הי בנות

הי בנות

מזה זמן שאני משתתפת פאסיבית, רק קוראת. אני שקועה בדיכאון כמה שבועות. כאב הלב על הילדה שלי שאיננה, הולך ונהיה מוחשי מיום ליום. כאילו מישהו אוחז בליבי בחוזקה מקפץ את אגרופו, מחזיק את ליבי מכווץ ולא נותן לו להתרחב. לאחר האובדן כולם וביניהם בעלי חשבו ואמרו שהריון חדש "ימלא" את ה"אין" שנוצר- אני ידעתי שלא כך יהיה. ההריון הנוכחי, שנוצר מאהבה ובשל ביוץ מאוחר, הפתיע אותנו. אכן החודשים הראשונים היו האושר בהתגלמותו ונראה כאילו התקדמתי... אולם בשבועות האחרונים, מהרגע שאני יוצאת ממקום עבודתי בשעות אחה"צ ועד למחרת בבוקר אני מבלה בבכי תמרורים במיטה. בעלי לא מסוגל יותר להתמודד עם העצב הזה שאני חווה, במיוחד על רקע הילד החדש שבדרך, ודורש שאפסיק לרחם על עצמי. הרגשתו זו, גורמת לי לתסכול רב ולהרגשת בדידות גדולה יותר. הוא טוען שמאז שחווינו את האובדן הוא לא מכיר אותי, שיש בי מן רוע שמזעזע אותו (לדוגמא: ערב אחד הוא בא לבשר לי שלאחת השכנות נולדה בת בכורה ערב לפני, ואני שאלתי אם היא כבר סגרה את חשבון הועד כי עכשיו בטח לא יהיה לה זמן). במקרים רבים אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם אמהות טריות שהכל בא להן בקלות, ורק אצלי כלום לא ישוב להיות כשהיה. הוא הטיח בפני מליון דוגמאות למרירות שהצטברה בי, והתנהגות ש"כולם נאלצים לבלוע"בגלל... ואמר שזה עובר כל גבול וחייב להפסק! אני כבר לא יודעת איך להתמודד, לא רואה את האור. יודעת שאין תרופות פלא, אפילו לא לכן שותפות גורל יקרות שלי אבל חשבתי שאם אפרוק מעט גרוני יפסיק להיות חנוק מדמעות (כרגע לא נראה שזה קורה אבל ...) תודה שאתן כאן בשבילי
 

2קשת

New member
אמא של עוברית יקרה

כל כך עצוב לי שכך את מרגישה. מנסיון ההתמודדות שלי, שהיתה בהתחלה מאוד דומה למה שאת מתארת, התגובות ה"רעות" האלה כלפי חוץ היו אצלי ביטוי לרוע כפול ומכופל שהופנה פנימה, כלפי עצמי. אני לא חושבת שרוע זו בדיוק המלה המתאימה אבל השתמשתי בה כדי שתביני את כוונתי. ה"רוע" כלפי חוץ - כלפי השכנה שילדה ואחרות, לא פוגע בהן ולרוב גם כלל לא מגיע לידיעתן, והוא מרעיל רק אותך ואת היחסים עם בעלך. אבל מה שאת מפנה פנימה - שקיעה באובדן, חזרה שוב ושוב על תחושות של כשלון, דכאון, בכי של שעות שכדי להמשיך בו את צריכה לגייס המון רחמים עצמיים והאשמות עצמיות - את זה מאוד לא פייר כלפייך שתמשיכי. די, סבלת מספיק. למענך ולא למען אף אחד אחר את מוכרחה למצוא דרך להביט שוב קדימה. זה לא אומר שתשכחי את האובדן, כי אי אפשר. זה אומר שתוכלי ליהנות מההווה. לפני כמה חודשים הרגשתי שאני שני אנשים. זו שמצליחה לחיות לפעמים, לפרקי זמן קצרים, וזו שבוכה, שמאשימה את עצמה, שבדכאון. הטריק שעזר לי היה להתייחס ל"אני הבוכה" כמו אל חברה במצוקה - ואני עושה את זה עד היום. ההזרה הזו עוזרת לי לזכור להרים את עצמי ולא ההיפך. לחפש את הטוב ואת המוצא לפני ששקעתי עמוק וכבר קשה נורא לצאת. לחפש דרכים ודברים שיעודדו אותי ושנעים לי לעשות, במקום לחפש מה עוד דפוק אצלי. אני יודעת שקשה נורא לעשות את זה לבד ואני ממש בעד עזרה מקצועית. אם את רוצה אני אשמח להמליץ לך. כאב לי לקרוא את ההודעה שלך ואני מרגישה שיצא לי קצת מבולבל. מחבקת אותך ומקווה שבקרוב תמצאי שלווה.
 

