הגיגים על לימודי רפואה משלימה

  • פותח הנושא mic26
  • פורסם בתאריך

mic26

New member
הגיגים על לימודי רפואה משלימה

בכל שנה שואלים אותנו הרבה אנשים על לימודי רפואה משלימה, ורוב חברי הפורום עונים תשובות דומות: זה מקצוע לא פשוט וקשה להתפרנס ממנו. כשהתחלתי ללמוד, בשנת 1996, אבי שמח לקרוא כתבה במוסף "ממון" שלפיה רפואה סינית היא המקצוע המבוקש ביותר השנה. אם אני לא טועה, זו היתה השנה היחידה שהמקצוע שלנו היה מבוקש יותר מלימודי משפטים. בעיני ללמוד רפואה משלימה זה כמו לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה. אי אפשר באמת לעבוד עם זה, אלא אם כן ממשיכים ללימודים יותר מעמיקים. במקרה של הרפואה המשלימה, לא רק לימודים יותר מעמיקים דרושים, אלא התפתחות אישית מתמדת. בצרפת יש ביטוי יפה, שנקרא "הגיינת חיים". הכוונה היא להרגלים שלנו, לתזונה, לספורט, למה שאנחנו עושים. אי אפשר להיות מטפל ברפואה משלימה ולהסתכל על העולם, על עצמנו ועל אחרים, כמו אדם שאינו מטפל. נדרש מאיתנו לדרוש מעצמנו יותר. להיות בריאים, לטפל בעצמנו, להתקדם, להתפתח ולדעת יותר. אחרת או שאנחנו לא מצליחים להתפרנס, או שאנחנו מוצאים את עצמנו חולים. זה משקל כבד. וזה עוד מבלי להתחיל לדבר על לשכור מקום לטפל בו, לעשות לעצמך יחסי ציבור, לדעת לחכות למטופלים שיבואו, ואם הם לא באים, לעשות עבודה עצמית. לקבל את זה שכשאנחנו קצת חולים או לא מרגישים טוב, או בתקופה קשה או בדיכאון, מאוד ייתכן שלא נקבל ולו שיחת טלפון אחת, כל המטופלים יעלמו, וברגע שנרגיש יותר טוב, הם יחזרו. אולי לשם האיזון בין המשיכה הגדולה לאורח החיים של הרפואה המשלימה (אני שמה כאן את כל השיטות באותו הסל) והפחד מנגד מהשקעה גדולה במשהו שעדיין לא מכירים, ושאולי לא ישתלם בעתיד, יש צורך במסגרות שבהן אפשר ללמוד על רפואה משלימה ואורח חיים בריא, מבלי שהן יהיו לימודים יקרים ותובעניים שתעודה בסופם. לימודים למתעניינים, לאו דווקא למטפלים מקצועיים. שיהיו זמינים לכל מי שמוקסם מהרפואה המשלימה ורוצה לאמץ את עקרונותיה. אשמח לשמוע את דעותיכם.
 

