ההבדל בין טיפול אצל פסיכולוג ועו"ס כשמדובר ..

A GIFT OF LOVE

New member
אז

קצת מהשיעורים של הפסיכולוגית שלי :) לעזוב זה פתרון זמני, הוא אומנם טוב אבל לא פותר את שורש הבעיה. {זה מה שהבנתי בזמן שרציתי פתרונות}
 
לעזוב זה השלב הראשון

והעזיבה לא צריכה להיות זמנית, היא צריכה להיות לצמיתות. אבל עדיין זה שלב ראשון והשלב הבא הוא טיפול שיעזור לך לחולל שינויים ולנהל אורח חיים מאוזן ובריא למרות הפגיעה שעברת בעבר.
 

A GIFT OF LOVE

New member
אוקי.

אבל את יודעת, תמיד אני חושב מה יקרה אחרי שאבא שלי ימות. {כשאני מכעסיה/מצערת/מדברת לא יפה} ואם אני אנתק, אני בטוחה שאני אייסר את המצפון שלי לאחר שהוא ימות. {אולי יכולתי להמשיך לחיות איתו ולסדר את הקשר?} אז אני לא בטוחה שזה ממש פיתרון בשבילי. אני יודעת שזאת תגובה קצת הזויה. בכל אופן, מה את אומרת על זה? אגב, אני כן עזבתי את הבית אבל זה זמני וחוץ מזה אני נמצאת בו מדי פעם. {אני פנימיסתית ואני מסיימת עם הפנימיה בשנה הבאה}
 

A GIFT OF LOVE

New member
היי שוב

''טיפול זה לא רק לשפוך את הלב פעם בשבוע במשך שעה אצל המטפל. טיפול זה משהו שאמור לעזור לך לחולל שינוי בחייך''... הגדרת את זה מצוין. והטיפול הפסיכולוגי שלי דווקא כן עוזר. יש פסיכולוגים ויש פסיכולוגים :) אגב, איך הצלחת ככה לעזוב את הבית? בהחלטה מהירה כזאת? לפעמים אני שואלת את עצמי לאן כבר אפשר ללכת.. אולי כי אני קטנה ואין לי הכנסות. אבל אני חושבת שצריך הרבה אומץ חוץ מכסף. כל הכבוד לך :)
 
תודה

ליתר דיוק כשעזבתי את הבית זה היה אחרי שכבר "הגיעו מים עד נפש", כשכבר ממש לא יכולתי לסבול יותר. הנסיבות האלה + השיחה עם אותו מטפל עזרו לי לעשות את השינוי, וזה אחרי הרבה זמן שגם אני פחדתי, התלבטתי וכו'. כאמור, הייתי אז בת 24, הייתה לי עבודה (אמנם בשכר מינימום אבל זה הספיק) והיה לי גם כסף שחסכתי עם הזמן. ועברתי לגור עם שותפים כך שמבחינה כלכלית זה היה יותר קל. היום כבר קרוב ל-6 שנים שאני גרה לבד, בלי שותפים ולמרות שהמשכורת לא גבוהה במיוחד, ולמרות שגם היו תקופות שלא עבדתי בכלל, הצלחתי להסתדר. (לא אומרת שזה היה קל, אבל בהחלט אפשרי). אני לא יודעת בת כמה את אבל אם את בוגרת ועובדת בכל עבודה שהיא (אפילו בשכר מינימום) אפשר להסתדר. ואם את קטינה (מתחת לגיל 18) את יכולה לפנות לגורמי רווחה שונים או יועצת בי"ס שיוכלו לעזור לך. בהצלחה!
 

בוביתה5

New member
כמו שנטע אומרת עם שותפים זו אופציה טובה

וככה גרתי שנים רבות אפילו עם בן הזוג אח"כ לתקופה שך כמה שנים כי זה השתלם כלכלית. תמיד כסף זו בעיה והכי חוששים מזה אבל עבודה תמיד אפשר למצוא. בהצלחה גם ממני.
 

A GIFT OF LOVE

New member
תודה על העידוד

 

A GIFT OF LOVE

New member
תודה נטע

אני בת 16 ואני כרגע בפנימיה. רק שבעוד שנה אני מסיימת ולכן אני קצת חוששת לחזור ממש. {למרות שלדעתי זה סוג של בריחה.. אפילו שאני משלבת עם הבריחה הזאת עבודה מעשית מול אבא שלי} אני חושבת אחרי התיכון לגור ללמוד ולגור במעונות אבל גם את זה אני צריכה לממן ואני יותר בקטע של לגור לבד [כי כבר שבעתי משותפים
]. אני מקווה שיהיו לי את האמצעים... תודה על ההסבר.
 

BellA עלמה

New member
ברוב המכללות והאוניברסיטאות

יש אופציות למלגה (אפשר לברר אצל הדיקן את הדברים האלה) יש גם עבודות שמתאימות לסטודנטים שיהיה בהצלחה
 

BellA עלמה

New member
מעניין שלא קיבלתי תגובה מאנשי מקצוע

שפה לגבי השאלה בראש השרשור חבל (למיטב הבנתי מנהלת הפורום היא עו'ס?)
 
