אוהב ישראל
New member
הוא נמלט...
הוא נמלט כמו מתוך אש בוערת. הלאה, לרוץ, לברוח מהכל, לשכוח הכל... די נמאס!! רגליו נשאוהו אל השדה הפתוח, דורכות היו על קוצים, נשרטות, נפצעות, אך כל זה לא הפריע לו. הוא ברח! סוף סוף כשל כוחו, וכשאנחה נפלטת מפיו השתרע על מרבד הירוקת שמתחתיו, והחל לבכות כפי שלא בכה מעולם... * * * הכל התחיל עוד אתמול. אז, כשבא לישיבה באיחור... מילא מבטו הכעוס של הרב, מילא לעג התלמידים על איחוריו הבלתי פוסקים זה כחודש, אבל את הנזיפה הזו הוא לא ישכח לעולם... ``משה, הדבר לא יכול להימשך, כאן זה לא מועדון נוער ולא בית קפה. אם רוצה אתה להפסיק ללמוד - זכותך, אך אל תקפץ על שתי החתונות...`` משה עמד נדהם. להתקפה חריפה שכזו לא ציפה. ועוד ליד כולם... וכולם, הצדיקים הללו, חייכו בזויות פיהם בלעג, בבוז. סוף סוף יכלו לו. סוף סוף יכלו ללעוג ל``כשרון הכיתה``, ל``צדיק הדור``, לשמוח לאידו... משה הבליג, הוא ידע את צדקתו, אך ידע גם לשמור על כבוד רבו. הניח את הילקוט ליד כסאו והתיישב. ``וכי חושב אתה שבכךנגמר הסיפור?``, הרעים קולו של הרב. קום! קום מיד על רגליך! שב בסוף הכיתה - שם בכסא הבודד, אולי אז...``. משה לא שמע כבר את קולו של המורה, עסוק היה בריצתו המטורפת משהו, בהימלטותו... * * * ``בחור צעיר``, הפריע קול עמוק את שלוות החורש, ``כלום חסרה לך מיטה בבית, שכך איווית לך את כר הדשא למזרון?`` משה הרים את מבטו בתמיהה, וראה למולו אדם זקן, לבוש טלאים, אך חסון בגופו. ניכר היה שעיסוקו בא לו מהיער הזה, שלצידו הוא שוכב. משה ניתר ממקומו, ניער את בגדיו בזריזות, וכבר פנה ללכת. ``הי! עצור! אף לא אמרת לי מהו שמך``. ``משה, אדוני`` ``משה, שם בעל משמעות עמוקה. משה אמת ותורתו אמת``. ``אך איני רוצה ללמוד אותה יותר``, הפטיר משה בהחלטיות, כמו לעצמו. הזקן עשה עצמו כלא-שומע, ומיד הוסיף: ``ההיית רוצה כי אראה לך את היער? כאן הוא ביתי. שומר היער אנוכי``. משה הסכים בהתלהבות. משהו בקולו העמוק של הזקן שיכנע אותו לבטוח בו. הוא פסע אחרי האיש, מאיץ בעצמו להשיג את צעדיו הרחבים של הזקן החסון. לבסוף, הגיעו שניהם לבית קטן, מעין צריף מסויד לבן, בעל ארובה קטנה. המראה היה כל כך יפה ושלו, שמשה מוכן היה להיות חלק ממנו לשנים רבות. ובעיקר - הבדידות היפה, הפסטורלית. ``רואה אתה``, נאנח הזקן, ``בודד אני, מאז נפטרה עלי אשתי היקרה. לבנים לא זכיתי...`` ``ומה רע בכך, כי בדד אתה?``, שאל משה בתמימות, ``אדון אתה לעצמך. אף אחד לא מכריח אותך לכלום, אף אחד לא לועג לך בכלום`` הזקן לא ענה. תחת זאת הוציא מקטרת ישנה מכיסו והחל מפטם אותה בטבק. ``אח... זוכר אני לפני שנים רבות, רבות מכדי לזכור, אולם יש דברים שהטבע לא נותן לך לשכוח אותם. זוכר אני את ימי בישיבה. את החדוה שמילאה אותם. כל בוקר מחדש הייתי מנתר בעליצות ממיטתי, משתוקק לראות כבר את הגמרא המצהיבה, להבינה, להקשות ולשאול, ליישב