחזרתי הביתה. תארו לכן-רופאת שיניים שפתאום קמה והולכת...) וזהו. אחרי המבול.
 
מנסיוני,

העסק נעשה יותר קל בהדרגה. אני סטודנטית, וחזרתי ללמוד כשמעין היתה בת 3 שבועות - אמנם רק לשעתיים, 3 ימים בשבוע, אבל זה היה ק-ש-ה!!! היא הסכימה לקבל בקבוק שאוב בלי בעיה, אבל זה גרם לבעיות רבות בהנקה, שצצו בשלב מאוחר יותר. מזלי שאמא שלי יכולה לטפל בה, למרות שאני לא מסכימה עם הגישה של אמי בהרבה נושאים (בעקר בנושאי פולניות
) אבל בעלי ואני הגענו למסקנה שלא נוכל לשנות אותה. הסמסטר אני לומדת הרבה יותר שעות, אבל זה רחוק ממשרה ואפילו מחצי משרה. מבינה את הקושי שלך.
מירב
 
אוי מאיה ../images/Emo24.gif

כמה קשה זה בוודאי. אין לי מה להגיד - רק לשלוח
ולשער שמן הסתם מתרגלים למצב החדש הזה לאחר זמן מה. אין לי עצות מנסיון אישי, כי את יובל שלחתי לגן רק לקראת גיל שנה ועם מאיה שלי אני עוד בבית (בת 7 חודשים עוד 3 ימים) ולא רואה עוד אפשרות להשאיר אותה באופן קבוע מידי יום עם מישהו אחר. לשמחתי מצבנו הכלכלי מאפשר את זה... אני יודעת שלא אצל כולן זה ככה (ולא כולן גם מרגישות בנוח עם להשאר בבית עם התינוק). אני בטוחה שזה יסתדר! כשיובל הלכה לגן אני בכיתי כמו תינוקת שבוע שלם. זה היה קשה לכולנו, אבל היא היתה גדולה יותר. מנסיון של חברות מסביבי אני רואה שככל שהתינוק צעיר יותר, כך קל לו יותר להסתגל למטפל חדש. אז כנראה שבקטע הזה יש לכם יתרון...
 

lulyK

New member
../images/Emo24.gif

כיווצת לי את הבטן עכשיו. ממה שאני רואה אצל חברותיי העובדות מחוץ לבית - מרגלים ואפילו מוצאים יתרונות. יש אפשרות לרדת קצת באחוזי המשרה? יש הבדל תהומי בין 8 שעות ל-6.
 

פיצהלה

New member
הי מאיה, אני כ"כ מזדהה...../images/Emo10.gif

ולי יש עוד חודש לפני שאני חוזרת לעבודה. אני אמנם לא מניקה אז בעיית ההאכלה לא קיימת אצלי אבל לעומתזאת אני עובדת בתחום מטורף (טלוויזיה) שם כולם וורקוהוליקים (כולל אני לפני בואה של שיר לחיי) ושעות העבודה הן מטורפות ולא צפויות. אני מתה מפחד מיום החזרה, אני לא אוכל "לעשות שרירים" בעבודה ולהפיל את העט בחמש או בשש, כי זה פשוט לא עובד ככה אצלנו ויהיה לי מאוד קשה לתמרן בין הדברים. בדיוק בסופ"ש הזה הפנמתי את העניין ואני מתחילה לחפש מטפלת, זה גם בעיה כי אני גרה כרגע בראש העין אבל עוד 3 חודשים עוברת לרמת גן אז אני אצטרך במשך 3 חודשים להסיע את שיר כל יום למטפלת ברמת גן וחזרה בערב כדיי לא לטרטר אותה עם מטפלת זמנית... אוף... מתכווץ לי הלב רק מלחשוב על זה, להיות איתה כל יום שעה על הכביש, ולהשאיר אותה עם אדם שאני לא מכירה... זה פשוט כואב פיזית, נכון?
 

