ההכנה לחג השבועות

ההכנה לחג השבועות

באופן כללי, מהי ההכנה שצריכה להיות בכל אדם לחג השבועות? מה האדם צריך להכין בתוכו? זה תלוי כמובן במדריגת האדם, במקום שהאדם אוחז שם צריכה להיות הכנתו.

ספר הזוהר הקדוש מחלק ב' רמות כלליות בתורה: רמה א' נקראת – "עטין", עצות. הרמה השנייה נקראת – "פקודין", פקודות. לעצות האדם זקוק כאשר הוא צריך לסיוע ולהדרכה בכדי לבוא לדביקות ה', אבל העצות הללו הן לא רק עצות שכליות, אלא העצות הללו שהאדם מקבל מהתורה הן אורות שמאירים לנפשו של האדם, והאורות הללו נותנים לו את הסיוע ואת הבהירות באיזו דרך הוא צריך ללכת.

א"כ, הזוה"ק אומר שיש תרי"ג עצות, כל מצווה בתורה היא עצה מסויימת, ואחרי שאדם מתקן את עצמו הוא בא לדביקות ה', ואז מגיעה הרמה השנייה שנקראת "פקודין", תרי"ג פקודות. פקודות מלשון "פיקדון", שבכל מצווה ומצווה מופקד אור של התגלות אלוקות מסויים, והשגתו היא למעשה מטרת כל הבריאה כולה. א"כ כאשר האדם עומד לפני היום הזה, שהוא יום שבו נתן הקב"ה את התורה בהר סיני, צריך להתבונן במה שכותב רבנו בעל "הסולם": ברוחניות אין העדר, כל עניין שמתגלה ברוחניות הוא נצחי, ע"כ בל נחשוב שגילוי האלוקות הזה שהיה בהר סיני היה פעם אחת ואינו, הגילוי הזה הוא נצחי, והוא מתעורר בכל שנה ושנה בשבועות. השורש הרוחני הזה, שהוא שורש מאוד גבוה, מתעורר מחדש ומאיר. אלא שאנו צריכים להכין כלים. מהם כלים? כלי נקרא בית קיבול, הכשרה, הכנה לקבל את השפע האלוקי שמושפע ביום הזה מצד אתערותא דלעילא. מה האדם צריך להכין אז? זה תלוי במדריגה שבה האדם נמצא.

כתוב במדרש (ויקרא רבה פרק ו'): "אומות העולם שלא קיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, עליהם הוא אומר: כי הנה החושך יכסה ארץ". קודם כל צריך להבין את המושג "התורה ניתנה מתוך החושך" – למה התורה ניתנה מתוך החושך? זה פסוק מפורש בדברים בפרק ה': "כשמעכם את הקול מתוך החושך". אבל למה התורה ניתנת מתוך החושך? והמדרש כך אומר: אומות העולם שלא קיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך הם נמצאים בחושך, "כי הנה החושך יכסה ארץ". אבל ישראל שקיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, הם נמצאים באור, עליהם הוא אומר: "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישעיהו ס' ב'). א"כ, מה העניין של החושך הזה?

החושך הזה הוא צורך באדם, ההשתוקקות של האדם לבוא לאור. ז"א: אם האדם נמצא בחושך, והוא לא מרגיש את זה שהוא נמצא בחושך, הוא חושב שהוא באור, ואין לו אז שום צורך לבוא לאור.

אמרו חז"ל: משל לעטלף ולתרנגול שהיו מחכים לאור, אמר התרנגול לעטלף – מה אתה מחכה לאור? אני מחכה לאור שאני מתחיל לחיות באור, כי התרנגול מתחיל לקרוא לפני ביאת האור. אבל תיפקודו של העטלף בדיוק נגמר כשנהיה אור, כי הוא פועל רק בלילה. ועל זה אומר הנביא: "הוי המתאווים את יום ה', למה זה לכם יום ה'? הוא חושך ולא אור" (עמוס ה' י"ח). אלו דברים מאוד חריפים, הנביא עמוס שואל את אלו שמתאווים ליום ה': מה אתם מחכים? יום ה' הוא חושך ולא אור!

