"היום מתגרשים בקלות"

שרשירית

New member
"היום מתגרשים בקלות"

או "התאמה וחוסר התאמה". אשמח לשמוע דעתכם על... מעניין שלפעמים יש חוסר התאמה עם הילדים, הם לפעמים יכולים להיות מעצבנים. לי לפעמים בא לשים את הקטנצ'יק בארגז ושלוח אותו לחו"ל, בלי אפשרות להחזיר לשולח. לפעמים אני אומרת לעצמי "אם הוא לא היה הילד שלי הייתי נותת לו כזאת...". (מתה עליו כפרוני שלי - ישר היסוריי מצפון משתלטים עלי). מה לעשות, יש רגעים כאלה אצל כל אחד מאיתנו וזה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את הילדים שלנו - טבעי!. אבל מילדים אי אפשר להתגרש, זה מצב נתון. לעומת זאת מבן זוג ועבודה אפשר להתגרש. יש אופציה לקום וללכת. מעניין אם היו כאלה שמוכנים להתגרש מהילדים שלהם. ואולי בגלל שאפשר להתגרש מבן הזוג אז קל לקום וללכת ולא נשארים ו"סובלים" (לפעמים) כמו עם הילדים למשל. הרי את הילדים שלנו אנחנו לא מגרשים והרבה פעמים בא לנו להרוג אותם. עוד לפני שמתחתנים, כבר יודעים שיש אופציה לפתק החלפה אולי זה לא מאפשר לנו מראש להצליח כי אנחנו לא משתדלים מידי. אל תטעו.. גם אותי המשפט הזה "מתגרשים בקלות" מוציא מדעתי!
נ.ב: אני נהנית לקרוא אתכם (גם במסרים). וזו המחשבה שאתם הובלתם אותי אליה היום...
 
פשוט חייבת להגיב :)

לא הייתי מאמינה שמישהו חשב פעם את זה, כלומר, חשבתי על זה לאחרונה וחשבתי דוקא שאני אמא הגיונית :) הבן שלי מתקרב לגיל 15 [אני גרושה דיי המון זמן מאז שהוא בן 3] ואני פתאום רואה גבר מול העיניים, הכל טוב ויפה, אבל הלו, הוא מתחיל לנהל דפוסי התנהגות כמו בחור/גבר, וגם הקול שלו נהיה בס כזה, אז אמרתי בלב שלי פעם, אם הוא היה בן הזוג שלי, זה המקום שהייתי ממזמן מתגרשת, ולא היו לי רגשות אשמה, יודעת למה? להיפך, אני שמחה שלמדתי מנסיון איפה אסור לי להשאר - כלומר, לא להשאר עם בן זוג שיכתיב לי, שינסה לתת את המילה האחרונה שינסה לנהל אותי - רק שכאן מדובר בבן ואני עוד יכולה להראשות לעצמי להתמקד, להתווכח, או מה שלא יהיה - אבל אילו הוא היה בן זוג, חשבתי לעצמי, מזמן הייתי מתגרשת :) שמחה לשמוע שעוד מישהי עלי אדמות חשבה את אותו הדבר :)
 

cheshire9

New member
גרושתי רוצה להתגרש

מהקטן שלנו - לשלוח אותו אלי - מאז שנעשה מתבגר קשה עורף ........ אבל בינתיים הסטטוס קוו נשמר.
 
יש ימים שהילדים שלי לפני השינה

אומרים תודה שגם היום אמא לא העיפה אותם מהחלון
להתגרש מהם? אני בספק אם הייתי רוצה. הילדים שלי הם שיעור מאוד מאוד חשוב עבורי. עד שהבכור נולד נחשבתי לבן אדם עם הכי פחות סבלנות שהכרתי. הבכור דורש המון סבלנות. בכל פעם שאני מרגישה שאני עומדת להשבר, אני לוקחת נשימה ואומרת לעצמי שבדיוק ברגע הזה יש לי את ההזדמנות לעבוד על הסבלנות שלי. ואגב, אני לא מאמינה שיש דבר כזה מתגרשים בקלות. גירושין זה הכל חוץ מקל.
 

שרשירית

New member
נכון, זה לא קל להתגרש אבל...

עם הילדים אנחנו לוקחים נשימה, מתאמנים על סבלנות ואהבה ללא תנאי ואילו עם בן הזוג אנו נוהגים אחרת. כמובן שלא הייתי רואה את החיים שלי ללא הילד שלי, הוא יצירת המופת שלי, אהבת חיי. אבל משום מה כשאנחנו מבינים שיש דברים שהם "משתנה קבוע" אז אנחנו מתמודדים עם כל הקשיים ואילו המשתנים האחרים שניתנים לשינוי הם נזילים יותר.
 
