הימים ימים מאתגרים

אמאנחל

New member
מנהל
יופי שחזר בשמחה.

לפעמים לא עושים דברים בקצב של כולם. זה בסדר גמור. הבגרויות יחכו. ציונים הם לא חזות הכל, והחיים לא נגמרים בגיל שמונה עשרה. אני מזכירה את זה לתלמידים שלי שוב ושוב כשצריך.
 

מרגנית2

New member
נכון. הבגרויות יחכו

בניגוד לאחותו החרוצה כאן יש נער מרדן וצריכה למצוא את הדרך אליו באופן שונה. הוא למד לצעוק עלי (כמו אחותו בגילו) וזה דבר שאני לא יכולה להכיל.. אצלי בבית בילדותי היתה דממה ושיחות שקטות בין ההורים. אמי מעולם לא הרימה קול. גם אבי לא. וכך גדלתי במין בועה שקטה. כעת כשהילדים צועקים - אני אבודה. אבל הוא גם חזר לחייך ולהיות נחמד. שוב אין בית ספר אצלנו... מה יהיה עם הקורונה הזו? &nbsp
 

אמאנחל

New member
מנהל
אני גדלתי בבית עם צעקות

וגם אצלי בבית יש צעקות מדי פעם. במשפחתנו המורחבת גם יש צעקות, בפרט בויכוחים פוליטיים. &nbsp ואחר כך עוברים לסדר היום. והיחסים ממשיכים להיות מצויינים. לפעמים, כשכועסים באמת, לוקח כמה זמן להרגע. אבל חוזרים לאהוב אחר כך. אז זה בסדר לצעוק. זה לא סוף העולם, זה לא סימן לשנאה, זה סימן שמותר לכעוס, ושאפשר להתמודד עם הכעס כשהוא עולה. (ולזכור שאסור להגיע לאלימות). קשה ללמוד להתנצל, אבל גם את זה צריך לעשות. אחד הדברים שסיגלתי לעצמי זה לכעוס בלי להעליב. לבטא את מה שאני מרגישה, לתאר את מה שאני רואה ואת מה שהכעיס אותי, בלי לכנות את השני בשמות, ובלי להצמיד כינויי אופי שיפוטיים. (כמצוות הספר "איך לדבר...."). &nbsp זה אולי לא אידאלי, אבל זה מה יש.
 

מרגנית2

New member
יפה שלמדת מהספר

אצלי הספר מונח ולא נוגעת בו. אצלי צעקות זה ביטוי לאלימות מילולית ואני מאד רגישה לכל הרמת קול. על רקע זה גם נפרדתי מאבי בתי. אצלו במשפחה רק צועקים. עד היום. אני הייתי בוכה והוא היה צועק: "תפסיקי לבכות" וכך הגענו די מהר לרבנות. מחלקת גירושין. בתי למדה לענות לו בצעקה ושמח שם... ולפעמים כשקשה לה היא שוטפת גם אותי בצעקות. אני שותקת ולא עונה. כבר הבנתי מאיפה זה בא. כשבני צועק בקול הגברי החדש שלו אני חושבת לעצמי איפה התינוק שלי נעלם. וגם שותקת. ולפעמים עונה. ואז הוא אומר לי מה קרה לך. שאת עונה. הוא גם רגיש מאד לטונים. כינויי אופי שיפוטיים בודאי שלא. גם לא מרשה לילדים לעשות את זה לחבריהם.
 
תני לו לקרוא אותך פה

או אמרי לי הדברים בשיחה ביניכם. אמרי לו שקשה לך לשאת הצעקות, שאת מבינה שלפעמים הוא 'חייב' להרים הקול כי כך הוא חושב שהוא 'חובט' או מוציא זעמו אבל כשהוא שואג את לא שומעת וחבל. ספרי לו גם שאת שמחה שהוא חזר לחייך, שאת מאוד אוהבת אותו אבל חשוב להיות במודעות ו'לתעל' כעסים. אולי אם הוא ישמע אותך אומרת את הדברים זה 'ייגע' בו. מי אמר שגיל התבגרות הוא להיט?;) התנחמי....זה עובר:))
 

מרגנית2

New member
רשמתי אותו לחדר כושר

שם עם מוזיקת טראנס והרבה נערים וגברים צעירים - אפשר יופי להוציא אנרגיה. וגם אם צועקים שם אף אחד לא שומע
כאן זה המקום שלי. לכתוב לקרוא. פעם הילדה הציצה לתפוז ואמרה לילד: אתה יודע אמא כותבת עלינו הכל!! אבל זה היה בחיוך. אני סופרת צללים.. וכן אני אגיד את מה שאמרת. תמיד טוב להגיד. תודה!
 