אני כאן

שלום בלה עלמה, אני מרגישה שאני בתקופת התבוננות, למידה, התפעלות ועוד כאלה מילים שיכולות לתאר את מצבי - בכנות רבה, הניסיון שלי בפורומים הסתכם במספר כניסות חפוזות לפורומים בתחום הרפואה. אני רגילה לשיחות פנים מול פנים, עם אדם יחיד או קבוצה קטנה. כמנהלת קו החירום למדתי לנהל גם שיחות טלפון שיש בהן מהחד פעמיות, החולף, בלי יכולת ממש לגעת בעבר של האדם ובטח לא בעתידו. גם זה לא היה לי קל. רציתי לפתוח את הפורום כי נושא האלימות במשפחה נוגע בי מאד.בקו החירום מתקבלות בכל יום שיחות רבות מנפגעות/י אלימות, אך כמעט ולא מתקשרים צעירים, שנפגעים היום או או נפגעו בעבר, אם באופן ישיר או אם עקיף (עדים לאלימות). כן, חשבתי שהפורום יכול להיות כלי (ביטוי, שיתוף, התייעצות, קבלת תמיכה) נוסף ואולי קצת שונה. ולא ידעתי כמה שונה. אני מלאת התפעלות מהחשיפה הרבה שהאנונימיות מאפשרת, מהקהילה הוירטואלית שנוצרת, מהתמיכה ההדדית (שלמרות האנונימיות נראה לי שיש לה כוח רב). אני מתבוננת ושואלת את עצמי שאלות: מה באמת אנשים מחפשים כאן, האם בחשיפה יש מימד משחרר ומרפא או שהוא שחרור מתעתע - להמשיך לחשוף את עצמי כתחליף לטיפול.האם השתתפות בפורומים שונים באותו נושא בהם אני שוב ושוב חולק את הסיפור האישי שלי יש בו מימד משחרר או מקבע.האם חשוב שאני,כמנהלת הפורום אהיה שותפה לדיונים כלליים על הגדרת האלימות (מי שחווה/חווה אלימות יודע מה זה) או להכנס להתפלמסות סביב סוגיית מספר הנשים הנפגעות לאומת מספר הנשים הפוגעות. האם לשאלה מה עדיף, עובדת סוציאלית או פסיכולוגית יש תשובה כללית, פשוטה? האם היא לא קשורה בכל כך הרבה מרכיבים ומימדים שהופכים אותה לשאלה שבלתי נתנת לתשובה, והופך כל דיון, גם מוצלח,לעקר במידה רבה. (ראי את הסיפור של נטע).אני רוצה לדבר כשיש לי משהו חשוב להגיד, אני רוצה לעשות את זה באחריות, כי למילה הכתובה יש בעיני כוח. אני מחפשת את דרכי ואני מקווה שאני אמצא את הדרך שהיא אני.
 

BellA עלמה

New member
השאלה שלי היא

טיפול פסיכולוגי מתרכז באדם היחיד ובנפשו טיפול עו'ס מתייחס יותר גם לסביבה שבה חי האדם. שמדובר באלימות במשפחה הרי הבעייה נובעת (השורש שלה) מהסביבה. האם טיפול פסיכולוגי הוא לא טיפול שחסר בו איזה מרכיב? אם לא נתייחס גם לאלמנט הסביבה בו חי האדם הרי הטיפול הוא (לדעתי) חסר איזה מרכיב מסויים לדעתי כשמדובר באלימות הטיפול צריך להיות משפחתי
 
והתשובה שלי היא

באופן כללי, ההבחנה שאת עושה היא נכונה:בבסיס העבודה הסוציאלית עומדת התפיסה שרואה את האדם בהקשר לסביבתו ולכן, הרבה פעמים הטיפול באדם הוא לא רק באדם עצמו אלא טיפול מערכתי. הפסיכולוגיה עוסקת בנפש האדם ובייצוג הפנימי של הסביבה. אבל, רוב העו"סים אינם עו"סים קליניים, לכן יכולתם הטיפולית מוגבלת. לרוב, הם "מנהלי תיק" - מפנים את שותפים במערכת המשפחתית לכתובות טיפוליות מתאימות ודואגים לעשות את האינטגראציה בין אנשי המקצוע השונים המטפלים באותה משפחה. במרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, נעשית עבודה מערכתית שמתייחסת לשני בני הזוג וגם לילדים (בנתאי, כמובן,שיש הסכמה לטיפול ושיתוף פעולה בטיפול של כל המעורבים במערכת האלימה). כאשר מדובר בבחורה צעירה או בחור צעיר, שנפגעו מאלימות במשפחתם בהיותם קטינים, לרוב, אין מה לדבר על התערבות מערכתית. חשוב שהאדם ימצא מטפל טוב (פסיכולוג או עו"ס קליני), שתתפתח מערכת יחסים של אמון והערכה הדדית, לתת סיכוי לתהליך הטיפולי להתפתח (כי מה שנבנה ב-20 שנים לא ניתן לשינוי ב-20 דקות). חשוב גם שהאדם יוכל להרגיש שיש לו את החופש להפסיק טיפול אם משהו בתהליך לא מרגיש נכון.
 
למעלה