אני רואה את זה קצת אחרת

בחיים יש כללים אחד הכללים לדעתי לאיכות חיים הוא להבין את הדינמיקה שאני נמצא בה. בדינמיקה עם הילדים אני מהווה סמכות עבור הילדים עד יומי האחרון, הם רואים בי כמקור לאהבה, אופטימיות אושר ושם התפקיד שלי בעיקר לתת ולהיות סובלני. זו מערכת יחסים שמבוססת מראש על יותר ציפיה לתת מאשר לקבל. לכן אין ביחסים האלה נקודות יציאה כמו בתוכניות חיסכון כי התפקיד שלי הוא לחזק לרומם להאדיר והקבלה היא בונוס. ביחסים עם עבודה או בן זוג הדינמיקה שונה. הציפיה שלי היא לתת ולקבל והדדיות מתמשכת. לפעמים כשאני בוחר בת זוג או עבודה אני שוכח את זה ופתאום מתעורר אחרי כמה זמן ומרגיש ריק כי בעיקר נתתי ולא השכלתי לדאוג לקבל. הבעיה שעד עכשיו כשהתעוררתי היו לי רגשי אשם וחשבתי שאולי אני מוותר מהר מידיי. היום אני מתחיל להבין שהבעיה היא לא אם אנימוותר מהר מידיי או לא. הבעייה שבזמן הבחירה "ישנתי" ולא פרגנתי לעצמי יחסי תן וקח והסתפקתי במעט. האם יש עוד משתתפים בפורום שמרגישים שהם בוחרים לא נכון, ומתעוררים מאוחר מידיי?
 
אני לא יודעת בן כמה הילד שלך, כמה זמן

את גרושה, אבל כל מילה שלך במקום - דרך הילדים למדתי כל כך הרבה על עצמי ואפילו התבגרתי. למדתי לא לעשות משחקי כוחות, להתפשר, להבין גם את הצד השני - מדהים איך באמצעות הילדים שלי, למדתי איך מנהלים יחסי זוגיות הוגנים :)
 

nowand4ever

New member
התאמה וחוסר התאמה

אני מפנה אתכם למאמר של יעל דורו וגילי בר "בחירת שחקן המשנה בהצגה של חיינו" - הוספתי גם קישור למטה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3362522,00.html שם מוסבר שמרבית הדמויות בהצגה של חיינו כבר קבועות מראש והמעט שאנו בוחרים הוא שחקן/ית המשנה - בן/ת הזוג ומתארים את הציפיות שהן רבות ומוגזמות: "היינו רוצים שיאהב אותנו אהבה אמיתית ללא תנאי, יקבל אותנו כמו שאנחנו, עם כל החולשות והשריטות, יטפל בכל מכאובי נפשנו, יספק את כל צרכינו, וכמובן, יהיה תמיד זמין עבורנו, מעתה ועד עולם. מובן שבן הזוג מצפה מאיתנו לאותו דבר, אבל בדיוק בתקופה הזו אנחנו פחות מעוניינים לספק לו והרבה יותר עסוקים במשאלה שסופסוף הגיע התור שלנו לקבל...ההתפכחות מחלום החזרה לגן עדן מכאיבה ומלווה חיכוכים בין שני בני הזוג. ככל שמתברר שהחלום לא עומד להתממש, בני הזוג הולכים לא פעם ומתבצרים בצורה קיצונית יותר ויותר בעמדה המבקשת, דורשת, כמעט מתחננת, לייצר "סוף טוב" לסיפור. ומרגע לרגע המצב הופך קשה יותר. סף היכולת לשאת תסכולים ודחית סיפוקים יורד פלאים, ואיתו הסבלנות והקבלה של צרכי האחר. הכל הופך דחוף יותר, בהול יותר, הכרחי. וכל מחיר נראה פתאום הרבה יותר גבוה. בני הזוג מתנהגים בקשר כמו שני תינוקות תובעניים...". ההמשך מעניין גם כן. ממליצה. אני חושבת שזה מסביר את התובנה שלי לגבי השאלה - מדוע איננו יכולים לאהוב את בן זוגנו בצורה עיוורת וללא תנאים, כפי שאנו אוהבות את ילדנו. כלפי בן הזוג יש לנו ציפיות גדולות ומוגזמות, שיש לנו השלכות על המשפחה שיצרנו. חסרונות שאנו מגלים בו וחסכים שמתקיימים במערכת הזוגית, אינם מאפשרים לנו סלחנות ואהבה ללא תנאי ופוגעים בחלומות גן העדן שלנו לגבי הזוגיות והמשפחה שיצרנו. כשבן הזוג אינו ממלא את הייעוד אותו ייעדנו לו - הכל עלול להתמוטט. גם מילדים יש לנו ציפיות גבוהות, אבל "אין לנו ברירה" מראש. הסיבה שאנחנו אוהבים את ילדינו היא לא בגלל שהם הכי יפים, חכמים או מצליחים אלא בגלל שדמנו זורם בהם ומעבר לזה אין כל סיבה הגיונית. זו הסיבה היחידה שאנחנו נקשרים ומקריבים עבורם. בדיוק כמו האמא של האקסים שלנו שתאהב אותם תמיד ללא תנאי. אנחנו בהחלט לא מסוגלות לכך. אנחנו מצפות למשוב וליחסים הדדיים וזה הגיוני שכך יהיה. אני לא צריכה לסבול אקס שמסרב להתבגר כי אמא שלו החליטה עבורו הכל. נכון? אבל, היא כן. חוץ מזה, שתמיד קיים גם נושא העיתוי והמקום שבו אנו נמצאים (התפתחות...). בן זוג שמתאים לנו בעיתוי מסויים שאנחנו מחפשים מישהו עם דרישות מועטות כי אנו עייפים או מישהו שמשקף את הדעה הנמוכה שיש לנו על עצמנו בשלב מסוים - לא בהחלט יתאים גם בשלב הבא. זוגיות שמצליחה היא כנראה בין בני זוג עם תקשורת טובה ואהבה גדולה (למרות החסרונות) שמצליחים להתפתח ביחד בין כל השלבים ולהפרות זה את זה לאותו הכיוון - וזה כנראה הדבר האמיתי. לפחות, זה מה שאני חושבת היום. מחר מי יודע. הציטוטים הם מתוך כתבה של יעל דורו וגילי בר "בחירת שחקן המשנה בהצגה של חיינו" - הוספתי גם קישור http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3362522,00.html
 