katanchikit

New member
לא פשוט

מחניק. מקווה שהימים עד ה12 ביוני יעברו לך מהר מהר.. גם לנו לא פשוט. אני ילדתי ממש בתחילת הקורונה, ואת כל חופשת הלידה "הקרבתי" לקורונה, ככה אני מרגישה. לא מצליחה להנות מחופשת לידה של ממש. כל החלומות שלי על טיולים וישיבה בבתי קפה הלכו להם לבלי שוב, שלב הניו בורן המתוק עבר ואני בימים הקשוחים של הגזים... ואחכ יבואו השיניים וזהו... הלכה חופשת הלידה המתוקה שדמיינתי לי. אבל מי הבטיח לנו זר של שושנים? החיים הם אף פעם לא כמו שדמיינו לנו... בינתיים מנסה להנות מהשהות עם שניהם בבית. בסה"כ הילדון לא היה זוכה להתחבר כל כך לאחותו התינוקת אם היה בביה"ס ובצהרון וחוזר כל יום מאוחר. ככה הוא איתנו כל הזמן והקשר שנוצר ביניהם זה משהו מיוחד ממש. גם הילדון לא חוזר עדיין לביה"ס. ככה החלטתי. אני רואה שללבוש מסיכה בשבילו הוא לא רוצה להכריח אותו. מה גם שחוששת מהידבקות של התינוקת, היא כזו קטנטנה ועדינה... אז מצד אחד קשה עם שניהם לבד, רוב הזמן סגורים בתוך הבית, ומצד שני יש גם הרבה רגעים מחברים וכיפיים. עוד מעט כל הרע הזה יהיה מאחורינו, אני מאמינה. וגם מאחוריכם. החיים ישובו לתיקונם, לדברים יש נטייה להתאזן... גם לעניין הכלכלי שתיארת. רק להחזיק מעמד עוד קצת ולהיות שם אחד בשביל השני... זה כל מה שצריך עכשיו.
 
יווו מזל טוב!!!


כמה שמחה לקרוא שילדת. בכלל,תמיד נהנית לקרוא תגובות שלך:). אין ספק שהקורונה עשתה לנו משהו אחר. אישית מאוד נהנתי בבית עם הילדים. חופשת לידה זה עולם אחר.בתי קפה,טיולים....לא נורא.כמו שכתבת...גם בבית הקירבה עושה פלאים. ביום ראשון האחרון היינו בביקורת בבית החולים. בשני הילדים חזרו לבית הספר עם אופטימיות שבעוד שבועיים הגבס ירד. שוחחתי עם צוות בית הספר וב"ה כולם דואגים לרווחת המגובסת ואחיה. אני אחזור לעבוד ביום ראשון. איפשרתי לילדים ולי הסתגלות וחזרה לשגרה בקצב שלנו. כל התקופה הזו, עם כל האתגרים שעמדנו מולם, רק חיזקו אצלי את המחשבה שאמא יודעת הכי טוב מה ומתי טוב לה ולילדיה. מחזקת אותך בבחירתך להשאיר את הילד בבית. עכשיו כבר אפשר לצאת.שמרו על בידוד חברתי וצאו. לכו לטייל בשמש, קחי קפה בטרמוס,תקני גלידה לילד, שבו על ספסל בחוץ ותהנו:)). איך הוא קיבל את הקטנה? מזל טוב ושבת מבורך לכוווווולכם:)
 
תודה


ב"ה כולנו בשגרה. הגבס הוסר בשלישי שעבר,לקחנו חופש יזום עד יום ראשון לשמור על היד עוד כמה ימים ושהילדה תתרגל להפעיל היד בחזרה. חולמתתתתת שהשנה הזו תסתיים. מיציתי.ציונים הוגשו,הקפסולות של הבוקר לרוב ריקות מתלמידים כי הם ישנים, קפסולת הצהריים קצת יותר מלאה אבל הילדים גם מיצו וגם החשש מהנגיף הזה... בינתיים לא יוצאת מהבית ללא מסכה,מקפידה על היגיינה אצל כולנו ומחכים לסוף בתקווה שהקאנטרי יהיה פתוח ונוכל לבלות בו את חופשת הקיץ:)).
 

מרגנית2

New member
מזל טוב!!!

תודה על השיתוף. לא קל עם שני קטנים. יש לך עזרה? אני ניסיתי בשעתו להקדיש זמן לילדה הבכורה בנפרד. עד היום היא זקוקה לזמן איכות.. למרות שהיא בת 25.. מחר אפגוש אותה בתל אביב.. הפגישות איתה הן די נדירות וחשובות לשתינו. שיהיה בהצלחה.. והמון מזל טוב!
 
למעלה