mic26

New member
המשך: סיפור שרציתי לספר

אחד הדברים שגרמו לי לחשוב על הנושא היה שלאחרונה אני פוגשת המון אנשים שניחנו במתת, כישרון יוצא דופן. הם מרגישים זרמים בידיים, אנרגיות, הם רואים דברים, הם יודעים. ורוב האנשים שניחנו בכישרון זה, לא מצליחים לעסוק בכך כמקצוע. הרבה מהם סובלים מחוסר איזון נפשי, מחיי זוגיות ומשפחה בעייתיים, ממצוקות שונות. בתור מישהי שלא "מרגישה זרמים", אני תמיד מרגישה שזה בזבוז גדול. אני למדתי שנים על גבי שנים, ובאים אלה שנולדו עם זה ושלא יכולים לעשות עם זה כלום. תסכול. אחד כזה פגשתי לפני כעשרה חודשים. גוץ, מקריח, עם ביטחון עצמי בריצפה. הוא הגיע אלי לטיפול, וכבר בטלפון ניסה לעצבן אותי, כשאמר שהוא יבוא רק אחרי שיידע מה המחיר ואם המחיר מתאים לו. וגם אמר שהיה מטופל אצל קולגה שלי שעיצבן אותו ולכן הוא לא חזר. כשטיפלתי בו בשיאצו הרגשתי אדם עם חולשה גדולה ופוטנציאל אדיר. אמרתי לו שהוא נולד עם כישרון, ושהוא יכול לעשות עם זה משהו. אבל יש הרבה עבודה. אחרי התלבטויות רבות הוא החליט לבוא ללמוד אצלי. קצת הופתעתי, כי חשבתי שהוא מתאים יותר להילינג או רייקי. חודשים לאחר מכן הוא אמר שכל חייו הוא הרגיש שיש משהו, שהוא יכול לפרוץ החוצה. ושאני האדם היחיד שזיהה את זה אצלו. כבר בשעור הראשון הבחור הצליח לשפוך בקבוק מים שלם על כרטיסי הביקור, החותמת שלי ושלל ניירות. היתה לו התנהלות של פיל בחנות חרסינה. הייתי צריכה להשקיע בו יותר זמן מכל תלמיד אחר. בתנוחות, במידת הלחץ והקשב. זה היה מתסכל. אבל למזלו הוא היה חלק מקבוצה שבה כל התלמידים היו סובלניים ומבינים, וכולם כמוני ראו באדם המגושם הזה את הקסם שבו. הם הציעו לו להתאמן ביחד, והוא התחיל לפרוח. עד שדברים בחייו האישיים השתנו לחלוטין, חברתו הטרייה נכנסה להריון וכל חייו התערבלו. הוא לא יכל להתאמן עליה בשיאצו, נושאים כבדים נחתו על כתפיו, ולדעתי הוא אפילו לא התחיל לעכל את מה שעומד לקרות לו כבן זוג וכאב. לפני כחודשיים הוא התאמן על אחד התלמידים ושבר לו צלע. לא כל כך ידעתי איך להגיב. הזכרתי כמה חשוב להיות זהירים וללחוץ על הגב רק כשהמטופל נושף, ואף פעם לא בשאיפה. חודש לאחר מכן ארגנתי יום מרוכז עם תלמידים מקבוצה אחרת. הוא עשה טיפול לתלמידה שהוא לא הכיר, והיא התקשרה אלי לאחר מכן, בוכה והיסטרית. הטיפול עשה לה רע. הרגעתי אותה, ביקשתי שתתקלח, שתאכל ונתתי עוד הנחיות. התלמידה נרגעה. הבנתי שזה לא צירוף מקרים. שאם התלמיד שלי עושה רע לחלק מהאנשים שהוא נוגע בהם, זה תמרור אזהרה. אבל איך אומרים לו את זה? התחבטתי בשאלה הזו רבות. שאלתי עמיתים, חשבתי על זה בלי הפסקה. לא רציתי להגיד לו שהוא עושה לאנשים רע. הביטחון העצמי שלו גם ככה בריצפה והוא מנסה להשתקם ולהתקדם. אבל בתור המורה שלו, לא יכולתי להרשות שדברים כאלה ימשיכו לקרות. הגיע יום המבחן. התלמידים באותה הקבוצה קצת איכזבו אותי. אבל המבחן של התלמיד המסויים הזה היה ממש נפילה. הוא לא זכר כמעט כלום. כל שאלה שנשאל ענה "אני לא יודע", וניסה לומר שזה אולי לא חשוב. התלמידה הבאה שענתה תשובה שגויה גרמה לי לאבד את זה לגמרי. כעסתי. אמרתי שזה מגוחך. שהשאלות ממש קלות, שאלה דברים שהם היו אמורים לדעת בעל פה כבר לפני חצי שנה, שאני לא מתכוונת לתת תעודה עם החתימה שלי למי שלא שולט בדברים כה בסיסיים. ממש הרמתי את הקול. זה לא היה לי נעים, אבל היה דרוש. אתמול היה המבחן החוזר. הקראתי להם את השאלות. כל תלמיד ענה בתורו. כשהגעתי אל התלמיד המסויים ההוא, במקום לענות הוא הקריא משהו שהוא כתב: "לא למדתי לבחינה. אני חושב ששיאצו זה לא בשבילי. בכל מקרה, אני כנראה צריך לפתח את הדרך שלי. אני מצטער על עוגמת הנפש שגרמתי". כל התלמידים היו קצת המומים, ורק אני שמחתי שהוא פתח את הנושא ושזה בא ממנו. שאלתי אותו מה הוא מתכוון לעשות ואיך הוא רוצה להתקדם. אמרתי שבכל מקרה חשבתי להציע לו שני שעורים פרטיים שבהם הוא ילמד לעשות שיאצו על מיטת טיפולים, כי הלחיצות בישיבת סייזה, על מזרן, קשות לו מבחינה פיזית. הוא לא גמיש וכואבים לו המפרקים. והוא גם פוחד לעבוד עם משקל הגוף שלו, מה שגורם לזה שהוא לוחץ חזק מידי או חלש מידי, ולא מצליח להקשיב לצרכי המטופל. אמרתי לו שהתחבטתי רבות בשאלת התלמידים שלא הרגישו טוב אחרי הטיפול שלו. הוא אמר שלדעתו זה כי הם רגישים מידי, כי זה לא קרה לו עם אנשים אחרים. הסברתי לו ששני אנשים שמרגישים רע, זה המון. שאם יש אדם אחד בשנה שמרגיש רע אחרי טיפול שלי אני שואלת את עצמי הרבה שאלות. אז שניים בחודש זה מסוכן. הוא לא יכול להיות שאננן. הסברתי לו גם שלהיות מטפל זו אחריות עצומה. זו עבודה שלא נגמרת. אם הוא רוצה להיות מטפל בהילינג ולגלות את הכוח והכישרון שלו זה יפה. אבל זה לא יהיה קל. שהוא צריך להיות מוכן לזה. לדרוש מעצמו המון. להתאמן. לעבוד על עצמו, על הנפש שלו ועל הגוף שלו. לא מספיק להיוולד עם מתת. אחרת הוא יהיה חולה, או שיפגע באחרים. התלמידים האחרים ביקשו גם להגיב. שניים פרצו בבכי. אחת מהן הפצירה בו לא להפסיק. אמרה שתמיד הוא ייתקל בקשיים, ואם הוא יפסיק בכל פעם שהוא נתקל בקושי, הוא לעולם לא יתקדם, ויצבור תסכול וכעס גדול. תלמיד אחר הציע עזרה בלימודים. בסופו של דבר הוא החליט להמשיך להגיע עד סוף השנה, (נשאר עוד חודש אחד) ולהגיע לשני השעורים הפרטיים שהצעתי. אני חושבת שאחרי לידת התינוק שלו, אציע להמשיך להדריך אותו כיצד להקשיב לעצמו ולדעת להשתמש בהילינג שהוא נולד איתו. אני עדיין מקווה שהוא כן יסכים לשנן וללמוד בעל פה את המרידיאנים, כדי שאוכל לתת לו תעודה בסוף השנה. יהיה לי לא כייף לתת לכולם תעודה חוץ ממנו. אולי בתור פשרה אבקש ממנו לכתוב עבודה. אבל זה מאוד קשה, כי לדעתי הוא כל כך לא מרוכז כרגע, שזה יהיה קשה.
 