הפירוש הוא פשוט מאוד: כולם הרי מחכים ליום ה', אני שומע קטנים וגדולים אומרים: מתי כבר יבוא המשיח, ומתי תהיה הגאולה? כל כך הרבה צרות כל אחד סובל, וכן כלל ישראל, מתי כבר תהיה הגאולה? אבל השאלה היא – מה זו גאולה? לפי מה שרבנו בעל "הסולם" כותב, יבוא המשיח, יקבץ את נדחי ישראל, וילמד תורה בירושלים. א"כ השאלה היא, מהי התורה שהוא ילמד בירושלים? האם הוא יבוא ויאמר עוד פלפולים בגמרא, מה שעוד לא הצליחו לחדש בישיבות? ודאי שלא! בשביל זה אנו לא צריכים את המשיח. אלא כותב רבינו בעל "הסולם": עיקר העניין של גילוי משיח הוא גילוי אור בנפשות ישראל. ואור זה יתן מודעות בצורך לעשות מהפך בכל הצורה של חיינו הפרטיים, וצורת החיים של כלל החברה הישראלית. כי היום כל אחד ואחד דואג לתועלת עצמו, ולכל אחד יש רצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו. אולם ע"י אורו של משיח כולנו נהפוך את הקערה על פיה, והחיים יהיו מושתתים על ההפך, נקודת המרכז תהיה בזולת לא ב"אני". וזה ענין ביאת המשיח. לאיש הזה יהיה כוח לקבץ את נידחי ישראל, והתורה שהוא ילמד בירושלים תהיה החדרת הדברים ללב כ ל ישראל, ויישום שלהם, איך לבצע את זה בפועל – להפוך את כל מערכות החיים הפרטיות והכלליות, שתהיינה מוכנות לקראת התגלות ה' יתברך, לקראת בניין בית המקדש וכו'. אולם אלו שצועקים "משיח, משיח" חושבים שירוויחו מהמשיח רווחים גשמיים – לא יצטרכו ללכת לעבודה, יוכלו לשבת רגל על רגל, וכמו שהמדרש אומר, שלעתיד לבוא הצדיקים יאכלו ענבים ומלאכי השרת ייצלו להם בשר. ומי שמבין זאת כפשוטו זה בערך כמו שהערבים תופסים את מהות העוה"ב. וע"כ אומר הנביא עליהם: "אוי המתאווים את יום ה'", רוצים את יום ה', רוצים את המשיח, "למה זה לכם יום ה'? הוא חושך ולא אור", ז"א: מי שמתאווה ליום ה' מפני שלפי הגיונו האומלל יהיה הכל על בסיס של תענוגות ואהבה עצמית, אז הוא יתאכזב מאוד מאוד, זה יהיה חושך נורא בשבילו, כי יום ה' המהות שלו הפוכה לגמרי – דאז כל אחד ואחד יעבוד לטובת זולתו, וכל אחד ישעבד את עצמו לטובת החברה והזולת.

נחזור למדרש שלנו "התורה ניתנה מתוך החושך". נמחיש זאת בעזרת סיפור: פעם בשמחת תורה בהשכמת הבוקר יצא רבנו בעל "הסולם" לחצר, הוא היה גר בשכונת הבוכרים בירושלים, וקרא לאחד מהתלמידים הגדולים שלו, ר' דוד מינצברג. היתה שם חבורה של בעלי בתים, שיצאו מבית הכנסת ורקדו עם התורה. אמר לו רבינו: תסתכל דוד – הם רוקדים לשמה, לשם שמים. ידע ר' דוד שלשם שמים זו מדרגה מאוד גדולה, ואיך רבו אומר שהם רוקדים לשם שמים? אמר לו בעל "הסולם": כן, זה פשוט מאוד, הם שמחים עם התורה לשם שמים, מפני שאין להם עצמם שום דבר עם התורה. ז"א: התורה היא מלשון הוראה, שהיא מראה את הדרך להתקרב לה', וכל המהות של התורה היא העבודה של האדם נגד הרצון לקבל הנאה ותענוג שבו, ולהם אין שום דבר עם התורה. ולכן הם שמחים בתורה, כי הם מדמיינים לעצמם דמיונות שיקבלו לתועלת עצמם הנאה ותענוג.

