הזוגיות

[SHIRITA13]

הזוגיות

מה אתם חושבים שבעיה כמו של הבת שלי וכמו בעיות אחרות של אנשים שכותבים כאן עושים לזוגיות. האם אפשר להמשיך לחיות כאילו כלום לא קרה? האם אפשר להתגבר על הקשיים הרגילים של הזוגיות כשיש כזה "תיק" על הראש. האם אפשר לשלב ידיים על חוף הים ולשכוח את הכל? ומה אתם חושבים לגבי האשמה? הרי מישהו אשם שהילדה כ"כ חולה. אולי אני, אולי הוא, אולי השילוב של שנינו. ומה עם ההרגשה שאפשר לעשות יותר. למה הוא לא עושה יותר? והוא מצידו שואל: למה היא לא עושה יותר? בקיצור, לא קל להחזיק בזוגיות טובה באופן כללי, ובאופן פרטי, לנו קשה מאד ורע. מעניין אותי איך זה במשפחות אחרות.

 

[ל ו ל י ת]

מנסיוני ומההכירות שלי עם הורים

אם ישירות ואם מהעבודה, מה שנראה לי זה שתמיד עולות שאלות למה זה קרה לנו ומי אשם. אגב זה עולה גם כשיש ילד חולה במחלה "פיזית" ולא רק "נפשית". אני חושבת שההבדל בין אנשים קשור גם בכך שאצל כל אדם זה עולה בעצמות שונות וכך גם ההשפעה על הזוגיות - שונה: יש מי שיאשים ישירות את הבן זוג (לדוגמא אם ידוע שיש מחלה במשפחת הבן זוג) כאילו הבן זוג בכוונה בחר את הגנים שלו. יש מי שדרך זה יוציא כעס וזעם שיש לו על החותנת...(גם כאלה ראיתי ולאו דווקא במחלת נפש). ובני הזוג? יש בני זוג שיקחו "אחריות" כאילו הם "אשמים", ישקעו בהאשמה עצמית או באווירה של "אני דפוק". יש שממש יתעלמו. יש שלא ידעו "מאיפה זה בא". יש שיחשבו שזה קשור לאופן בו גידלו את הילד שלהם. יש שיאשימו עצמם על שנהגו כך או אחרת. יש שיכעסו על הילד, או יש שיכעסו אפילו על אחיו! אחד הדברים הקורים לצערי הוא: יש שיחשבו שלהטיל או לחפש אשמים זה דבר לא יאה ואז הם ישתקו אפילו אם הם מאד רוצים לדבר על זה בקול רם. ולדעתי שתיקה זה דבר מאד מסוכן. זאת משום שזה עושה מין "תקיעה" של התקשורת בנושאים שלפעמים כל כך חשוב להוציא החוצה מה שיש לנו על הלב. השתיקה עושה לשניים משהו שכאילו וכביכול הכל בסדר, ואז לא מדברים על הכואב. וזו אמירה כללית-לא רק לגבי מחלות נפש. לדעתי אם יורשה לי, אתם צריכים לדבר. זה לא קל להתחיל ולא קל להמשיך. זה יכול להיות מאד פוגע וכואב, ולקחת את הזוג למקומות לא טובים אבל, זה יכול גם לשמש כמנוף למערכת היחסים, ולהביא אותה למקומות ולחוזק שבו לא הייתם מעולם. יש שיעשו זאת עם איש מקצוע. יש שיעשו את הבירור עם עצמם ויש שיפנו למטפל זוגי. יש שיעזרו במי שנותן להם "הדרכת הורים" על הטיפול בילד/ה ויש שיעזרו אולי בקבוצת הורים. יש שיעזרו בשיחה של 4 עיניים עם הבן זוג. יש שיבררו זאת באחד על אחד עם איש מקצוע ואז אולי יפנו לדבר עם בן הזוג על מה שמציק. הדרכים האפשריות רבות, גם החששות, גם הסכנות וגם התקווה שזה יעזור: לפרוק קיטור, להוציא אנרגיה, אולי למצא נחמה בבן לווייתנו. אגב ללכת לחוף הים זה לא בהכרח רע. רק מה, אם יש הנחה שזה אומר בהכרח "לשכוח מהכל" אז אולי ההנחה היא חלק מהמקור למתח. אי אפשר לשכוח. אפשר לדבר. ואולי אחרי שמדברים ונפתח ערוץ של תקשורת, אולי אפשר גם ללכת לים, לסרט, להביט בכוכבים, לשבת במרפסת ולהדליק נר. או כל מיני דברים קטנים שיכולים לעות רוגע אפילו לכמה דקות. כי אחרי שמדברים יש אולי יותר מקום בפנים לשקט, לרוגע, יותר משאבים ופניות גם לביחד. והביחד יכול להיות נהדר. אבל זה לא קל להגיע לכך. שתהיה שבת לא קשה,