mic26

New member
יצא נורא ארוך

אגב, שכחתי לכתוב שכל התלמידים הגיעו מוכנים למבחן החוזר וציינו שהתגובה הנזעמת שלי היתה במקום ושזה היה חשוב. יופי. שנים אני מנסה לעבוד על ריפוי כעסים כדי שבסוף יגידו לי שזה עושה טוב.
 

ינוקא1

New member
היי.

בקשר לסיפור : גם אני נתקלתי בלא מעט אנשים "מוכשרים" שמרגישים ורואים כל מיני דברים , בדרך כלל הם לא הופכים למטפלים מוצלחים. הסיבה היא לדעתי ש"לראות" ולהרגיש דברים זה רק צד אחד של המטבע. הצד השני והיותר חשוב בדרך להפוך למטפל נקרא "יציבות" ואיזון. זה לא לחינם שרוב האנשים לא מרגישים ורואים את רוב הדברים הללו. אם להשתמש בשפה "קבלית" , אנחנו מרכבים מ"אורות" ו"כלים". כדי להכיל אור גדול , יש צורך בכלי חזק. אם הכלי איננו חזק - הוא ישבר בסופו של דבר. לכן רובינו איננו רואים וחשים את העולם האנרגטי , כי רובינו לא במצב שהכלים שלנו יעמדו בזה. לכן בכל המסורות הרוחניות , הדרך להארה עוברת דווקא דרך חיזוק הכלים. דווקא דרך החיבור לגוף ולהגיון כאשר הגוף והשכל חזקים , ניתן להכיל גם הארות רוחניות ולהישאר מקורקע. (למשל אצלינו ביהדות צריך ללמוד תלמוד והלכות שמאוד מפתחים את הצד השמאלי האנליטי של המוח , לפני שעוברים ללימוד קבלה וכדומה. אצל הסינים זה תרגולים של צ'י גונג ועוד). בדרך כלל אצל האנשים הללו הרגישים מאוד אנרגטית , יש חוסר יציבות של הכלים. הם בדרך כלל אנשים לא יציבים , לכן הם לא הופכים למטפלים. (אם המדובר בחוסר יציבות חמור עד כדי "קרע" של הכלים עד כדי כך שאין שליטה באורות , זוהי בעצם סכיזופרניה). ספציפית לגבי הבחור שלך , מהסיפור נראה שיש לו התנגדות מאוד גדולה להצלחה ולחיים , הוא כביכול מכשיל את עצמו מהפחד להצליח. אני מאחל לך איתו הרבה הצלחה , אשמח לשמוע עדכונים !
 

mic26

New member
מאוד הגיוני מה שכתבת

ועדיין, קשה לי להאמין שמישהו נולד עם כזאת יכולת, ולא יכול לעשות עם זה כלום. אז למה הוא נולד עם זה?
 

ינוקא1

New member
זו כבר שאלה קשה.

אפשר באותה מידה לשאול "למה אנשים נולדים עם מחלה גנטית ?". אני מניח שיכולות כאלו לפעמים קשורת לשאריות מחיים קודמים (יש גם אנשים שבחיים קודמים ניצלו יכולות כאלו לשם כישוף ודברים מהסוג הזה שלא הביאו אותם למקומות טובים). לפעמים אנשים מגיעים עם יכולות כאלו כי השיעור שלהם הוא דווקא ללמוד לאזן אותן. לפעמים אנשים מגיעים עם היכולות הללו כי הן יעזרו להם , אבל לא דווקא להיות מטפלים - בתחומים אחרים הקשורים בעבודה עם אנשים. ולפעמים לא נדע לעולם . . .
 

ub8

New member
שאלות קשות

יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע נעשה גם דברים, שנראים בלי סיבה לא צריך כל דבר, לחקור ולשאול לפעמים גם מותר לא לדעת הכל..... קישור
 
ואולי ההיפך?