הברכת שלום" זצ"ל היה מספר סיפור נוסף, סיפור לא כ"כ יפה, אבל כדאי לספר אותו: פעם ראו אחד שהוא רוקד בשמחת תורה עד לב השמים, שאלו אותו: מה אתה כ"כ שמח עם התורה? אמר: איך לא אהיה שמח עם התורה – לויתי משמעון 5000 דולר לזמן של חודשיים, ואחרי חודשיים בא שמעון וביקש ממני את כסף ההלואה. אולם אני לא רציתי להחזיר לו. ע"כ לקח אותי לבית דין, ושם ביקשו אותי להשבע בתורה שאני לא חייב לו את הכסף, אז באמת נשבעתי בתורה שאני לא חייב לו ונפטרתי מהתשלום. אז איך לא אהיה שמח עם התורה, שהרי ע"י התורה כ"כ הרווחתי...

ומה אומר הסיפור הזה? הוא שמח עם התורה, כי הוא השתמש בה ההפך ממה שהתורה מבקשת שישתמשו איתה, הוא השתמש עם התורה בכדי למלאות את התאוות שלו, לכן הוא שמח עימה. אותו הדבר אמר בעל "הסולם" לתלמידו: אתה רואה איך הם שמחים עם התורה, מדוע? מפני שהם לא יודעים מה זו תורה. אבל אלו אנשים שהם בעלי הכרה והם יודעים מה זו תורה, הם מרגישים חושך. כי התורה היא מלשון הוראה, שמדריכה את האדם לבוא לדביקות ה', וזה לא צריך להשאר בגדר של ידיעה בעלמא, זאת צריכה להיות עבודה מתמידה יום יומית שהאדם עובד בעניין אהבת זולתו, בעניין אהבת חברים, בענין קבלת עול מלכות שמים מתוך אמונה בגדלות ורוממות ה', אבל לא בשביל לקבל הנאה ותענוג, אלא בכדי שיוכל להגיע למצב שהוא יוכל להשפיע נחת רוח לה'.

כשהאדם הולך בדרך הזו אז הגוף שלו מרגיש חושך, מפני שהטבע של הגוף הוא הפוך. אם ענין זה הוא רק מילים, וזה נשאר אצלו בגדר של מושכלות וידיעות בעלמא, אזי לגוף לא איכפת מזה, והוא מאפשר לאדם לעשות מה שהוא רוצה, ולדבר מה שהוא רוצה, אבל אם האדם הוא רציני, ומתחיל ליישם את הדברים בפועל בשני המישורים שנקראים – אמונה ואהבת הזולת, אז הגוף מתחיל להתנגד. ואז האדם רואה בפועל שבעצם הגוף שלו לא מסכים בשום פנים ואופן לקבל על עצמו את העקרונות של התורה, הוא לא מוכן ל"ואהבת לרעך כמוך", והוא לא מוכן ללכת בדרך אמונה, דרך של "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב' ב').

ז"א הנקודה היא כזאת: כל זמן שאדם לא הולך בדרך הזאת, הוא חי בגן עדן של שוטים, טוב לו, הוא לא מרגיש חושך, הוא לא מרגיש את עצמו מקולקל, הוא לא מרגיש את עצמו שפל, הוא מרגיש את עצמו שלם. לכן רוב העולם די להם בקיום המעשי של המצוות, מניחים תפילין בבוקר, לומדים קצת וכו', זה כבר מקנה הרגשה של שלימות באדם. ועל זה ה" ברכת שלום" זצ"ל היה אומר: "ועמך כולם צדיקים"... כולם מרגישים שהם צדיקים גמורים. נכון, חז"ל אמרו ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז' כ'), ע"כ הם גם מאמינים שהם גם לפעמים עושים דברים לא טובים. אבל זה נקרא גן עדן של שוטים, מדוע? כי כיוון שלא הולכים בדרך הנכונה, אז אין בכלל את אמות המידה הנכונות למדוד איפה אני עומד, לאיזו מטרה אני צריך להגיע. אין בכלל סרגל ש
 
