היום כולנו אדומים
השמאל הישראלי גזר עלינו לחיות בבית מטבחיים, בו אזרחי ישראל עולים בסערה השמיימה, עפ"י חזון אוסלו. כמו בכל התמודדות הממשלה וצה"ל ידיהם קשורות מפחד התשקורת. על כל הריגת מחבל קמים תלי תלים של פרשנויות, האם היה החיסול מוצדק או לא ואם חס וחלילה נפגע מישהו נוסף שעמד בדרך למחבל אזי התשקורת ´מנקרת את עיניו של הרמטכ"ל´ (פחות מכך את שר הבטחון שהוא "משלנו"). לא מעניין את השמאל הנזק התדמיתי לישראל, הקרע שהם עושים בעם. מעניין אותם רק להיצמד לתיאוריות האינפנטיליות שלהם, שהפכו את ישראל לבדיחת העולם. כך יוצא איפוא שבמאזן הדמים הנורא במזרח התיכון אנו "פולים כינים" באופן נקודתי ואילו אזרחינו נקטלים בעשרותיהם ונפצעים במאותיהם. כנראה שלשמאל הישראלי מתאים העניין, אם כל מה שיש להם לומר אחרי הכל זה "אין פתרון מלבד פתרון מדיני". משפט איוולת שההסטוריה מוכיחה כאדיוטי. מעולם כמעט, לא נפתרו סכסוכים מרים בין אוייבים אלא בשדה הקרב בו טבחו זה בזה ורק כשהותש כוחו של צד אחד ניגשו הצדדים לעשות שלום. אפילו האמריקאים ´הנאורים´ טרחו לחסל את הירושימה ונגסקי על מאות אלפי אזרחיהם, קודם שהכניעו את יפן. רק אצלנו הצליח השמאל המטורף, המסומם, רודף פרסי הנובל, לטמטם את מוחם של אזרחי ישראל בתיאוריות הבלותיות "שרק מו"מ מדיני הוא הפתרון ואין בלתו". כאמור במאזן האימה בצבע הדם אנו ניגפים קשות, ותגובתנו מתומצטת בהפגזת שיחים וסלעים, הפגזת מבנים בשעות בהן אין איש נמצא בתוכם ובמעופי אזהרה של מטוסי והליקופטרי חיל האוויר כדי שהאוייב הפלשתינאי "יספיק לעשות גיבוי לדיסקים שלו" לפני תחילת הפגזות הסרק. מעולם לא נוהלה מלחמה מול אוייב רצחני ברשלנות כזאת, בטמטום כזה, בדחיית כל מסקנה הגיונית וקבעון מחשבתי, כמו שהתגלה לנו על ידי השמאל הישראלי. בגיבוי התשקורת מנהיגי השמאל ממשיכים לחגוג ועם ישראל הולך ומת. לצערי אנו חיים במציאות עגומה של מדינות טוטליטריות רצחניות שמקיפות אותנו, תרבויות של שחיטה ורצח ושל הפרת זכויות אדם בוטה. מדיניות שבה מי ששולט ברחובות הפלשתינאי והערבי זה הרוצחים האכזריים ביותר ולאו דווקא האזרחים הנאורים. מצמררת המחשבה אבל אין מנוס מלומר אותה. במאזן הדמים, ישראל ניגפת כמעט ללא קרב. השמאל הישראלי אינו מסוגל להעלות זאת על בדל מחשבתו והימין הישראלי חרד ממנהיגי השמאל והתשקורת אבל אני אגיד זאת. עלינו לגרום לפלשתינאים אבידות כבדות, דם תמורת דם, על שלוליות הדם שלהם להיות גדולות משלנו. זה המדד האמיתי בעיניהם ועל פי זה תימדד עוצמת תבוסתנו או נצחוננו. אלה לא חייבים להיות אזרחים פלשתינאים תמימים, למזלנו ייבא השמאל הישראלי מתוניס עשרות אלפי לוחמים רוצחים שניתן להקיז את דמם לקיר. רק אז, אולי, הם יראו את המבוי הסתום אליו הם מובילים. כי בכל מאזן אחר אנחנו, הישראלים, מובסים תבוסה ניצחת.
