היי ../images/Emo13.gif רציתי לשתף ולשמוע את חוות דעתכן...
אני לא יודעת אם הגעתי למקום הנכון, אני פשוט רוצה לספר את הסיפור שלי, ולשמוע מכן בתור אמהות מה אתן חושבות והאם זה טבעי. אני בת 16. מאז ומתמיד אני ילדה שקטה, נורא ביישנית, טובה בסה"כ... את כיתה ז' התחלתי בבי"ס ליד המושב שאליו היינו צפויים לעבור. הבנייה של הבית במושב התעכבה (בגלל קשיים כלכליים), ובמשך שנתיים הייתי נוסעת עם אבא שלי בכל בוקר ובכל ערב מהבית בעיר למושב ובחזרה. את אמא שלי ראיתי בממוצע 2 דקות ביום. היחסים שלי עם ההורים לא טובים. עכשיו אני גרה במושב. כשאני חוזרת מביה"ס אני מכינה לעצמי אוכל, שוטפת כלים, ומסתגרת בחדר (לומדת למבחנים, שיעורי בית, מחשב...). בימי שישי אני עוזרת לנקות את הבית (יש הרבה עבודה. בית גדול ואין עוזרת
). וזה כולל גם המון כביסה (לתלות, להוריד, לקפל). בתור בת בכורה, כשההורים יוצאים בימי שישי בערב אני צריכה להישאר בבית ולשמור על אחיי התאומים (בני 9). עכשיו כבר פחות, אבל כשהם היו יותר קטנים הייתי צריכה לוותר על מפגשים עם חברים ודברים כאלה בשביל להישאר איתם בבית. ובכלל, יש לי בעיקר חובות בבית הזה. אני מרגישה שאני עושה הרבה ביחס לחברות שלי ובכלליות. והטענות לא מפסיקות לזרום. אמא שלי אימצה לה מנהג קבוע לצעוק עליי בגלל דברים כ"כ שטותיים. אני למדתי פשוט לשתוק ולא להתווכח ולהחמיר את העניינים. ובכלליות- כשאני הולכת לקניון אני קונה רק דברים שאני באמת צריכה, וזה מהכסף שלי- שעבדתי בבייביסיטר או בחופש הגדול. בגדים (שאני קונה פעם בהמון המון זמן) אני הולכת לקנות עם חברה וזה בד"כ מהכסף שלי. אני מסתכלת על עצמי ביחס לחברות שלי ורואה שלהן ההורים נותנים כסף לבילויים, שהן עושות פחות ממני בבית, שהיחסים שלהן עם האמהות שלהן ממש טובים. אף פעם אין לנו ארוחות משפחתיות. אולי פעם בחודשיים- שלושה. גם לא בימי שישי בערב (כמו שרק לאחרונה הבנתי שיש בהמון משפחות ארוחה קבועה)- ההורים יוצאים. בשבת כל אחד עסוק בענייניו- אין טיולים או דברים משפחתיים כאלה... ביומיום- שני ההורים עובדים עד שעות אחה"צ, אין שום זמן איכות עם הילדים. זה היה ככה כל הזמן... אף פעם לא ישבתי עם אמא שלי ודיברתי איתה וסיפרתי לה דברים. היא אף פעם לא מקשיבה, דברים שלא קשורים אליה לא מעניינים אותה- היא מקשיבה בחצי אוזן, עונה תשובות חסרות משמעות, חסרת סבלנות... ואני כבר התרגלתי ולמדתי שהיא לא מקשיבה ושאין לי בכלל מה לנסות לדבר איתה. אז במשך השנים התחלתי להתרחק מאמא שלי. אף פעם לא היינו קרובות- אבל עכשיו זה ריחוק מוחלט. בקושי רואה אותה, בקושי מדברת- המקסימום זה "בוקר טוב". אני כועסת, אני מאוכזבת. ניסיתי לדבר איתה על זה בעבר והיא פשוט לא הקשיבה. היה לי קשה לדבר על זה כי אני בן אדם סגור וכששמתי לב שהיא לא מקשיבה ולא אכפת