1אורניתה

New member
אני לא רוצה לדכא אותך

גם אני עבדתי בתחום הטלויזיה ולא שרדתי את זה!!אין לי כל כך זמן לכתוב אז אני אקצר ויותר מאוחר ארחיב.(אגב גם אני בראש העין)אחרי לידת בני הבכור לפני כ-5 שנים הייתי בעיצומן של קמפיינים לבחירות לכמה מפלגות עשיתי ה-כ-ל- כדי להוכיח שהאמהות לא מפריעה לתפקוד שלי ולמקצועיות (עבדתי לילות שבתות ומתי שנדרש עם תינוק יונק בבית) אבל זה לא עזר השובינסטים פתרו אותי מיד לאחר הבחירות ומאז אני נודדת ובקושי מצליחה למצא עבודה "סבירה"בתחום -ופרשתי ממקצועי (עורכת סאונד)גם אחרי לידת בני השני כבר לא עבדתי במקצוע אלא יותר בעבודה לוגיסטית הפקתית פטרו אותי.אגב איפה את עובדת???? סליחה אם דיכיתי אותך אבל זו המציאות התקשורת היא שמאלנית מתקדמת אבל לא במקרה שלי ואני מקווה שאצלך זה לא יקרה. בכל מקרה כל הרגשות שאופפות אותנו כאמהות ורגשות האשם עוברות אלילדים,כדאי שתהיי חזקה בשביל שירה והכי חשוב שזה "ישתלם" לך ביזה שהיא צורה (כלכלית מקצועית או אישית)כי אף אחד לא יחזיר לך את השנים האלה בסוף.
 
תגובה מהירה ביותר

כי הקצבתי לעצמי רק עד שהמוזיקה במובייל תיגמר כי אחרת אני יכולה לצ'וטט כל היום ומה עם מה שחייבים לעשות?) אז ככה: גם לי יש ניסיון ארוך עם חזרה לעבודה וילדים. כשנולדה ירדן (10) הייתי חיילת בשירות חובה (עתודאית ולכן נשואה וחיילת) והעיפו אותי מהצבא בחודש חמישי מהיום להיום. ואז הייתי אתה בבית עד גיל שנה וטיפסתי על הקירות. אני לא טיפוס ביתי וזה בלשון המעטה... ואז הלכתי ללמוד משפטים עם תינוקת בת שנה. גרנו בר"ג והיינו משאירים אותה בבוקר אצל אמא שלי בחולון (בשעה 730) ומשאירה את הבעל בעבודה ונוסעת ללימודים וחוזרת בערב. ובימי החורף השארתי אותצה גם לישון אצל אמא שלי כדי לא להוציא לקור בלילה רק בשביל להחזיר למחרת. וזה היה נורא! יכולתי לא לראות אותה ימים ולבכות כל הלילה כשהשארתי אותה שם. וזה עם כל זה שאני סומכת על אמא שלי 100%. אז אחרי שנה עברנו לגור בחולון כדי להיות קרובים לאמא וזה שיפר מאב. מעין נולדה באמצע הלימודים והיה נהדר כי הייתי גמישה לגמרי - גם לימודים ויחסים עם אנשים בוגרים ומעניינים וגם יכולתי להיות עם התינוקת שלי מתי שרציתי ואפילו לקחתי אותה אתי (והנקתי בחדר של דיקאן הסטודנטים באמצע הגשם כי רק שם היה חימום). אבל אז היא היתה בת שנה והייתי צריכה להתחיל התמחות - וזה היה נורא. לא בגלל מעין אלא בגלל ירדן ה"גדולה" שהיתה בת 6 ועלתה לכתה א'. אז ביום שנפלה לה השן הראשונה היא היתה עם אמא שלי ואני שמעתי על זה בטלפון והתחלתי לבכות נורא ונסעתי הביתה מוקדם. וגם השנה הזו חלפה והתחלתי לעבוד במקצוע, במשרד קטן ונהדר, עם אנשים מדהימים שאני אוהבת, ועושה עבודה שאני אוהבת. ועכשיו נולדה יובל. והיא בת חודשיים ובעוד חודשיים אני חייבת לחזור (למשרה חלקים בהתחלה ואח"כ למלאה) ואמא שלי לא יכולה יותר לטפל בתינוק אז אתמול סגרתי עם מטפלת (שאני מכירה הרבה שנים ודי סומכת...) וזה לא נעשה לי יותר קל! אז בכל פעם שאני מרגישה את הכובד הזה של "אני כאן והפיצי מותק שם" אני נזכרת שבעצם אני לא יכולה גם להיות רק בבית כי זה לא מה שמתאים לי ואם אעשה זאת ואפסיק לעבוד (הלוואי שהמשכנתא היתה מסכימה גם כן...) כולם יסבלו ולא רק אני כי אז אהיה עצבנית ורעה. ואולי טוב יותר שהם מקבלים אמא מרוצה מעצהמ וסבלנית אליהם בשעות שאנחנו יחד (משעה 1600) בד"כ). הלוואי שזה לא נשמע כאילו אינני מכירה את ילדי, כי ממש לא ככה, והארתי רק את הנקודה של הקושי ולא את הנקודות הטובות. SORRY אם מה שכתבתי לא מעודד מאד, אבל זה מהלב ומהניסיון. אין פתרון קל ואין פתרון קסם. הדיסוננס נשאר וככה גם רגשות האשמה ויסורי המצפון. ועם כל זה צריך להפנים שאין בחירה מושלמת ב100% אלא לכל בחירה יש מחיר. הלוואי שקצת תרמתי. צביה
 