השמאל הישראלי גזר עלינו לחיות בבית מטבחיים, בו אזרחי ישראל עולים בסערה השמיימה, עפ"י חזון אוסלו. כמו בכל התמודדות הממשלה וצה"ל ידיהם קשורות מפחד התשקורת. על כל הריגת מחבל קמים תלי תלים של פרשנויות, האם היה החיסול מוצדק או לא ואם חס וחלילה נפגע מישהו נוסף שעמד בדרך למחבל אזי התשקורת ´מנקרת את עיניו של הרמטכ"ל´ (פחות מכך את שר הבטחון שהוא "משלנו"). לא מעניין את השמאל הנזק התדמיתי לישראל, הקרע שהם עושים בעם. מעניין אותם רק להיצמד לתיאוריות האינפנטיליות שלהם, שהפכו את ישראל לבדיחת העולם. כך יוצא איפוא שבמאזן הדמים הנורא במזרח התיכון אנו "פולים כינים" באופן נקודתי ואילו אזרחינו נקטלים בעשרותיהם ונפצעים במאותיהם. כנראה שלשמאל הישראלי מתאים העניין, אם כל מה שיש להם לומר אחרי הכל זה "אין פתרון מלבד פתרון מדיני". משפט איוולת שההסטוריה מוכיחה כאדיוטי. מעולם כמעט, לא נפתרו סכסוכים מרים בין אוייבים אלא בשדה הקרב בו טבחו זה בזה ורק כשהותש כוחו של צד אחד ניגשו הצדדים לעשות שלום. אפילו האמריקאים ´הנאורים´ טרחו לחסל את הירושימה ונגסקי על מאות אלפי אזרחיהם, קודם שהכניעו את יפן. רק אצלנו הצליח השמאל המטורף, המסומם, רודף פרסי הנובל, לטמטם את מוחם של אזרחי ישראל בתיאוריות הבלותיות "שרק מו"מ מדיני הוא הפתרון ואין בלתו". כאמור במאזן האימה בצבע הדם אנו ניגפים קשות, ותגובתנו מתומצטת בהפגזת שיחים וסלעים, הפגזת מבנים בשעות בהן אין איש נמצא בתוכם ובמעופי אזהרה של מטוסי והליקופטרי חיל האוויר כדי שהאוייב הפלשתינאי "יספיק לעשות גיבוי לדיסקים שלו" לפני תחילת הפגזות הסרק. מעולם לא נוהלה מלחמה מול אוייב רצחני ברשלנות כזאת, בטמטום כזה, בדחיית כל מסקנה הגיונית וקבעון מחשבתי, כמו שהתגלה לנו על ידי השמאל הישראלי. בגיבוי התשקורת מנהיגי השמאל ממשיכים לחגוג ועם ישראל הולך ומת. לצערי אנו חיים במציאות עגומה של מדינות טוטליטריות רצחניות שמקיפות אותנו, תרבויות של שחיטה ורצח ושל הפרת זכויות אדם בוטה. מדיניות שבה מי ששולט ברחובות הפלשתינאי והערבי זה הרוצחים האכזריים ביותר ולאו דווקא האזרחים הנאורים. מצמררת המחשבה אבל אין מנוס מלומר אותה. במאזן הדמים, ישראל ניגפת כמעט ללא קרב. השמאל הישראלי אינו מסוגל להעלות זאת על בדל מחשבתו והימין הישראלי חרד ממנהיגי השמאל והתשקורת אבל אני אגיד זאת. עלינו לגרום לפלשתינאים אבידות כבדות, דם תמורת דם, על שלוליות הדם שלהם להיות גדולות משלנו. זה המדד האמיתי בעיניהם ועל פי זה תימדד עוצמת תבוסתנו או נצחוננו. אלה לא חייבים להיות אזרחים פלשתינאים תמימים, למזלנו ייבא השמאל הישראלי מתוניס עשרות אלפי לוחמים רוצחים שניתן להקיז את דמם לקיר. רק אז, אולי, הם יראו את המבוי הסתום אליו הם מובילים. כי בכל מאזן אחר אנחנו, הישראלים, מובסים תבוסה ניצחת.