המשך...שבועות

שלפיו האדם מודד באמות מידה של אמת. אלא קנה המידה שלו הוא רק לגבי מעשים: האם אני מניח תפילין, לומד תורה, וכו', אבל למה זה צריך להביא אותי וכו', על זה הוא לא חושב. על זה כתוב: "וחושך יכסה ארץ", זה נאמר על בחי' אומות העולם. הן נמצאות בחושך, והן חושבות שהן באור, ממילא הן לא יכולות להתקדם בשום אופן. אבל אנשים עובדי ה' שלקחו לעצמם למטרה לצאת מהאהבה העצמית, שהיא המגמה של כל התורה והמצוות, והתאמצו להתייגע בזה ללא הרף, הם מרגישים חושך, הם מרגישים שהגוף שלהם מתנגד ולא מוכן לקבל על עצמו את העול הזה. וזאת הם רואים לאט לאט, כי מהשמים לא מראים את זה בבת אחת, אלא לפי ערך שהאדם התאמץ באהבת הזולת ובאמונה, אז מראים לאדם את הרע שבו. נמצא, החושך הזה הוא ענין הכרת הרע, שהאדם רואה עד כמה שהוא טמון בתוך האגואיזם.

בספר ויקרא כתוב: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא", שואל הזוה"ק (זוהר ויקרא אותיות ת"א–ת"ג): מי מודיע לאדם שהוא חטא? ועונה: הקב"ה מודיע לו, או התורה מודיעה לו, כי האדם מעצמו לא יכול לדעת שהוא חטא. נשאלת השאלה – מדוע? אם הוא לא הניח תפילין, הוא יודע שהוא לא בסדר, וכן אם חילל שבת, א"כ למה צריכים דווקא שהקב"ה או התורה יודיעו לו זאת? תשובה: אין המדובר על ידיעה לגבי מעשים שאינם כראוי, כי הכרת הרע הבסיסית היא בענינים שבלב, ואין ביכולת האדם להכיר בזה.

המגיד ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב זי"ע היה אומר על זה משל: משל לאדם שנוסע ברכב, ונרדם לו מתוך עיפותו הרבה. הרכב עולה בעלייה של הר, ומגיע לגב ההר למעלה. כשהוא מתעורר החברים שלו אומרים לו: אנו נמצאים עכשיו בגובה רב, על הר מאוד גבוה. והוא אומר להם: אינני מאמין, הלא אני רואה שאנחנו נוסעים במישור. כי בזמן של העלייה הוא ישן. הנמשל הוא: שהאדם מונח בתוך הישות של הרצון לקבל הנאה ותענוג, עם זה הוא נולד, זה הטבע שלו. הישות והגאוה הזאת הן גב ההר. אולם כשאומרים לאדם: אתה בעל ישות, את בעל גאווה, הוא לא מבין על מה מדברים. כי לא היתה מוחשית אצלו כל העלייה למעלה, מטעם שנולד כך. ע"כ הוא צריך להאמין למה שאומרים לו. כך גם כשבאים לאדם ואומרים לו – זה שהאדם רוצה לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו נקרא רע, הוא מתפלא: זה נקרא רע? אני תמיד חשבתי להפך – לקבל הנאה ותענוג זה טוב, אם אני צריך לתת לאחרים משהו זה רע, כך אני מרגיש. אלא שאני מוכרח לתת, אם מטעם חינוך, מצפון, מוסכמות, אבל אני משתדל לבחור את הרע במיעוטו...

אולם התורה אומרת לנו את הדבר ההפוך – אם האדם עסוק באהבת עצמו זה רע, ולהפך כשהאדם נבנה בתור בריה אחרת, וכל מחשבותיו סובבות על הזולת ועל הקב"ה, זה נקרא טוב.