ולפרק... והחברים... אוהו איזה חברים היו לי... כל אחד תלמיד חכם בפני עצמו. אם שאלתי - השיבו, אם הקשיתי - פירקו... והכל תוך כבוד הדדי, באחווה``. ``לו היו חבריי כאלה, אף אני לא הייתי מחליפם באחרים``, סינן משה מבין שפתיו את בעייתו המציקה. הזקן נתן בו את עיניו: ``וכי חושב אתה שכל הזמן היו חיי כך, גן עדן עלי אדמות? אף אני, כמותך, סבלתי בתחילה. אומר לך: הייתי כישרון גדול, התעמתתי עם הרבנים בלימוד, ולא אחת יצאתי כשידי על העליונה. מבע הדברים, גרר כשרוני קנאה מסויימת מצד החברים. היו אף לי פעמים בהם הרגשתי את לעגם המריר, לעגו לעצמם, והטיחו בי את מרירותם``. ``ומה עשית?``, התעניין משה, ``כלומר: כיצד הפכו אלה להיות חבריך הטובים כפי שרק עכשיו אמרת?`` הזקן נשא את עיניו אל הנער, ואמר משפט אחד בלבד: ``נתתי להם משלי, הרוויתי אותם מאשר חוננתי בו``. פתאום, החל מתגעגע, לבית הספר, לרב, לתורה... פתאום הרגיש שרוצה הוא לתת, להעניק, להפרות את סביבתו באשר חננו ד`... ``מהי הדרך לצאת מן היער העזוב?``, שאל משה, וזו הייתה תשובתו... על הויכוח שהתנהל / מתנהל היום בפורום על מי יותר טוב, וישיבה של מי טובה יותר, כתבתי את סיפורי זה. אם נדע כל אחד להעניק, לתת, בלי חשבון! ממה שאצור בתוכנו, אם יידעו המורים לפתח בקרב התלמידים את חוש הנתינה - כי אז גם מדבר יפרח, כי רצון ההענקה מפעם בכל אדם, אם רב ואם מעט, וסביבו אפשר לבנות עולם מלא. ``אדם``! בהערכה רבה אוהב ישראל
הוא נמלט כמו מתוך אש בוערת. הלאה, לרוץ, לברוח מהכל, לשכוח הכל... די נמאס!! רגליו נשאוהו אל השדה הפתוח, דורכות היו על קוצים, נשרטות, נפצעות, אך כל זה לא הפריע לו. הוא ברח! סוף סוף כשל כוחו, וכשאנחה נפלטת מפיו השתרע על מרבד הירוקת שמתחתיו, והחל לבכות כפי שלא בכה מעולם... * * * הכל התחיל עוד אתמול. אז, כשבא לישיבה באיחור... מילא מבטו הכעוס של הרב, מילא לעג התלמידים על איחוריו הבלתי פוסקים זה כחודש, אבל את הנזיפה הזו הוא לא ישכח לעולם... ``משה, הדבר לא יכול להימשך, כאן זה לא מועדון נוער ולא בית קפה. אם רוצה אתה להפסיק ללמוד - זכותך, אך אל תקפץ על שתי החתונות...`` משה עמד נדהם. להתקפה חריפה שכזו לא ציפה. ועוד ליד כולם... וכולם, הצדיקים הללו, חייכו בזויות פיהם בלעג, בבוז. סוף סוף יכלו לו. סוף סוף יכלו ללעוג ל``כשרון הכיתה``, ל``צדיק הדור``, לשמוח לאידו... משה הבליג, הוא ידע את צדקתו, אך ידע גם לשמור על כבוד רבו. הניח את הילקוט ליד כסאו והתיישב. ``וכי חושב אתה שבכךנגמר הסיפור?``, הרעים קולו של הרב. קום! קום מיד על רגליך! שב בסוף הכיתה - שם בכסא הבודד, אולי אז...``. משה לא שמע כבר את קולו של המורה, עסוק היה בריצתו המטורפת משהו, בהימלטותו... * * * ``בחור צעיר``, הפריע קול עמוק את שלוות החורש, ``כלום חסרה לך מיטה בבית, שכך איווית לך את כר הדשא למזרון?