הגולש - זונת תקשורת ההמונים האינטרנטית
בארבע השנים (פלוס-מינוס) שאני כותב בבלוגים, יצא לי לקבל לתיבת האימייל שלי לא מעט הצעות לשיתוף פעולה עם כל מיני מגזינים. אני לא מדבר, חלילה, על כתבי עת לספרות שכל מטרתם הוא להביא את דבר משוררי הביבים אל המוני הקוראים (וליתר דיוק - בעיקר ליושבי הקבע של “תמול שלשום” הירושלמי). היו אלה מגזינים בדרגות שונות של התהוות שנוצרו למטרת רווח מובהקת, וככאלה החליטו לוותר על אחד הסעיפים הכי בעייתיים במאזן ההפסדים שלהם. ניחשתם נכון - הם ויתרו על סעיף שכר הסופרים, ושלחו את עורכי התוכן שלהם להתחנף לבלוגרים. בדרך כלל, כשעלה עניין השכר (אני הייתי זה שהעלה אותו, תמיד), התשובות נעו בין פרכוסים בלתי רצוניים לבין גמגומים בנוסח: “תבוא, תכתוב, נראה”. היצירתיים ביותר יצאו מנקודת הנחה שכבלוגר, אני קודם כל רוצה להשמיע את הגיגיי קבל עם ועולם, ולכן מה חשוב הכסף - העיקר שאקבל פלטפורמה. לרוב קשה מאוד להסביר למישהו שמוציא דבר כזה מהפה, שלבלוג טוב ופופולרי יש כיום יותר חשיפה מכל מיני מגזיני נישה שחבויים במדף האחורי ב”סטימצקי”. לעתים גם הבלוגר לא כותב בשביל להשמיע - כל הדברים המהותיים ממילא כבר נאמרו, כעת אני רק מעיר הערות פה ושם (אז מה אם ההערות שלי באורך של מגילת העצמאות?!) ואני לא ממש מעוניין לחלוק בזכויות היוצרים על ההערות שלי עם אף אחד בתמורה למושגים אמורפיים כמו “חשיפה” ו”פרסום”. לפני שנים מספר קמו באינטרנט הישראלי מספר מגזיני גולשים איכותיים - האייל הקורא, המסך המפוצל, השרת העיוור, עין הדג ומגזין במה הם אולי הגדולים שבהם, ואני חייב להתנצל אם דילגתי על אתר זה או אחר. המשותף בין כולם היה שהם הוקמו ללא מטרת רווח, על-ידי גולשים בעלי זיקה לנושא זה או אחר, ושמו את הדגש על איכות התוכן והאתר שלהם. על איכות החומר יכולה להעיד עצם העובדה שאתרים אלה שורדים יפה עד עצם היום הזה, ולכל אחד מהם קוראים וכותבים רבים, שעדיין לא רואים לרוב כסף מכתיבתם. מצב העניינים השתנה מאוד כאשר אנשי עסקים ממולחים אלה ואחרים הבינו שאפשר גם להרוויח מהאינטרנט, ומה נחמד יהיה לעשות זאת על גבם של גולשים גרפומנים. מעבר ל”תפוז” ובעיות התקנון שלו (ועדיין, יש לזכור ש”תפוז” הוא קודם כל אתר קהילות שממלא את תפקידו נאמנה), אתרים המיועדים ליצירת רווח מתוכן גולשים מסתירים סעיפים בתקנון שקובעים כי כל תוכן שיועלה אליהם - הופך מיידית לקניין רוחני של יזמי האתר, ואילו הכותב אשר העלה את החומר לאתר (בטיפשותו כי רבה) לא יראה מכתיבתו שום רווח, וגם לא יוכל, לעתים, להשתמש בכתביו בשום מקום אחר. בין אתרים אלה, המבוססים על תוכן גולשים, נמצאים אתרים כגון “סקופ” ו”ישראלי“. “סקופ” הוא אתר חדשות המבוסס על תוכן גולשים, כך שהגולשים הם בעצם “כתבים”. עם זאת, אף אגודת עיתונאים בעולם לא תסכים להגן על