א"כ, כשהאדם מתחיל ללכת בדרך הזאת הוא מרגיש חושך, הגוף לא מוכן לקבל זאת, ואז האדם נעשה נצרך לתורה. כאן מגיעים לנקודה של הצורך לתורה. אני לא מדבר על מושכלות פילוסופיות, אני מדבר על מצבים מוחשיים. האדם צריך להגיע למצב כזה, כמו שאדם נכנס לרופא והרופא אומר לו: אתה יודע ידידי, בדקתי אותך ומצאתי שיש לך מחלה ממארת ולא נשארו לך הרבה ימים לחיות. מה האדם מרגיש כשהרופא אומר לו כך? הוא מזדעזע זעזוע עצום. פתאום בשנייה אחת כל עולמו נחרב – אני חולה במחלה ממארת, חס ושלום, ואין לי כבר סיכוי לחיות יותר. ומה האדם הזה מרגיש? באופן טבעי מכף רגל ועד ראש רק דבר אחד – אני רוצה לחיות!! זה הרצון שממלא אותו. תציע לו דברים אחרים, הם לא יענינו אותו, רק רצון אחד יש לו – לחיות. יש לו צורך עצום לחיים. לפני שהרופא בישר לו את הידיעה הזאת, לא היה לו את הצורך הזה, בודאי אם היינו שואלים אותו הוא היה רוצה לחיות, אבל ה"בודאי" הזה, המילים האלו הן לא כלום, מדברים על הרגשה מוחשית של צורך. צורך פירושו: השתוקקות וייסורים וכאב. גודל הצורך נמדד בגודל הייסורים והכאב.

נמשל: ככל שהאדם משקיע יותר בעניין של אהבת זולתו ובעניין קבלת עול מלכות שמים, אזי הוא מתחיל לראות עד כמה שהוא רחוק מזה, אז פתאום הוא מתחיל לראות את האמת – שהוא מאוד רחוק. ואז מתחיל להווצר אצלו צורך אמיתי – אני רוצה לחיות.

לאט לאט מראים לאדם מן השמים עד כמה שהוא מונח ברע, מצד שני מראים לו עד כמה נפלא ונשגב הטוב, הדביקות בה'. ומשני הקצוות האלו נוצר בו צורך אמיתי, כאב – "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, בארץ ציה" (תהלים ס"ג ב'). בארץ ציה הכוונה: שהאדם מרגיש שהוא הולך במדבר, בארץ שאין בה שום לחלוחית. כי הוא רואה שהגוף שלו לא נותן לו שום ברירות, הגוף לא מסכים, וע"כ האדם נעשה נזקק לתורה.

לכן כתוב: אומות העולם שלא קיבלו את התורה מתוך החושך, עליהם נאמר "הנה החושך יכסה ארץ". התורה ניתנת רק מתוך החושך! האור האלוקי צריך למצוא כלי, בית קיבול להכנס בתוכו, ובית הקיבול נקרא חושך. האור מפזר את החושך, אבל צריך חושך, כי יתרון האור מתגלה דוקא מתוך החושך. אבל אם האדם לא רואה בתוך עצמו חושך, אז הוא לא יכול לראות את האור, האור לא יכול להתגלות בו. דוגמת האותיות שבספר התורה, האותיות הן שחורות והקלף הוא לבן, אש שחורה על גבי אש לבנה, חושך ואור, אם לא היה הלבן שבקלף שבספר התורה, לא היה כלל את הצורה של האותיות, כי האותיות מוקפות ע"י הלבן, והלבן מוקף ע"י השחור של האותיות, ואחד משלים לשני, אבל אור בלי חושך, או חושך בלי אור, זה רק חצי דבר.

אומות העולם המדוברות במדרש אינן גויים שיושבים בג'ונגלי העד של האמזונס, רחוק מאיתנו, אלא כל מי שלא רוצה ללכת בדרך של אהבת הזולת, נבחן כאומות העולם מבחינה פנימית (הבחינה ההלכתית מתיחסת לכך כמובן באופן אחר). נמצא, אומות העולם לא רוצות לקבל את התורה שניתנה מתוך החושך, ממילא אין להן שום כלים לקבל את התורה. אבל ישראל שקיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, וישראל הם אלו שהולכים בפועל בדרך אהבת הזולת, בלי שום נטיות, "כשור לעול וכחמור למשא" (ע"ז ה' ב'), הם קיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, וע"כ עליהם נאמר: "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה", כי באמת יכול להופיע אז כבוד ה' ואור ה'.

מה האדם צריך לעשות אם הוא לא מרגיש חושך? אזי התורה צריכה לתת לו את החושך, כמו שנאמר לעיל: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא", מי מודיע לו? אומר הזוה"ק: התורה! ז"א, התורה נותנת לאדם את מה שחסר, תלוי באיזה מצב האדם נמצא.

