היו זמנים. איך שדברים משתנים

some1Lse

New member
היו זמנים. איך שדברים משתנים

אז אמנם הפורום מיועד לעד גיל 21, ואני עברתי באיזה חודשיים שלושה, אבל יש לי הרגשה שתוותרו לי
רק פעם אחת.

לא נכנסתי למשתמש הזה כבר מעל שנתיים. הייתם מאמינים שכמעט שכחתי את שם המשתמש? הייתי צריכה לחפש הודעות ישנות שלי כדי לזכור.

זה אירוני, כי אני לא באמת יכולה לזכור מי הייתי אז, אבל גם לא יכולה לשכוח.
זה י"א וי"ב ודיכאון וחרדה. זה לבדוק שכולם חיים כל פעם שאת חוזרת הביתה. זה ריבים וצעקות והורים ובית ופיצוצים (לטראומה על טראומה על)
זה פנימיה וחברות, שלא באמת רואות, זה שקט ושיהיה כל היום וחוסר משמעות. זה דם יזע ודמעות, רק לנסות לשרוד.
זה אחת בלילה בלב העיר ויש מחר לימודים אבל למי איכפת?
ואתן שמונה בחדר, אבל כך כל כך לבד
זה הגוף שאף פעם לא היה מספיק, תמיד היה יותר מדי. רק פחות, רק לא לתפוס מקום, לא. לנשום, להצטמצם, רק-לא להיות.
ומחשבות אובדניות על בסיס יומי להתקפי חרדה על בסיס שעתי, והמלחמה שלא נגמרת מול עצמי.
ושנאה עצמית
וכאב.
כל כך הרבה כאב.

(הלאה)

ולחפש מקום
ברמה הכי פיזית שיש.
לוח שנה ו"איפה אני ישנה היום?" (ולפעמים להיתקע בלי)
ואהבה ראשונה, ושברון לב ראשון (וכמה שזה עדיין כואב!), והבנה ראשונה שלא תמיד הכל שחור-לבן. למה או או אם אפשר גם וגם?
להתרחק מהדת ולחזור. ממקום שלם יותר, יותר נכון.
לייצר קשרים ולנתק. או סתם מתפורר.

להגיע למקום שהוא בית. אז מה אם רק לכמה חודשים? זה היה נכון לי. היה רגוע. היה לי טוב.
ונחתי. הנפש שלי הפסיקה לרוץ, לפחות קצת.
למדתי לשים גבולות. לעצמי, לאחרים.
את מקומי.


וצה"ל. כמה שאפשר לדבר רק עליו....
חייל בודד, טירונות יעודי לקורס - אבל לא להיכנס אליו.
לעבור כל כך הרבה תפקידים ומקומות ב3 חודשים הראשונים
לעבור דירה באמצע הטירונות (לדירה של הצבא)
תפקיד א' עם מלא חופש, עובדת, מחפשת את עצמי. טוב לי, עד שכבר לא.
שואפת ליותר. רוצה למצות את החודשים שנשארו לי.
תפקיד ב' נטחנת. 9 בבוקר עד 11 בלילה.
אבל טוב לי. ויש לי מפקדים ואני רואה אנשים (חלק נחמדים וחלק... פחות).
ואני כבר לא מתביישת להגיד "תקשיבו, אלו הקשיים שלי - תעזרו לי יתקבלו חיילת שעובדת קשה, לא תשימו על זה יתקבלו חיילת מתוסכלת ולא יעילה".
וזה אשכרה עובד. ובאמת באים לקראתי (ואני עובדת קשה, שלא תחשבו. אבל זה עוזר כשמפקדת נלחמת שאני לא אסגור שבת. להרגיש שאכפת. היא נלחמת עלי).
ולומדת לעבוד, להתמודד גם עם אנשים קשים וחוקים מטופשים (ריתוק על חוסר בדיגום).

וזה נגמר
מצד אחד בהקלה, מצד שני בדמעה.

ו4 חודשים של עבודה. וקורס. ופסיכומטרי. (שאני מתחילה תוך כדי הצבא אבל לא נורא).
וטיסה לחו"ל, לבד. ואני נהנית, לפחות חלק מהזמן.

ועדיין יש לי התקפי חרדה.
ועדיין חרדה כללית נמצאת כאן
ועדיין דיכאון, וספקות, ומחשבות שחורות, נמצאים בפינות של הראש.
הכלב השחור שיושב לי על החזה בימים הכי הכי גרועים.

וסליחה על הקלישאות,
אבל אתם יודעים מה?
אלה החיים. הם שחורים, ורדים, ומרים.
ומצחיקים ועצובים ומתוקים
זה שוקולד תפוז, או כיף כף בייגלה. זה הכי סוריאליסטי שיש.
אבל אפשר. ואילו חיים ששווה לחיותם.


(ואפילו יש קשר עם המשפחה. יותר עם גבולות. יותר בכללים שלי. יותר בטוח. פחות הרסני)

והמון בהצלחה.
לכולכם.
 
אהובה שאת


אהובה שאת,
כמה מרגש וכמה נעים לשמוע ממך! באמת התגעגעתי.
הפורום הזה היה בית עבורך בתקופות קשות ותמיד יהיה לך מקום כאן.
אני זוכרת היטב את הלילות הקשים, את הפנימיה ואת המאבק ההישרדותי שלך, אבל תמיד ידעתי שאת תגדלי ותצמחי ותהיי ממש בסדר כי את עשוייה מהחומרים הטובים האלה שמניעים אנשים קדימה.
כל כך מתרגשת וגאה לקרוא על המסע שלך, על השירות הצבאי וההתמודדות איתו, על הפסיכומטרי (שבטח יצא מעולה), העבודה והטיול... לאן נסעת? ולכמה זמן? ובעיקר בעיקר על נקודת המבט הבוגרת שפיתחת לעצמך שרואה את המורכבות של החיים ומבינה שהחיים מורכבים מאוסף של התמודדויות שבסופו של דבר מובילות אותנו להיות מי שאנחנו.. לטוב ולרע.
ולשמוע ממך שאלו חיים ששווה לחיות אותם... ווואו. עשית לי את החודש!
מזמינה אותך להצטרף לקבוצת פייסבוק חדשה שפתחנו לנערות. יש שם אפילו כמה וכמה צעירות מהממות בגילך. מזמינה אותך להתנדב אצלנו אם תרצי ובכל מקרה אני בטוחה שהתהליך שעברת והחוכמה שלך יוכלו לסייע שם ללא מעט נערות צעירות ומבולבלות וגם את תוכלי לשתף ולהתייעץ אם יתאים לך. חפשי בפייסבוק "גחליליות - הכניסה לבנות בלבד". כולנו שם
.
(אולי גם תרצי לשתף שם בהודעה המרגשת הזו שכתבת?).
דרישת שלום חמה חמה
רותם
 
למעלה