לי נראה שכולם נולדים עם היכולות ה"אלו" או כאלו. עצמי לרגע את העינים ונסי לדמיין לרגע את תחושת כף היד הקטנה של תינוק/ילד על עורך. מה התחושה? למה תינוקות וילדים ממיסים לכולנו, כמעט את הלב? או, כמו שמישהי ענתה בתשובה לאיזה ריח היא הכי אוהבת: " להסניף תינוק " לי נראה שאת רוב הילדים ההורים/הסביבה פשוט מסרסת. זה גם אחד ההסברים למה לילדים יש הרבה תובנות מדהימות, הם "רואים" דברים, מרגישים, ומספרים כל מיני דברים "לא הגיוניים" ( כמו- איך הרגישו ברחם, מה קרה בלידה- בלי שישאלו בכלל )כמו בשרשור שהיה בפורום הורות טבעית לא מזמן. אצל חלק "זה" נשאר. חלק מחדש את ה קשרים עם "זה" וחלק לא ואף מכחיש ומסרס דור נוסף
 

0 אור 0

New member
תודה על השיתוף

הסיפור שלך התחבר לי להמון דברים , גם דברים שאני רואה אצלי וגם דברים שאני רואה אצל אחרים. לא יודעת אם יהיה לי כח וזמן להגיב את התגובה הארוכה יותר, אז רק שתי נקודות: 1. מזדהה מאד עם הענין של ללמוד גם לשם עצמך - ותיקי הפורום אולי זוכרים שכאשר נכנסתי לפה לפני שנים, לא הגדרתי את עצמי כמטפלת, אלא כמי שלמדה רפלקסולוגיה. נכנסתי ללימודים האלו בלי מטרה להפוך למטפלת, והיו לי הרבה שלבים של התפתחות אישית, של לימודים, של התחבטויות לפני שבכלל העזתי להגדיר עצמי כמטפלת, ולטפל במישהו שאינו מחוג החברים והמשפחה (יש לציין שהמורחבת מאד - כי כבר מהתחלה היו אנשים שעשו מאמץ אפילו ממרחקים להגיע לטיפול שלי) מאד יכול להיות שאם הייתי בסיטואציה שבה אני צריכה להתפרנס מהתחום לפני שהייתי בשלה לכך, אז כבר הייתי פורשת ומתייאשת. לי היה טוב התהליך ההדרגתי שאפשר לי לתת רק מה שיכולתי, ורק במקום שבו הרגשתי שאני באמת מסוגלת . 2. באחד הקורסים בהם למדתי, היה מישהו דומה לתלמיד שלך - בהבדל אחד, שהוא כבר היה מדופלם (מאד - עיסוי רפואי, ספורטאים ועוד ועוד), בעל שם בציבור העולם מרוסיה ואפילו הרשה לעצמו ללמד אחרים, כשאני הגעתי למצב שלא הסכמתי לתרגל אתו (ומי שמכיר אותי יודע כמה זה לא אופייני). לשמחתי, אלפונס כן מצא את כוחות הנפש לא לאפשר לו תעודה עד שהוא תרגל שוב ושוב ולמד שוב ושוב, והצליח לעדן את המגע . אני חושבת שזה אולי התפקיד הקשה ביותר של מורה - לעכב או לעצור מישהו שעלול להזיק - אבל הוא תפקיד חשוב וחיוני.
 