לה בכלל- פשוט וויתרתי. לאחרונה שמתי לב שאני כן צריכה את האהבה והדאגה האימהית הזאת. אני כן צריכה שיקשיבו לי וייעצו לי ויהיו איתי ויחבקו אותי. אולי בגלל הגיל, אולי בגלל שקרו מסביבי דברים שקצת הקשו עליי, אולי בגלל שאף פעם לא קיבלתי את זה... אולי בגלל שזכיתי לקבל את זה פעם אחת מכיוון מאוד לא צפוי וראיתי כמה טוב זה כשלמישהו באמת אכפת ממני ודואגים לי. אני חושבת שבתת מודע שלי הייתי זקוקה לאישה שתדאג לי, שתמלא תפקיד של אמא בחיי, שתהיה שם. ובמשך שנים פשוט מצאתי את זה או קיוויתי למצוא את זה בדמויות הבוגרות שמסביבי- שאני רואה כמעט כל יום ויש להן אחריות מסויימת עליי וכן אכפת להן באיזשהו מקום- המורות שלי. אז כל שנה איכשהו הייתי מוצאת מורה אחת מבין אלה שמלמדות אותי שהיתה יותר נחמדה אליי, והייתי אוהבת אותה, והיא מצידה היתה מתעניינת בשלומי, מדברת איתי- לא משהו רציני, אבל בשבילי זה היה כל העולם. בשנה שעברה (כיתה ט') היתה לי מורה שמאוד אהבתי. היא תמיד היתה שם ותמיד התעניינה ושאלה ודיברה איתי, והיה לה אכפת הרבה יותר מאחרות. והשנה היא כבר לא מלמדת אותי. אבל עדיין- אנחנו מתכתבות באימייל. פעם אחת היא אפילו נשארה איתי אחרי בי"ס ודיברנו והיה לי ממש טוב איתה. ואני מאוד מאוד אוהבת אותה. היא באמת כמו אמא בשבילי. אני כותבת לה ומספרת לה דברים... ולפעמים אני זוכה לחיבוק שעושה לי כ"כ טוב
היא נורא נורא עסוקה ויש לה המון תלמידים, ולפעמים אני תוהה אם אני בשבילה כמו סתם עוד תלמידה, או שאני משהו שונה- כי בסה"כ היא כבר לא מלמדת אותי אז לא אמור להיות לה שום קשר איתי, ובכל זאת- איתי היא מדברת ואיתי היא מתכתבת... ואני לא יודעת מה עם אחרים... אני לא יודעת אם זה ככה... ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה. היחס שלה אליי זה מעל ומעבר כל מה שיכולתי אי פעם לצפות ממישהו, ובכל זאת... כל כך הייתי רוצה להיות שלה. כ"כ הייתי רוצה שהיא תהיה שם ותחבק אותי כשאני כ"כ צריכה את החיבוק הזה ממנה... זה מוזר ואני לא יודעת מה תחשבו מה אתן אומרות? תודה
אני לא יודעת אם הגעתי למקום הנכון, אני פשוט רוצה לספר את הסיפור שלי, ולשמוע מכן בתור אמהות מה אתן חושבות והאם זה טבעי. אני בת 16. מאז ומתמיד אני ילדה שקטה, נורא ביישנית, טובה בסה"כ... את כיתה ז' התחלתי בבי"ס ליד המושב שאליו היינו צפויים לעבור. הבנייה של הבית במושב התעכבה (בגלל קשיים כלכליים), ובמשך שנתיים הייתי נוסעת עם אבא שלי בכל בוקר ובכל ערב מהבית בעיר למושב ובחזרה. את אמא שלי ראיתי בממוצע 2 דקות ביום. היחסים שלי עם ההורים לא טובים. עכשיו אני גרה במושב. כשאני חוזרת מביה"ס אני מכינה לעצמי אוכל, שוטפת כלים, ומסתגרת בחדר (לומדת למבחנים, שיעורי בית, מחשב...). בימי שישי אני עוזרת לנקות את הבית (יש הרבה עבודה. בית גדול ואין עוזרת