שרשירית

New member
כתבה מעולה, טוב לקרוא אותה שוב

ואפילו כדאי להעלות אותה איפה שהוא למרומי הסרגל הכחול שלמעלה. אני מזדהה עם כל הנאמר בתוכן הכתבה ובתגובתך. לאחר שיחות אינסופיות עם האקס הוא אמר לי, שבתקופה שהוא הכי היה צריך אותי אני לא תמכתי בו והוא התאכזב מאוד. אני לא הייתי מסוגלת לתמוך בו, כי אני הייתי בכאב שלי וציפיתי ממנו להבין ולתמוך בי. איך אני מסוגלת 'להרים' אותו כאשר אני מרוסקת וצריכה שירימו אותי. הוא ביקש ממני עזרה אבל לא יכולתי לתת לו אותה. מבחינתו הקשר הסתיים באכזבה. מבחינתי, הקשר הסתיים בהבנה שהשתניתי, התבגרתי. הוא לא יכולל לתת לי מה שאני רוצה בשלב זה של החיים. גם אני לא מסוגלת להעניק לו, מכיוון ששנינו נמצאים כבר במקומות אחרים. הייתה לנו אהבה גדולה, הייתה לנו תקשורת מעולה אבל לא הצלחנו לטפס יחדיו את השלבים הגבוהים. גם היום, לאחר גירושים, אני מקווה למצוא אהבה כמו באגדות "חיו באושר ועושר עד היום הזה". מקווה שלא אתאכזב אם לא אמצא את גן העדן שלי. מישהו יודע אם קיים גן עדן שכזה או שנאיבי מצידי לחשוב כך לאחר פירוק יחסים של 11 שנה. נו טוב, מרגישה כמו אישה בת 60 בגיל המעבר, פעם חושבת שיש ופעם חושבת שאין.... שינוי המצב רוח וההורמונים הורגים אותי
 

nowand4ever

New member
אומרים שדברים טובים קורים למי שמאמין...

בואי נעלוז שהשתוללות ההורמונים אינה תוצאה מההגעה לגיל הבלות.
 
אני יכולה להעיד על עצמי בתור בת להורים גרושים

שאבא שלי די התגרש מאיתנו. אמנם שילם מזונות עד הרגע בו יכל להפסיק, אבל אח"כ התנתק מאיתנו למרות שניסינו להישאר איתו בקשר (ולמרות שזה היה לנו, רגשית, מאוד קשה). היום אני חיה בשלום ובשלווה עם כל הסיפור הזה- גם בעקבות הטיפול שעברתי, אבל באותם זמנים זה היה קשה ומכאיב ומאכזב.
 
למעלה