הטיגריס שבא לשתות תה: מעניק לקוראיו פיסת אמת

יעלקר

Well-known member
מנהל

קוראים גדולים וקטנים יכולים למצוא בספר הזה פנים מוכרות, לשתות כוס תה ולהרגיש בו בבית

מאת רוני אלדד

19/04/2021




הטיגריס שבא לשתות תה כתבה ואיירה: ג'ודית קר מאנגלית: אבירמה גולן כנרת, 32 עמ' לילדי הגן



סופי פתחה את הדלת ועמד שם אורח גדול עם הרבה פסים בפרווה
'תסלחו לי בבקשה אני נורא רעב, אולי אני יכול לשתות אתכן תה?'
'בטח' אמרה אמא של סופי, 'בוא תכנס'
אורח בלתי צפוי מופיע בדלת ביתה של סופי במהלך אחר צהריים שגרתי למדי. סופי ואמה מקבלות אותו בסבר פנים יפות, גם כשהוא זולל את כל העוגות והעוגיות, גומר את החלב, מחסל את ארוחת הערב, את המים מהברז ואת חבית הבירה של אבא של סופי. בתום הסעודה האורח, טיגריס, מודה להן בנימוס ונפרד לשלום, וכאשר אבא של סופי שב הביתה הם מחליטים לצאת לאכול נקניקיות וגלידה, כי בבית לא נותר כלום.

ג'ודית קר כתבה ואיירה את הסיפור כבר בשנת 1968, אך רק השנה הוא ראה אור בעברית. מאז שנכתב ספרה של קר ראו אור עוד אינספור סיפורים פסבדו־סוריאליסטיים אך מוכרים לעייפה על טורפים וחיות פרא המופיעים פתאום בסביבה אנושית, וכופים בשלל אופנים את הכלתם בגבולות הגזרה של הבית והמשפחה, אבל משהו ב"הטיגריס שבא לשתות תה" מוסיף עדיין לבלוט בייחודו ובקסמו ובפיסת האמת שהוא מעניק לקוראיו.


ואולי בהזדמנות ראוי יהיה להידרש לשאלה, איך, ויותר מכך, למה לכל הרוחות נכתבים מדי שנה כל כך הרבה סיפורי ילדים בדיוק בתבנית הזו. אבל כרגע מעניין יותר לשאול מה מחלץ סיפור מתוך קבוצת הדומים לו והופך אותו ליפהפה ונפלא באמת. כשזה נוגע ל"הטיגריס שבא לשתות תה", נראה שהתשובה טמונה באופן הרגיש והמורכב שבו הופעתו של הטיגריס מתקבלת בחייהם של גיבוריו האנושיים.

משפחתה של סופי מקבלת את ההפרעה הגדולה הזו בהבנה ובהשלמה של מי שהכיר בנטייתם של החיים להביא לחייו טיגריסים פתאומיים בדיוק בשעת התה. הם לא מנסים לגרש אותו, אך גם לא מחבקים אותו חיבוק אוטומטי, מכיל ומזויף, המתעקש להתעלם מהיותו בראש ובראשונה טורף רעב. יש משהו מוכר, נוגע ללב ומצחיק במבט שווה הנפש של כל בני הבית – היודעים דבר או שניים על המציאות ותהפוכותיה, אבל גם לא שוכחים לרגע את שיניו החדות של האורח המנומס הבלתי קרוא שלהם – שמאפשר ללב להיענות לסיפור ולהתמסר אליו בלי חשד, והופך את הקריאה בו לשותפות קרובה.
לא מוכרחים לקרוא את הסיפור הזה כאלגוריה, אבל משהו בניקיון ובפשטות שבו מזמין גם קריאה כזאת. אולי גם הידיעה כי מחברת הספר הייתה ילדה קטנה כשמשפחתה נמלטה מאימי המלחמה מברלין לאנגליה, מטיל אור פרשני מסוים על ההתרחשויות בו. כך או כך, היחס בין הפרא המאיים ובין המבוית והמוכר, וקריסתה של אשליית הגבולות הברורים המשורטטים בין השניים, הם נושאים שבכל דור ודור פושטים ולובשים צורות חדשות ומוסיפים להיות חיים ומשמעותיים להפליא. בין אם הפרא הוא טיגריס רעב, אויב אכזר או נניח מגפה עלומה הפולשת לכל מרחב מוכר, קוראים גדולים וקטנים יכולים למצוא בספר הזה פנים מוכרות, לשתות כוס תה ולהרגיש בו בבית.

 
למעלה