זכויותיהם כאנשי תקשורת (משום שאינם כאלה - הם אינם מועסקים על ידי גוף תקשורת מסודר), ובמקרה של תביעת לשון הרע - תיפול כל האחריות על הגולש. זאת, למרות שלכאורה קיים ב”סקופ” סינון מערכתי מסוג כלשהו, קיימים “עורכים” - אך תפקידם ככל הנראה מסתכם בהבלטת הידיעות המעניינות ביותר, בניסיון למכור אותן לגופי תקשורת אחרים. הגולש במקרה הטוב יקבל חולצה (כמו פעם, ב”זהו-זה” - חולצה ותקליט, והביתה…). כלל לא מפתיע לראות שהגולשים מרוצים מהסידור הזה ושולחים את תכניהם לאתרים אלה ללא הפסק. הדבר רק מוכיח שגרפומניה, למרות שיש לה לעתים תוצרים מבורכים, היא הפרעה נפשית לכל דבר, ולעתים היא אף פוגעת בשיקול הדעת הבריא. הרצון הכה-ישראלי לא לצאת פראייר מתחלף באינטרנט הישראלי בנטיה שונה לחלוטין - כאן מוכנים הגולשים למכור את עכוזם בעבור חתיכת פלטפורמה, בעבור הזכות לראות את שמם מתנוסס באתר “רציני” כלשהו. ממש כפי שפעם ישבו גימנזיסטיות חרוצות ושלחו מפרי עטן למדורי השירה בעיתונים, בתקווה שיום אחד יצוץ איזה שיר שכתבו אודות הפרחת השממה בעמודים האחוריים של “דבר”. האינטרנט הוא לא “דבר”, ואין בו איזה כצנלסון שיושב וחותך בבשר החי - הפלטפורמה קיימת, היא לא עולה כסף - קום והתיישב בה ושמור על קניינך הרוחני. וכל עוד הגולש לא יבין זאת - ימשיך להיות הזונה של האינטרנט הישראלי. אני את השיעור שלי כבר למדתי. פורסם לראשונה בבלוג "רייטינג רמזורים"
בארבע השנים (פלוס-מינוס) שאני כותב בבלוגים, יצא לי לקבל לתיבת האימייל שלי לא מעט הצעות לשיתוף פעולה עם כל מיני מגזינים. אני לא מדבר, חלילה, על כתבי עת לספרות שכל מטרתם הוא להביא את דבר משוררי הביבים אל המוני הקוראים (וליתר דיוק - בעיקר ליושבי הקבע של “תמול שלשום” הירושלמי). היו אלה מגזינים בדרגות שונות של התהוות שנוצרו למטרת רווח מובהקת, וככאלה החליטו לוותר על אחד הסעיפים הכי בעייתיים במאזן ההפסדים שלהם. ניחשתם נכון - הם ויתרו על סעיף שכר הסופרים, ושלחו את עורכי התוכן שלהם להתחנף לבלוגרים. בדרך כלל, כשעלה עניין השכר (אני הייתי זה שהעלה אותו, תמיד), התשובות נעו בין פרכוסים בלתי רצוניים לבין גמגומים בנוסח: “תבוא, תכתוב, נראה”. היצירתיים ביותר יצאו מנקודת הנחה שכבלוגר, אני קודם כל רוצה להשמיע את הגיגיי קבל עם ועולם, ולכן מה חשוב הכסף - העיקר שאקבל פלטפורמה. לרוב קשה מאוד להסביר למישהו שמוציא דבר כזה מהפה, שלבלוג טוב ופופולרי יש כיום יותר חשיפה מכל מיני מגזיני נישה שחבויים במדף האחורי ב”סטימצקי”. לעתים גם הבלוגר לא כותב בשביל להשמיע - כל הדברים המהותיים ממילא כבר נאמרו, כעת אני רק מעיר הערות פה ושם (אז מה אם ההערות שלי באורך של מגילת העצמאות?!) ואני לא ממש מעוניין לחלוק בזכויות היוצרים על ההערות שלי עם אף אחד בתמורה למושגים אמורפיים כמו “חשיפה” ו”פרסום”. לפני