בעל "הסולם" דיבר על הדברים האלו מכוון אחר: פעם כתוב "החש בראשו יעסוק בתורה, החש במעיו יעסוק בתורה" שאל בעל "הסולם": איך זה יכול להיות? הרי כתוב: "תורה מתשת כוחו של אדם"!? התורה מחלישה את האדם, א"כ איך יתכן שאדם ש"חש בראשו" או חש באיזה איבר, שילך ויעסוק בתורה, הרי התורה תחליש אותו עוד יותר?! והסביר כך: התורה היא אור אלוקי, והאור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, אין בו תמורות ואין בו שינויים, כל השינויים נעשים רק לפי המקבלים.

למשל: יש בעולם את הכוח הנקרא חשמל, אנרגיה, הכוח הזה הוא מופשט, אין בו צביון מסויים, הופעתו והתגלותו תלויה בכלי שאני נותן לו, אני נותן לו תנור – הוא מחמם, אני נותן לו מזגן – הוא מקרר, אני נותן לו מכונת כביסה – הוא מכבס, הוא יוצא אל הפועל לפי הכלים שנותנים לו. המשל הזה הוא נפלא, כי הוא מראה למעשה שהכוח עצמו הוא מופשט, אני לא יכול להבחין בו צביון או ענין מסויים, זה כוח גדול, אבל כל הגילוי שלו מותנה בכלים שאני נותן לו. כך גם האור האלוקי – הוא מופשט, הוא הכוח המרכזי המהותי שביקום, הוא מפעיל את הכל, אבל הוא מתגלה לפי הכלים שנותנים לו, וכלים משמעותם צורך.

למעשה זה עניין נפלא מאוד: האור האלוקי מחיה את כל היקום "ולית אתר פנוי מיניה", הגילוי שלו הוא רק בכלים, והשינויים הם רק בכלים. הדומם, ההתפתחות שלו היא מעטה מאוד, ע"כ הצורך שאנו מבחינים בדומם הוא צורך מינימלי, לכן האור מתגלה שם בצורה קטנה. אבל בצומח הצרכים כבר יותר מורגשים, הרצונות כבר יותר מורגשים, ע"כ האור מתגלה בצורה יותר מוחשית, וכוח החיים בצומח כבר הרבה יותר מוחשי מאשר בדומם. ובל נחשוב שבדומם אין חיים, כי בדומם יש גם כוח חיים: אנו יודעים שכל חלקיק מהדומם יש בו תנועה, יש בו אטום במרכזו וסביבו נעים במהירות עצומה חלקיקים המכונים ניוטרונים ופרוטונים. נמצא, בדומם יש חיים, אך זה לא מורגש, אבל בצומח זה מורגש. א"כ במה ההבדל כאן? באור החיים של הצומח או בכלי של הצומח? בכלי! האור הוא מופשט, אין בו שינויים ואין בו הבדלים, תן לו כלי גדול הוא יאיר באופן גדול, תן לו רק כלי קטן אזי הוא מתגלה בצורה קטנה. ואח"כ החי והמדבר.

כך גם בעניין עבודת ה' ורוחניות, כמו שנאמר לעיל: "ועמך כולם צדיקים", הרבי זצ"ל היה אומר: אל תגיד "וְעַמֵּךְ" אלא "ועַמְּךָ" ז"א: אנשים פשוטים לא מפותחים, כולם מרגישים את עצמם צדיקים. עד כדי כך שרבנו בעל "הסולם" כותב (מאמר "מהות הדת ומטרתה"): במה נבחן אדם יותר מפותח או פחות מפותח, מה המדידה? תשובה: אדם יותר מפותח מרגיש את הרע שבו בצורה הרבה יותר גדולה ומוחשית, הרע אצלו יותר ניכר, אדם פחות מפותח לא רואה בעצמו כ"כ רע.
 