תודה על התגובות!

כמו שכבר ציינתי, חשוב היה לי לשמוע דרכי התמודדות ולפעמים אפילו לדעת ש"לכולן זה קשה" זו נחמה מסוימת אגב, כששאלתי את מנהלת החשבונות במשרד, אם ל- ילדים איך התמודדה עם החזרה לעבודה, היא אמרה לי בחיוך מבויש: אני אגיד לך את האמת, השניים הראשונים היו כל כך בכיינים שבסתר ליביב רציתי כבר לתת אותם לחצי יום למישהו אחר.. השלישי לעומת זאת היה כזה מלאך שדווקא אצלו היה קשה לי". אז כולכן צודקות , קשה קשה אבל מצד שני, חשוב לי לחזור קצת לחברת המבוגרים , לשיגרה , לאנשים בכלל כי אני מרגישה די מנותקת. במסגרת ה"מחקר" של איך חוזרים לעבודה מסתבר לי שרב הנשים לא חזרו אחרי 3 חודשים אלא יותר ובזה המצפון קצת מציק לי. אם לא אחזור לאחר שלושת החודשים הללו אפסיד את המשכורת על חופשת הפסח (המשרד יוצא לחופשה מרוכזת בתשלום) ולא יהיה הוגן להגיע רק שבוע קודם. זה אחד השיקולים שלי. שיקול אחר הוא כאמור, ממילא זה יקרה, וצריך לעשות את זה מתישהוא. אני מניחה שאם יהיה לי ממש ממש קשה אני אמצא פתרון , חוץ מזה , אתן תמיד פה בשביל לשמוע על זה, לא? ולאורניתה, אני עובדת בתחום השילוח הבינלאומי. עבודה דינמית ודורשת המון אחריות וזמינות.
 

משוש30

New member
בדיוק רציתי לפתוח הודעה כזאת...

אני חוזרת עוד פחות משלושה שבועות לעבודה. ל-4.5 ימים מלאים מאד(אחד מהם אני צריכה לצאת ב-7 וחוזרת ב-6 בערב, כלומר 11 שעות!!!!!) ואני עוד לא התחלתי לשאוב ולמלא את המלאי (כי אני מדחיקה את העובדה שצריך לחזור לעבודה) אני לא מסוגלת שמישהו אחר יטפל במתן אפילו לא אמא שלי או בעלי לאורך זמן אז מה נגיד על מטפלת??? אני מתגעגעת למתן בלילות (הוא ישן 6 שעות רצוף) וכשאני מתעוררת אני מרגישה געגועים מטורפים וזה כשאני ישנה אז מה יקרה כשאני אהיה ערה?? גם בעבודה שלי צריך הרבה ריכוז ומשמעת ואני גם צריכה לסיים את התואר השני וללימודים אני אצטרך עוד יותר משמעת כי זה תלוי רק בי (נשארו לי רק העבודות לעשות אין לי קורסים) ויהיה לי קשה מאד לבחור בלשבת בספריה רחוק ממתן כשלכאורה אני יכולה ללמוד בבית, רק שאני לא יכולה ללמוד בית ועובדה בחודשיים וחצי שעברו לא נגעתי בעבודות... כמה שאני מזדהה איתך! אין בררה נצטרך להיות חזקות ולהתרגל למצב החדש...
 

