החמסין והצפורים והמשוגעים

[ציפי ג]

החמסין והצפורים והמשוגעים

לפני שתראו את ההודעה - מי שלא קרא שיזהר, אני עלולה להגיד דברים שאינכם רוצים לדעת. אז קראתי את הספר המדובר. לטעמי - הוא מאוד קופצני. יש בו הרבה חלקי סיפור מיותרים לחלוטין. ומה המטרה הסופית שלו? היש לו בכלל? דוגמאות לסיפורים מיותרים: מה הקטע עם הפלשתינאי, והשב"כ והמזוודה. בשביל מה אנחנו צריכים את זה? בשביל המכתבים? מה הקטע של החיפוש אחר גיורא? מה פתאום הזב"כ יודע על זה? מה זה מעניין את השב"כ? מי זה היוחנן הזה שנדמה לה לא נדמה לה שהיא פגשה? על ברנדה ועל אליוט כבר שאלתי. (והתשובה שלך , דוסט,לא סיפקה אותי). הספר דן הרבה מאוד בזכרון. לגיבורה זכרון פנומנלי, ויחד עם זה היא מוחקת מזכרונה חלקים שלמים מהילדות. ומסתבר שגם מהבגרות. האם יש לתלות את זה בשתיקה של אביה? זה מה שהספר בה ללמדנו? ששתיקה של אבות תשפיע על הילדים? והאם זה חשוב שנפשפש בחיי הורינו לאחר מותם (גם אם 25 שנה לאחר מכן), ואז גם נסבול מהתוצאה? האם הספר הזה, מעמיד אותנו, ילדי הדור השני, כשופטים את שתיקת הורינו(אם הם שתקו) או את שיח הורינו (אם הם שוחחו?) וראה סיפור מינה? בקיצור - הספר עורר בי הרבה מחשבה, וזה נהדר, אבל לא היה שווה, לדעתי, הכתרים שהוכתרו לו.

 

[דוסטו]

מישהו אמר לי שאני לא חיב לקפוץ

ולהגיב כל פעם שכותבים על הספר (האמת - זה כבר הפך לאובססיה שלי) - אבל אם את רוצה הרצאה על הספר, שנראה שבאמת לא הבנת אותו ולכן לא ברור לך מדוע הכתירו אותו בכתרים (המוצדקים) אז תני לי דוא"ל ונדסקס זאת.

 

[יוסאריאן]

זה לא ספר בלשי שלכל דבר צריך

למצוא סיבה. יש קצת סטיות מהעלילה העיקרית לכל מיני כיוונים שהיו יכולים להתפתח אבל גם אם הם לא התפתחו זה יפה. אני נהניתי מהספר לא בגלל שהוא מעורר מחשבה, אלא בגלל שפשוט היה כיף לקרוא אותו. עברית יפה, סיפור מעניין - בדיוק מה שצריך בספר.

 

[דוסטו]

ושוב אני קופץ

לעניות דעתי הבלתי מחייבת, ההגדרה של "קפיצות" היא החמצה של הסיפור. כל הספר הוא איסוף רגשות וחוויות בצורה אסוציאטיבית לצורך השלמת תמונת חייה של הגיבורה והפיענוח שלה. חלק מהאסוציאציות הן בעלות תפקיד מרכזי ועמוק בחיי לויה וחלק שוליות. וזו דרכן של אסוציאציות שהן לא עולות בראשנו באופן מסודר מבחינת זמנים ותכנים וחשיבות. פגישה אחת עם פסיכואנאליטיקאי היתה ממחישה לכל קורא את הסיטואציה. שם המטופל נדרש להעלות אסוציאציות חופשיות. לא לפסול מבחינת חשיבות וערכים אף אחת, כדרך לפיענוח של תמונת החיים של המטופל. זה כמו בנית פאזל. כשיש בפאזל יותר מ- 10 חלקים אנחנו לא בונים אותו, לא בפעם הראשונה, בצורה מובנית, עם איזה סדר ידוע והגיוני. וזו הסיבה ש"חמסין" שווה קריאה שנייה. החוויה בקריאה שניה שונה לחלוטין. הקריאה הראשונה עבורי היתה כאילו אני עומד מול ציור ומנסה לבחון ולהבין את כל הפרטים מהם הוא מרכב. הקריאה השניה היתה כאילו התרחקתי מהתמונה כדי לקבל את הפרספקטיבה השלמה.