טאוֹ

New member
גם אני בנקודות

השיתוף שלך מאד מעניין, מיכלי, וגם אצלי עלו הרבה שאלות ומחשבות. מיעוטן: לגבי התפיסה של "הגיינת חיים", היא טובה כל עוד אנחנו זוכרים שאין עולם מושלם, ולא משתמשים בתפיסה הזאת כדי לחזק בתוכנו גישה של "שחור או לבן". כשנתקלתי במושג, נזכרתי בקטע הבא מתוך "דרך הלב", מאת ג'ק קורנפילד: "כאשר מתמודדים עם אנושיותם ומורכבותם של מורים, כדאי לזכור עוד מספר עקרונות. אחד מהם נקרא "להפיק את הטוב". אחרי מורי הראשון, אג'אן צ'ה, שהתנהג ללא רבב והיה ברוב המובנים גורו מושלם, נדיב, חד-עין ואוהב, הלכתי ללמוד עם מורה בורמזי מפורסם למשך שנה. הוא היה זקן רוטן ומרושל, שזרק אבנים על כלבים, עישן סיגרים בורמזיים ובילה את הבוקר בקריאת עיתון ובשיחה עם היפה שבנזירות הצעירות. בשיעורים פרטיים היה מורה מעולה. לאחר שהכשיר אלפי תלמידים, היה באמת מנחה מיומן למדיטציה פנימית, אבל אחרי שראיתי אותו במצבים אחרים, התמלאתי ספקות וחשבתי, "לא יכול להיות שהוא מואר". עברו שבועות אחדים של מאבק פנימי עד שהתברר לי שהוא מורה נהדר למדיטציה, אבל מכל בחינה אחרת דגם חיקוי עלוב למדי. הבנתי שביכולתי להפיק ממנו את המועיל, ולא לקנות את החבילה כולה. לא הייתי חייב לחקות את האיש הזה. אחר-כך למדתי לחבב אותו. אני חושב עליו כיום בחיבה ובהכרת תודה. לא הייתי רוצה להיות כמוהו, אבל אני אסיר תודה על הדברים הנפלאים הרבים שלימד אותי". עד כאן הציטוט מהספר הנהדר הזה. ובהשלכה על מטפלים, היו כאן בפורום כל כך הרבה דיונים על מה מתבקש או נדרש ממי שרוצה להיות מטפל. אני, כמובן, חושב על המורה שלי לשיאצו, שהוא המטפל הטוב ביותר שאני מכיר, שמעשן כבר שנים. זה נראה כמו דבר והיפוכו, להיות מטפל ומעשן. אחרים יעלו תהייה דומה בנוגע לאכילת בשר, רדיפת נשים ושאר ירקות. הנקודה היא שהגיינת חיים היא דבר נכון וראוי, ואין באמור לעיל לעודד עישון, אכילה פרועה או שוויון נפש והתעלמות מהרגלים בריאים פחות. התבוננות עצמית היא תמיד דבר מבורך. אני מדבר על ההתבוננות באחר; אנחנו לא בהכרח יכולים לדעת שאם אדם או מטפל מסוים עושים כך וכך, הם לא מטפלים טובים. אמנם יש לנו את התדמית של איך צריך לחיות מטפל טוב, או מורה טוב, או אדם רוחני אמיתי, וכן הלאה; לעתים קרובות התדמית תואמת למציאות, ולעתים, כמו בסיפור של ג'ק קורנפילד, המציאת רבגונית ובעלת טווח אפשרויות רחב יותר. באותה נימה, לגבי הסיפור המעניין על התלמיד המיוחד שלך: אני לא בטוח שאם יש לאדם יכולת מסוימת, או "פוטנציאל אדיר" במילותייך, פירוש הדבר שזהו הייעוד שלו. לפעמים כנראה שכן, בפעמים אחרות - לא. לא כל אדם יפה צריך לפנות לדוגמנות, לא כל אדם מוכשר וורבאלית צריך להפוך לנואם, לא כל אדם עם "ידי זהב" צריך להיות מוסכניק, שען או מטפל... לפעמים זהו הייעוד שלהם, לפעמים ישתמשו ביכולת הזאת כדי להגשים את ייעודם שהוא שונה לחלוטין, ולפעמים לא ישתמשו בה כלל, ולא תמיד זה יהיה בזבוז. ושוב - בהחלט יכול להיות שהאדם הזה נועד להיות מטפל. ויכול להיות שהוא צריך לעשות דרך ארוכה, כדי לדעת להשתמש במתנה שקיבל. ויכול להיות שהוא צריך למצוא בעצמו את הדרך, או לקבל עזרה מאנשים שיבחינו ביכולותיו הייחודיות ויסייעו לו למצוא את הדרך להוציא אותן לפועל. היותו גוץ מקריח מן הסתם לא רלוונטית, אבל הוא יהיה חייב לפתח מאד את הרגישות כדי לא לשבור צלעות למטופלים... או לתינוק שעומד להיוולד לו. מה שלום התלמיד שנשברה לו הצלע? ואיך הוא עצמו הגיב לכל העניין? מאד יפות בעיניי הסבלנות והסובלנות שלך ושל התלמידים האחרים, וההתמודדות שלך כמורה עם תלמיד מאתגר. מאד יפה בעיניי גם ההכרה שלו בחולשתו, והסליחה שביקש על עוגמת הנפש. אני חושב שבין השורות אפשר להיווכח כאן כמה כוח יש כשמקבלים אדם כמו שהוא. בכל אופן, רק ימים יגידו האם הוא מתאים להיות מטפל, ואם כן - האם שיאצו היא השיטה שמתאימה לו. הוא עומד בפני הרבה התמודדויות ושינויים , ונשמע שעדיין אינו מעכל זאת. מעבר לשיעורים, נשמע שכדאי יקבל ממך טיפולים. גם זה חלק מהגיינת חיים מומלצת למטפל, לא? ולסיום, אני חושב שדרך אפשרית אחת עבורו לגלות את התשובה, ולעוד רבים אחרים שמגלים עניין בדרך אבל מהססים לצאת אליה כשהם עדיין לא יודעים כמעט כלום, היא לאפשר יותר "מסגרות שבהן אפשר ללמוד על רפואה משלימה ואורח חיים בריא, מבלי שהן יהיו לימודים יקרים ותובעניים שתעודה בסופם", כפי שהצעת. זה באמת רעיון טוב, ונראה לי שבערים גדולות כמו תל אביב או פאריס האפשרות הזאת כבר קיימת, אבל באזורי ספר כמו שדרות או ביאריץ - פחות.
 