Salsa S

New member
מוכר, מוכר... ויהיה בסיידר!../images/Emo24.gif

רוצה לשתף אותך קצת בניסיוני האישי והמועט (אבל גם ניסיון של חודש אחרי החזרה לעבודה נחשב לניסיון כלשהו, לא?)... אז ככה... בהתחלה - הייתי מתקשרת למטפלת כבר בבוקר - בדרך לעבודה (כי הבחור הוא זה שמביא את שיר למטפלת). במשך היום היו כמה וכמה וכמה שיחות - בעיקר בגלל ששיר היתה סרבנית בקבוק מוצהרת (ונשברה בסוף, נו מה?). כאמור, גם התקופה הזו עברה, כמות השיחות למטפלת ירדה, גם שיר וגם אמא שלה התחילו להתרגל למצב החדש... היציאה לעבודה בבוקר גם תורמת לי אישית משהו שאין לי כשאני בבית עם הקטנה - להתלבש, להתאפר, להסתדר, ובכלל - להפעיל את התאים האפורים... להיות קצת יותר בחברת מבוגרים...
אני לא מוצאת בזה פסול... להיפך! ומבחינת האוכל - שיר אוכלת כמה שהיא רוצה... בהתחלה אכלה פחות, ואז היא היתה משלימה שעות ציצי, אחרי כן אכלה יותר, וגם היתה משלימה שעות ציצי, ועכשיו זה סביר בהחלט, לפי הנוסחה, אפילו סיגלה לעצה הרגלי אכילה פחות או יותר קבועים, ועדיין משלימה שעות ציצי
... וגם למטפלת של שיר יש 2 תינוקות נוספים בהם היא מטפלת, והיא מסתדרת נפלא עם שלושתם! (ולידיעתך - גם אני הבעתי דאגה בהתחלה בדיוק על אותו נושא). אין לך מה לדאוג, קודם כל - הן מנוסות (הרבה יותר מאיתנו האימהות הטריות); דבר שני - הרי לא חובה שכולם יהיו רעבים ביחד, ואם כן, אז יש אפשרות להעסיק אותם במשחקים בינתיים... הרי בבוקר כל תינוק אוכל (בביתו) בשעה אחרת, לכל תינוק יש את הפערים שלו בין הארוחות.. בקיצור, תמיד את יכולה לשאול את המטפלת (וזה מה שאני עשיתי) - איך היא תתמרן ביניהם. ותראי איזו תשובה תקבלי. מסתבר - שזה ממש ממש אפשרי
השאיבות... גם נושא שחששתי ממנו, אבל מסתבר שגם פה הכל הסתדר לו על הצד הטוב ביותר. אני הייתי שואבת פעם אחת בבוקר - בזמן שהייתי מניקה את שיר (לפני היציאה לעבודה), ופעמיים נוספות בעבודה - בשעות קבועות אותן רשמתי ביומן כמו פגישה. כיום שיר אוכלת רק שתי מנות אצל המטפלת, כך שתמיד יש מנה אחת ספייר אצלה (מהתקופה של ה-3 מנות), אותה היא נותנת לה על הבוקר, ועוד מנה אחת מהשאיבה של יום אתמול, וחוזר חלילה. כשאני מגיעה הביתה - אני מגיעה למצוא בובה קטנה רגועה - בד"כ ישנה, שמתעוררת איך שהיא מריחה אותי!
וכמובן - מתחברת מאד מהר ליניקה טובה ונהדרת לשתינו. תקפידי לשתות הרבה ולאכול כמו שצריך - ולא תהיה לך בעייה עם השאיבות. אני לא יודעת אילו תנאים יש לך בעבודה לשאיבה, אבל במידה ויש - זה יסתדר, את תראי. אם תרצי לשאול עוד שאלות - אני כאן, תמיד.
שיהיה בהצלחה!!
 
למעלה