 

[ציפי ג]

עברית יפה

סיפור מעניין, אבל לא מצדיק את הכתרים שהכתירו לו, לדעתי. אם בספר יש הרבה אנקדוטות ללא מוצא, ללא תועלת, בעיני הקורא, אז משהו פגום בו. לגבי הקריאה. הואיל ויש לי טבע מגונה שאני קוראת ספר מהסוף להתחלה, כמעט כל ספר אני קוראת פעמיים. פעם אחורה ופעם קדימה. ידעתי עוד בעמ´ 20 מה הקשר בין הגבר לגברת, ואת כל נפתולי הנפש שינבעו מכך. ובכל זאת, אם היא רוצה לרמוז שלויה פנטזיונרית, למה די בסיפור פיצקלע אחד (ראה יוחנן). האם השב"כ כל כך מעורב בחייה, שהוא יודע שהיא הלכה לקיבוץ? מה, היא במעקב של השב"כ מרגע נחיתתה? זה לא הוסיף לי אישית דבר. והדגש על האישי, כי אחד הדברים שלי הכי חשובים בקריאה, הם ההרגשה האישית שלי כקוראת. יכול מישהו להגיד על ספר מסוים שהוא אדיוטי, אבל אני אהבנ ממנו, אז לא אכפת לי מה אומרים ולהפך. לדעתי, הסופרת, מרוב שרצתה לבנות דמות אמינה, הוסיפה והוסיפה פרטים כיד הדמיון הטובה עליה, והפרטים רק הרסו לי. אני קוראת כעת את הספר של חיים גורי : החקירה רעואל. הספר אף הוא אסוציאטיבי, עברית יפה, מלאה בלשון דו משמעית, אבל ההרגשה שלי, ושוב הדגש הוא על שלי, שהספר הרבה יותר מתאים לי מאשר הציפורים. לא יודעת אלו כתרים הוכרו לחקירה רעואל, אם בכלל. אבל לי הספר עושה משהו בלב, שלא הצליח הצפורים לעשות. ורק לסיום, גם מילכוד 22 לא הותיר אותי פעורת פה על ההתחלה, לקח לי כמה שנות התבגרות, וקריאה חוזרת בפער של שנים, כדי לאהוב את הספר. לכן יתכן וגם אל החמסין אני אתגעגע ואקרא שוב ואהנה עד עומקי נשמתי. כעת זה לא קרה.

 

[יוסאריאן]

אם את קוראת מהסוף להתחלה ...

אז בעמ´ 20 היית כבר לקראת סוף הקריאה, כך שזו לא חוכמה שידעת מה שידעת "עוד בעמ´ 20". אבל לפחות, גיליתי שאת אוהבת את מילכוד 22. אני לא הייתי צריך להתבגר בשביל לאהוב אותו. עובדה, שלא התבגרתי ולמרות זאת אני אוהב אותו.

 

[ציפי ג]

הרי כבר נקבע

שלך יש גיל אמורפי

 

[Rivendell]

ואילו אני

הצלחתי סוף סוף להשיג את הספר מספריית האוניברסיטה המהוללת, ומן הסתם אתחיל לעבוד עליו היום או מחר (אחרי שאסיים את "אל תגיע בזמיר", שאני ממש נהנית ממנו אגב). יש בידי גם את "מוצארט לא היה יהודי" אבל אני לא דוברת חצי מהשפות בספר הזה, ואיפשהו בעמוד 42 ויתרתי... יש טעם להמשיך?!?! אני לא מבינה מה מקווה שלכולם היה שבוע מוצלח@!

 

[Rivendell]

תגיע=תיגע, כמובן ../images/Emo9.gif

 

[דוסטו]

כבר מזמן חזרתי ושניתי

ואמרתי מה אני חושב על המחברת. אבל - ספר זה לא עונש. לי הציטוטים בספרדית ויידיש לא הפריעו כי הם חלק מהספור.(תשמעי איך מדברים ערבים ישראלים תביני : נעם [יעיני "כן"), בסדר, יאללה ביי) דווקא העלו אצלי חיוך. כדרכה, אביגור-רותם לא מתכוונת למצוא חן בעיני הקורא או לעשות לו הנחות. העברית -גבוהה, לירית מה שגורם לי ללקק את השפתיים. הסיפור ריתק אותי- צפוף וצבעוני. אם ספר זכאי להשוואה למרקס אז לעניות דעתי הלא קובעת,זה לא הספרים של מאיר שלו, אלא דווקא "מוצרט לא היה יהודי". ואכן אחד המבקרים כתב בשעתו שזהו "100 שנים של בדידות של העם היהודי". בקיצור - אם את לא סובלת תמשיכי.

 

[Rivendell]

אני לא סובלת

אני פשוט לא ממש מבינה

אבל סביר להניח שאני אמשיך עוד קצת, ולו רק כדי להוכיח לעצמי שאני לא מוטמטמת מוחלטת... ואז אחליט אם הספר מוצא חן בעיני או לא. לגבי מרקס, דווקא את "100 שנים של בדידות" לא אהבתי מבין ספריו. אולי באמת משהו אצלי קצת מסובב.. אבל אני נהניתי הרבה יותר מ"על אהבה ושדים אחרים" ומעוד כמה שלו שקראתי. דווקא "100 שנים" היה איטי מדי לטעמי. לגבי הציטוטים, אני פשוט מרגישה שאני מחמיצה משהו מהעלילה. אני מדברת כמה מילים בספרדית, אבל לא מספיק כדי ממש להבין חלק נכבד מהנאמר. אצל מרקס יש לפחות תרגום בד"כ

 

[יוסאריאן]

כדאי להמשיך.

מוצרט באמת לא היה יהודי. חוץ מזה, גם זה יופי של ספר. הזכיר לי את הספרים של איזבל איינדה.