שנים מספר קמו באינטרנט הישראלי מספר מגזיני גולשים איכותיים - האייל הקורא, המסך המפוצל, השרת העיוור, עין הדג ומגזין במה הם אולי הגדולים שבהם, ואני חייב להתנצל אם דילגתי על אתר זה או אחר. המשותף בין כולם היה שהם הוקמו ללא מטרת רווח, על-ידי גולשים בעלי זיקה לנושא זה או אחר, ושמו את הדגש על איכות התוכן והאתר שלהם. על איכות החומר יכולה להעיד עצם העובדה שאתרים אלה שורדים יפה עד עצם היום הזה, ולכל אחד מהם קוראים וכותבים רבים, שעדיין לא רואים לרוב כסף מכתיבתם. מצב העניינים השתנה מאוד כאשר אנשי עסקים ממולחים אלה ואחרים הבינו שאפשר גם להרוויח מהאינטרנט, ומה נחמד יהיה לעשות זאת על גבם של גולשים גרפומנים. מעבר ל”תפוז” ובעיות התקנון שלו (ועדיין, יש לזכור ש”תפוז” הוא קודם כל אתר קהילות שממלא את תפקידו נאמנה), אתרים המיועדים ליצירת רווח מתוכן גולשים מסתירים סעיפים בתקנון שקובעים כי כל תוכן שיועלה אליהם - הופך מיידית לקניין רוחני של יזמי האתר, ואילו הכותב אשר העלה את החומר לאתר (בטיפשותו כי רבה) לא יראה מכתיבתו שום רווח, וגם לא יוכל, לעתים, להשתמש בכתביו בשום מקום אחר. בין אתרים אלה, המבוססים על תוכן גולשים, נמצאים אתרים כגון “סקופ” ו”ישראלי“. “סקופ” הוא אתר חדשות המבוסס על תוכן גולשים, כך שהגולשים הם בעצם “כתבים”. עם זאת, אף אגודת עיתונאים בעולם לא תסכים להגן על זכויותיהם כאנשי תקשורת (משום שאינם כאלה - הם אינם מועסקים על ידי גוף תקשורת מסודר), ובמקרה של תביעת לשון הרע - תיפול כל האחריות על הגולש. זאת, למרות שלכאורה קיים ב”סקופ” סינון מערכתי מסוג כלשהו, קיימים “עורכים” - אך תפקידם ככל הנראה מסתכם בהבלטת הידיעות המעניינות ביותר, בניסיון למכור אותן לגופי תקשורת אחרים. הגולש במקרה הטוב יקבל חולצה (כמו פעם, ב”זהו-זה” - חולצה ותקליט, והביתה…). כלל לא מפתיע לראות שהגולשים מרוצים מהסידור הזה ושולחים את תכניהם לאתרים אלה ללא הפסק. הדבר רק מוכיח שגרפומניה, למרות שיש לה לעתים תוצרים מבורכים, היא הפרעה נפשית לכל דבר, ולעתים היא אף פוגעת בשיקול הדעת הבריא. הרצון הכה-ישראלי לא לצאת פראייר מתחלף באינטרנט הישראלי בנטיה שונה לחלוטין - כאן מוכנים הגולשים למכור את עכוזם בעבור חתיכת פלטפורמה, בעבור הזכות לראות את שמם מתנוסס באתר “רציני” כלשהו. ממש כפי שפעם ישבו גימנזיסטיות חרוצות ושלחו מפרי עטן למדורי השירה בעיתונים, בתקווה שיום אחד יצוץ איזה שיר שכתבו אודות הפרחת השממה בעמודים האחוריים של “דבר”. האינטרנט הוא לא “דבר”, ואין בו איזה כצנלסון שיושב וחותך בבשר החי - הפלטפורמה קיימת, היא לא עולה כסף - קום והתיישב בה ושמור על קניינך הרוחני. וכל עוד הגולש לא יבין זאת - ימשיך להיות הזונה של האינטרנט הישראלי. אני את השיעור שלי כבר למדתי. פורסם לראשונה בבלוג "רייטינג רמזורים"