`` משה הרים את מבטו בתמיהה, וראה למולו אדם זקן, לבוש טלאים, אך חסון בגופו. ניכר היה שעיסוקו בא לו מהיער הזה, שלצידו הוא שוכב. משה ניתר ממקומו, ניער את בגדיו בזריזות, וכבר פנה ללכת. ``הי! עצור! אף לא אמרת לי מהו שמך``. ``משה, אדוני`` ``משה, שם בעל משמעות עמוקה. משה אמת ותורתו אמת``. ``אך איני רוצה ללמוד אותה יותר``, הפטיר משה בהחלטיות, כמו לעצמו. הזקן עשה עצמו כלא-שומע, ומיד הוסיף: ``ההיית רוצה כי אראה לך את היער? כאן הוא ביתי. שומר היער אנוכי``. משה הסכים בהתלהבות. משהו בקולו העמוק של הזקן שיכנע אותו לבטוח בו. הוא פסע אחרי האיש, מאיץ בעצמו להשיג את צעדיו הרחבים של הזקן החסון. לבסוף, הגיעו שניהם לבית קטן, מעין צריף מסויד לבן, בעל ארובה קטנה. המראה היה כל כך יפה ושלו, שמשה מוכן היה להיות חלק ממנו לשנים רבות. ובעיקר - הבדידות היפה, הפסטורלית. ``רואה אתה``, נאנח הזקן, ``בודד אני, מאז נפטרה עלי אשתי היקרה. לבנים לא זכיתי...`` ``ומה רע בכך, כי בדד אתה?``, שאל משה בתמימות, ``אדון אתה לעצמך. אף אחד לא מכריח אותך לכלום, אף אחד לא לועג לך בכלום`` הזקן לא ענה. תחת זאת הוציא מקטרת ישנה מכיסו והחל מפטם אותה בטבק. ``אח... זוכר אני לפני שנים רבות, רבות מכדי לזכור, אולם יש דברים שהטבע לא נותן לך לשכוח אותם. זוכר אני את ימי בישיבה. את החדוה שמילאה אותם. כל בוקר מחדש הייתי מנתר בעליצות ממיטתי, משתוקק לראות כבר את הגמרא המצהיבה, להבינה, להקשות ולשאול, ליישב ולפרק... והחברים... אוהו איזה חברים היו לי... כל אחד תלמיד חכם בפני עצמו. אם שאלתי - השיבו, אם הקשיתי - פירקו... והכל תוך כבוד הדדי, באחווה``. ``לו היו חבריי כאלה, אף אני לא הייתי מחליפם באחרים``, סינן משה מבין שפתיו את בעייתו המציקה. הזקן נתן בו את עיניו: ``וכי חושב אתה שכל הזמן היו חיי כך, גן עדן עלי אדמות? אף אני, כמותך, סבלתי בתחילה. אומר לך: הייתי כישרון גדול, התעמתתי עם הרבנים בלימוד, ולא אחת יצאתי כשידי על העליונה. מבע הדברים, גרר כשרוני קנאה מסויימת מצד החברים. היו אף לי פעמים בהם הרגשתי את לעגם המריר, לעגו לעצמם, והטיחו בי את מרירותם``. ``ומה עשית?``, התעניין משה, ``כלומר: כיצד הפכו אלה להיות חבריך הטובים כפי שרק עכשיו אמרת?`` הזקן נשא את עיניו אל הנער, ואמר משפט אחד בלבד: ``נתתי להם משלי, הרוויתי אותם מאשר חוננתי בו``. פתאום, החל מתגעגע, לבית הספר, לרב, לתורה... פתאום הרגיש שרוצה הוא לתת, להעניק, להפרות את סביבתו באשר חננו ד`... ``מהי הדרך לצאת מן היער העזוב?``, שאל משה, וזו הייתה תשובתו... על הויכוח שהתנהל / מתנהל היום בפורום על מי יותר טוב, וישיבה של מי טובה יותר, כתבתי את סיפורי זה. אם נדע כל אחד להעניק, לתת, בלי חשבון! ממה שאצור בתוכנו, אם יידעו המורים לפתח בקרב התלמידים את חוש הנתינה - כי אז גם מדבר יפרח, כי רצון ההענקה מפעם בכל אדם, אם רב ואם מעט, וסביבו אפשר לבנות עולם מלא. ``אדם``! בהערכה רבה אוהב ישראל
תודה... שנשמע בשורות טובות, אסתי.