mic26

New member
../images/Emo13.gif

אני מסכימה איתך לגבי התדמית והמציאות. אני דווקא התכוונתי יותר לדרך שאנחנו עושים עם עצמנו, לאו דווקא לאיך שאנחנו נתפסים בעיני אחרים. האם אנחנו מתקדמים? עוברים איזושהי אבולוציה? האם כשאנחנו לא מרגישים טוב אנחנו פונים לטיפול, או שאנחנו רק מטיפים לאחרים לעשות כך? ולגבי איך שאחרים רואים אותנו, זה אולי לא מה שחשוב, אנחנו לא צריכים להיות מושלמים, אבל אני לא ארצה ללכת למטפל שנראה מותש וחולה, ושעונה לטלפון בקול עייף או מדוכא. אם אלך למטופל שנראה שסובל מפתולוגיה רצינית ולא מטפל בעצמו, אני אדע שגם אם הוא מטפל נהדר, זה נעצר במקום מסויים. ולכן אקח את הנחיותיו ועצותיו בערבון מוגבל. זה היה נכון לגבי אוסתאופת שהלכתי אליו ששקל קרוב למאתיים קילו, ונכון לגבי הילר שהכרתי שטיפל מצויין אבל היה לא מאוזן מבחינה פיזית ונפשית. וזה נכון גם לגבי כמטפלת. אני יודעת שאם יש דברים שאני לא מתמודדת איתם, זה תוקע אותי בטיפולים מסויימים אצל אנשים מסויימים, שסובלים מדברים דומים. אני מקבלת את זה ולא דורשת מעצמי דברים שלא מתאימים לי כרגע. אבל אדם לא יכול לאמץ אורח חיים לחלוטין לא בריא, לא לשאוף להתקדם מבחינה נפשית ופיזית, לסבול מבעיות בריאות בסיסיות ולחשוב שהוא עדיין יכול לטפל טוב. לשאלתך על התלמיד עם הצלע השבורה: הוא בכלל חשב שזה שריר תפוס. אני אמרתי שלדעתי זו צלע שבורה, בגלל מיקום הכאב, אופיו ועוצמתו. אבל הוא ניסה להמעיט בחשיבות המקרה. טיפלתי בו בדיקור בשעור כי הרגשתי אחריות, בתור המורה של שניהם. היום הוא כבר לא מרגיש את זה. בשיחה אישית שהיתה לי איתו, הוא אמר שהוא מרגיש שהתלמיד השני, ה"מיוחד", כל כך חסר ביטחון עצמי, שהוא מרוכז כל הזמן רק בעצמו. למשל, הוא לא שואל אחרים מה שלומם. ובטיפול הוא לא רגיש וקשוב מספיק לאחרים, כי הוא כל הזמן מנסה לעשות את העבודה כמו שצריך. הוא אמר את זה בהרבה חיבה ואהבה, ללא ביקורת.
 

ינוקא1

New member
אגב , מהתיאור עכשיו

מה שיש לו נשמע כמו סוג של אוטיזם , תסמונת אספרגר או משהו כזה. (ולפעמים מביאים לך בטיפולים דווקא את האנשים שמתמודדים עם דברים דומים לאתגרים שלך).
 
התלמיד המיוחד שלך

מיכל יקרה, כהמשך לכל הדברים המאלפים והמעניינים והמועילים שאני קוראת כאן בפורום - ואני הרי, חדשה כאן - אולי אתגר עכשווי לבחור המיוחד, יהי פשוט מאוד. אדגיש, שלקראת הפיכתו לאב יתכונן למזלו הטוב. התרשמותי היא שאת מטפלת רגישה ואכפתית, חכמה ונבונה ועם גישה ורעיונות טובים. והיות וכך, שייקח על עצמו להיות מטופל להתקדמותו האישית ועם ייעוד להפוך לאבא עדין עם אותן רגישויות נפלאות שמצאת בו. אפשרי שייוולד לו ילד רגיש ומיוחד גם כן. והוא צריך להתכונן לגדלו ליציבות ולאיזון טובים. מבלי שיפחד להצליח בחייו-שלו. הצלחה עם ילדו החדש - וחשוב לא פחות, עם בת-זוגתו, שכבר הרה את ילדם המשותף - ולצמוח למשפחה מצליחה ומאושרת. תנאים שכאלה בוודאי יגבירו בו את ביטחונו העצמי וייעדנוהו. ממצב זה ימצא טוב יותר גם את ייעודו המקצועי הנכון והמתאים. הדיונים שלעיל הזכירו לי ספר "היוגי והקומיסר" שכתב ארתור קסטלר (תורגם לעברית ב1946, ע"י בנימין לובוצקי). - קראתיו לפני כארבעים שנה והרשים אותי מאוד. רעיון מרכזי מסוים בספר, הוא ההבדל בתפישת חייהם וראייתם השונה וההפוכה את המציאות . מן החוץ פנימה, מהכלל אל הפרט, וההפך - מן הפרט אל הכלל, מהמצומצם אל הנרחב. מהעולם אל האדם הפרטי, ומהאדם הפרטי אל העולם הרחב. ומשום, שהעולם אינו שחור-לבן, והנו בעל גוונים אינסוף ביניהם, אך גם, קשת הצבעים מאדום ועד סגול קיימת. מעניין איך בלי סוף שונים בני האדם - זה כל היופי והעניין, הטוב-הרע- והיותר טוב, והכל יחסי ומאומה איננו מוחלט, ונתון לשינוי מרגע לרגע - מתוכנן או בהפתעה. בברכת הצלחה לכולכם, שלומית
 