המשך...שבועות

זו המדידה האמיתית. ככל שהאדם יותר מפותח הוא רואה את השפלות של עצמו, את הגרעון של עצמו, הוא רואה עד כמה שהוא כלום. לפעמים רואים אנשים הולכים עם הראש למעלה ועם החזה מתוח, וצועקים כל הזמן: אני, אני אראה לך, אני אעשה ואני עשיתי, וכו'..." ועל זה הוא אומר: "ועמך כולם צדיקים". הפירוש המילולי של המילה צדיק בהקשר זה: שכל מה שהוא עושה הוא מצדיק את עצמו.

כשאדם נמצא במצב כזה, האור שבתורה צריך לתת לו לאט לאט את הכרת הרע, צריך לתת לו מושגים מה זה בכלל טוב, מה זה רע, לאט לאט כמו שמאכילים תינוק. על זה נאמר: "תורה מתשת כוחו של אדם", היא מתישה את כוחו, הוא חשב עד עכשיו שהוא בגדר אדם, פתאום התורה מראה לו – לא, אתה לא אדם, אתה בהמה, כמו שהבהמה רצה אחרי התאוות שלה אתה גם רץ אחרי התאוות שלך. נמצא, בזמן שהאדם צדיק, התורה מתישה את כוחו של האדם. אבל אם אדם כבר מרגיש בעצמו את הרע שבו, אז נאמר: "החש בראשו יעסוק בתורה", מי שחש שהראש שלו מלא במחשבות זרות, הראש שלו בכלל לא מתפקד כפי שצריך לתפקד מי שעומד בפני מלך גדול. דהלא אדם עומד לפני מלך גדול ונורא, צריכים לעבור לו מן ראש כל השטויות שבעולם?! טבעי שיחשוב אודות רוממות המלך, הלא זה צריך להיות שכר בשבילנו – שהאדם ידביק את מחשבתו בגדלות ה', ותהיה מחשבתו משוטטת כל היום בהשגחת ה' ובחיבור עם ה', הרי זה שכר ולא עונש. אז כשאדם כבר הגיע להכרת הרע, זה נקרא "חש בראשו", הראש שלו מלא במחשבות זרות, ע"כ "יעסוק בתורה", ואז התורה תתן לו כוח להתגבר על זה. "החש במעיו", הוא רואה שכל מה שהוא עושה זה בשביל המעיים שלו, בשביל הבטן שלו, בשביל הרצון לקבל שבו, "יעסוק בתורה". ז"א: זו לא סתירה, התורה היא אור אלוקי, והוא מאיר לפי מצבו של האדם, אם האדם הוא צדיק אז "תורה מתשת כוחו של אדם", אם כבר הוא הגיע להכרת הרע, ורואה שכוחותיו מועטים, אז התורה עוזרת לו לתקן את עצמו – לרכוש אמונה, לרכוש כוח אהבת הזולת.

א"כ, כשאדם ניגש ליום הזה שהוא יום קבלת התורה והוא שואל את עצמו: מה אני צריך לקבל מהתורה? זה עניין פרטי, כל אחד ואחד לפי המצב שבו הוא עומד, זה מה שהוא צריך לבקש מהתורה.

נמצנו למדים שיש שלוש רמות: 1 – מי שהוא צדיק, הוא מרגיש טוב, הכל בסדר, אז הוא צריך לבקש מהקב"ה שיראה לו מה לא בסדר, אחרת אין לו שום אפשרות להתקדם. 2 – מי שכבר רואה שהוא לא בסדר, צריך לבקש מהקב"ה שיאיר לו האור האלוקי בנפשו ויתקן אותו. זה נקרא תרי"ג עצות. 3–מי שכבר תיקן את עצמו, וכבר במציאות שלו יש טבע אחר, טבע שני של אהבת הזולת, וכבר המציאות שלו היא מציאות של אמונה בה', הוא מגיע לרמה הגבוהה ביותר של התורה: תרי"ג פקודין. אז גילוי התורה אליו הוא הגילוי הגבוה ביותר – בכל מצוה ומצוה הוא מרגיש גילוי אלוקות אחר לגמרי. מצות שבת היא אצלו גילוי מסוים, ומעשרות ותרומות זה גילוי אלוקות אחר, וכו'. אז כל התורה היא אצלו למעשה בגדר "פקודין", כמו פיקדון, כי הוא משיג איך בכל מצוה מופקד אור התגלות ה' אחר לגמרי.
 
למעלה