0 אור 0

New member
לגבי הקול בטלפון

אני חושבת שאף פעם לא דיברנו בטלפון, אין לי מושג איך הקול שלי נשמע, אבל העובדה היא ש למעלה מ 90% של האנשים שמתקשרים אלי, שואלים דבר ראשון "הערתי אותך?", "את ישנה?" - כולל אנשים שמכירים את ההרגלים שלי ויודעים שאין סיכוי שבשעה הזאת ימצאו אותי במיטה. ובתכלס מי שמכיר אותי לא מהטלפון תמיד מאד מתפעל מהאנרגיות ששופעות ממני (שזה גם סוג של הסתכלות חיצונית, כי אני מבפנים לא ממש מרגישה כל הזמן אנרגטית ומלאת חיים - העובדה שיש לי ביצועים גבוהים קשורה יותר לניהול נכון של הזמן) ועד הרהור בעקבות מהשכתבת - אני תמיד חושבת על המורה המדהימה שלי לרפלקסולוגיה, שהיא פשוט עילוי בתחום ואי אפשר להפסיק ללמוד מנה - אבל היא מעשנת בשרשרת, וכשלמדנו אצלה את הבכיר סבלה מתופעות גיל המעבר חזקות מאד - מה שגורם לך לשאול אם הסדנלר הולך יחף (פעם אחת הכרחתי אותה לשחרר את ההנחיה בזמן התרגול ולשכב לקבל ממני טיפול) ועל מה שכתבת "אני מקבלת את זה ולא דורשת מעצמי דברים שלא מתאימים לי כרגע. אבל אדם לא יכול לאמץ אורח חיים לחלוטין לא בריא, לא לשאוף להתקדם מבחינה נפשית ופיזית, לסבול מבעיות בריאות בסיסיות ולחשוב שהוא עדיין יכול לטפל טוב." - אני דוקא מתחברת לחלק הראשון של המשפט ופחות עם השני. לדעתי , חלק מלהיות מטפל טוב יותר, שיכול לקבל את המטופל הוא קודם כל לדעת לקבל את עצמך על חוסר המושלמות שלך. אם אתה מאמץ אורח חיים לא בריא במודע - אז אולי זו בעיה, אבל אם אתה משתדל ויש לך קשיים, ולא יכול לעשות את כל הדרך, זה רק הופך אותך ליותר אנושי, ולכן יותר פתוח ומבין לאנושות מסביבך. זה מאד בולט גם בהקשר של מורה היוגה הגמיש והספורטיבי שעושה דברים ש80% מהתלמידים שלו בכלל לא יכולים לבצע, או הטבעוני הקפדן שמבחינתו כל דבר הוא חריגה, אז הוא כל כך רחוק ממך שאין לך אפילו דרך לגשר על הפער ולמצוא משהו באמצע - אולי לא מושלם, אבל יותר בריא בכל זאת.
 

mic26

New member
אבל אור, לזה בדיוק התכוונתי

להיות עם מודעות מסויימת למגבלות שלנו, ולעשות את מה שמתאים לנו, עם רצון מסויים להתקדם. יש דברים שלא התאים לי לעשות במשך שנים, למרות שידעתי שעלי לעשות אותם. ועכשיו כשאני עושה אותם בשמחה, אני יודעת שיש דברים אחרים שאני צריכה לעשות כדי להתקדם, אבל אני עדיין מתעצלת, או שלא מתאים לי. אז זה מחכה. אני לא מעשנת, שותה, רבה עם כל העולם ואוכלת שטויות ואומרת שגם סבתא שלי חיה ככה, עד גיל 97, ולכן אין סיבה שאשנה את דרכי.
 
יש מטפל מושלם?

כל אחד עושה את הדרך שלו יש מי שעדיין מעשן, אבל הרבה הרגלים אחריםכבר שונו יש מי ששוקל 200 קג, אבל ללא הטיפול היה אולי שוקל כפול , אם בכלל. חלק גדול מהמטפלים( מי אמר אני?) הגיע לטיפול בגלל מצבו הבריאותי המיוחד. חלק מה"מצב" השתפר, על חלק אחר יש ואפשר עוד לעבוד.
 
לימודים וקריירה

היי מיכלי, מה שלומך? נו טיים נו ריד
אני לא יודעת לדבר על רפואה משלימה, אז אני מדברת על רפואה סינית: נכון, מאוד קשה להתפרנס מרפואה סינית. אבל את יודעת מה- מחברים במקצועות אחרים יותר "מקובלים בחברה" יש להם בדיוק את אותן בעיות- רפואת שיניים, מעצבת פנים, עורך דין, רואת חשבון... כולם מספרים כמה קשה להם, כולם מספרים כמה קשה למצוא עבודה ולהתפרנס מהמקצוע שלמדו. מן הסתם למרביתם יש מסלולים יותר ברורים בחיים מבחינת הקריירה, ואולי בזה היתרון שלהם, אבל הם דיברו בזמנו בדיוק כמו שאני דיברתי אחרי 4 שנים. אין להם מושג איך להמשיך הלאה. הבעיה היא כללית ולא רק של רפואה סינית- אנשים שמעוניינים לצאת לדרך עצמאית ואין להם מושג מה לעשות ולאן לפנות. הבעיה מתחילה במכללות של רפואה סינית, שלא מעניקה כלים כמו שצריך כדי לעזור לאנשים לבנות את הקליניקה שלהם, ובמקביל, אף אחד לא מדבר עם סטודנטים על האפשרויות שיש לעסוק בתחום- כאילו טיפול זה הדבר היחידי שאפשר לעשות בתחום. אבל זה בולשיט- כי יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות בתחום! ועם קצת דמיון וקצת רצון, אפשר גם ליצור דברים. אבל נכון- בכל דרך שנבחר, צריך להשקיע כסף, זמן, פרסום, שיווק- אבל זה לא קשור לרפואה סינית זה קשור לבניית עסק עצמאי. והבעיה הזו היא אינה ייחודית לרפואה סינית או רפואה משלימה, כי אם בעיה שקיימת בהרבה מאוד מקצועות בכל העולם. ולכן צריך לבדוק איך אנשים יכולים ללמוד לבנות את העסק שלהם. ברפואה סינית יש את אלו שחושבים ששיווק=רוע, וגם זה בולשיט, ומחשבה מגבילה שמיד מורידה את האפשרות לפרנסה. כל העליות והירידות שתיארת בקליניקה- כל בית עסק חווה את זה, ולא משנה מה העיסוק שלו. וצריך ללמוד להתמודד עם זה. הרבה פעמים נדמה לי שהקהילה ממהרת להרים ידיים, כי הם לא משכילים ללכת לאנשי מקצוע ולקבל את העזרה שצריך כדי לבנות את העסק ולדעת איך להתנהל בו, מכל מיני סיבות- חלקן מוצדקות יותר וחלקן פחות, אבל לרוב, אנשים מפספסים את הנקודה העיקרית של דבריי: זה יופי שאנחנו ברפואה סינית, אבל אם אנחנו מקימים קליניקה אז אנחנו עסק עצמאי, וצריך לדעת לנהל אותו- בתקופות קשות ובתקופות רעות. בשביל זה יש תוכנית עסקית (גם אם היא לא מפורטת ברמה של פגישה עם מנהלי חברות ענק), בשביל זה יש תוכנית ל- 5 שנים, בשביל זה לומדים מה הם היתרונות שלנו ומה הם החסרונות שלנו, ובשביל זה גם יודעים להכין מראש תוכנית שיווקית לתקופות הקשות. חג שמח, יעל
 

Besomet

New member
האין רפואה סינית תחת

המטרייה הרחבה של מקצועות הרפואה המשלימה, מבחינתך?
 
מבחינתי לא.

אני חושבת שגם מקצועות רבים אחרים לא צריכים להיות שם. רפואה סינית זה לא הומיאופתיה, לא נטורופתיה, לא שיטת פאולה ולא הילינג. מדובר על שיטות שונות, דרך מחשבה שונה, והמטריה הרחבה הזו עושה יותר עוול מטוב. ולכן מבחינתי, שאני עוסקת ברפואה סינית, אני מעדיפה להפריד אותה מהמטריה הזו, שתורמת רק לבלבול בקהל הרחב.
 

Besomet

New member
אני לא חושב שיש מי שהתבלבל

בין הילינג לרפואה סינית. הומיאופתיה, נטורופתיה, שיטת פאולה, איורוודה, רפואה סינית, רפלקסולוגיה, ארומתרפיה ועוד תחומים רבים אחרים שונים ודומים זה מזה וזה לזה. מדוע יש צורך להפריד?
 
למעלה