עד חצות

New member
אמאשלעוברית

אפשר לחוש את עוצמת כאבך ומצוקתך ולבנו איתך האם שקלת לפנות לעזרה מקצועית שתוכל להקנות לך הכלים המתאימים להתמודדות במצבך? וכמובן שאנו כאן בשבילך לאורך כל הדרך
 

Tנקר בל

New member
יקרה

אמא של עוברית יקרה מאוד אני קוראת את ההודעה שלך, ואני כל כך רוצה לתת לך חיבוקים לא וירטואליים, ולהיות איתך כדי ללטף אותך קצת בשעות שבהן את שוכבת במיטה ובוכה. ההריון הוא מתנה נפלאה, אבל הוא גם מעורר מחדש את האירוע/ים שעברנו ובו חווינו את האובדן. נדמה לי שההריון החדש גורם להתמודדות עם ההריון הקודם על תוצאותיו העגומות. אני עם ההריון החדש התחלתי להשתתף בפורום אובדן הריון. לא ברור לי כרגע למה בדיוק זה קורה. אולי אנחנו חייבות לסיים עניינים לא פתורים שנותרו בעברנו, כדי שנרגיש להיות מוכנות לאמהות של התינוק החדש. אולי הפחד מפני חזרה על העבר מוציא את השדים מרבצם. אולי רק כיום, כשיש לנו כבר הריון חדש, אנחנו יכולות להתמודד עם זכרונות כל כך כואבים וקשים. אני, אולי בניגוד לקודמותי, לא רואה את האבל והדכאון שלך כדבר שלילי. אני חושבת שטוב להוציא את כל הכאב ולבכות. אני חושבת שאת עוברת עכשיו חוויה מטהרת, למרות שהיא כרוכה בסבל רב מבחינתך, ושהיית לבטח מוותרת עליה. אני מאמינה שהדכאון הקשה הזה יעבור באיזה שהוא שלב, כשתהיי יותר בטוחה בהריון. נדמה לי שגם אני עברתי שלב כזה כמו שאת מתארת, אבל אני לא בטוחה. בכל מקרה, אני יודעת שהייתה אצלי התמודדות רגשית רבה עם האובדן גם לפני ההריון, אבל אחרי שהריתי - היא נהייתה אובססיבית יותר, ועברתי שלבים נוספים. בפעם הראשונה העזתי לכתוב את סיפור הלידה אחרי שקיבלתי את התשובות התקינות של בדיקת מי השפיר. לפני כן לא כתבתי את הסיפור, ומה שעצר בעדי כל פעם היו יסורי המצפון שחשתי. הרגשתי שבגדתי בילדה המתוקה שלי, ולא הייתי מסוגלת להעלות את זה על הכתב, ובוודאי שלא לפרסם את זה. חשתי שכולם יאשימו אותי יחד איתי. דבר שכמובן לא היה נכון. גם אצלי - בעלי לא הבין בדיוק את התהליך שאני עוברת. כשהייתי שוקעת בפורום אובדן הריון, ובוכה על סיפורים שקראתי שם הוא היה אומר לי להפסיק, שהוא מרגיש שזה פשוט רע בשבילי, ולמה אני מתעסקת בזה כעת, כשהכל בסדר. אבל עובדה שהייתי זקוקה לזה, והרגשתי שלמרות שעל פניו זה נראה כמזיק, באמת זה גורם לתהליך חיובי - כואב אבל תהליך שאני חייבת לעבור, כדי לקבל את הילדה החדשה שלי. אני חושבת שהתגובות של בעלך נובעות אמנם מחוסר הבנה, אבל נובעות גם מהאהבה שלו אלייך. אני חושבת שמאוד קשה לבעל לראות את אשתו סובלת כל כך, והוא לא יודע איך להושיט לה עזרה. ההריון הוא אמנם חוויה משותפת לשניכם, אבל מי שחווה אותה באינטנסיביות רבה יותר, היא את כמובן. גם האובדן היה מן הסתם כואב יותר לך, מאשר לו, למרות שגם הוא סבל מאוד אז. נראה לי שלרוב האם שנשאה את ההריון, מרגישה את האובדן הרבה זמן אחרי שהבעל כבר חוזר לתלם, ואז הבעל לא מבין למה היא עדיין "תקועה" עם האבל שלה - הרי הוא כבר עבר מזמן את השלב הזה. התגובות שאת מתארת כרוע, נשמעות לי כל כך לא רעות. זו דרך התמודדות צינית עם מה שעברת. ציניות בעיני היא לא רוע, כל עוד היא לא מופנית כלפי אחרים במטרה לפגוע או להעליב אותם. חבל שאת לא יכולה לקבל תמיכה מבעלך בשעה שאת כל כך זקוקה לה, אבל נדמה לי שהרבה גברים היו פועלים כמו בעלך, לא מרוע אלא כי הם פשוט לא מסוגלים להבין את מה שאת עוברת היום, ולא מסוגלים להיות באוזלת יד - לרצות כל כך לראות את האשה שהם אוהבים מאושרת, לראות אותה במצב שהוא ההיפך מזה, בלי להבין למה, ובלי לדעת איך אפשר לשנות את זה. בשבילך יועיל מאוד אם הוא רק יהיה לצידך, ויקשיב לך, אבל הוא לא מסוגל לשמוע את הבכי שלך, מתרחק, ואז את מרגישה לבד עם הכאב שלך, והבכי והעצבות רק מחמירים. אני מאוד מאמינה בתקשורת גלויה, אם יש לך כוח ליזום שיחה או מכתב, לא מאשימים, אלא להיפך - מאוד אוהבים, שיסבירו לו כמה את אוהבת אותו, וכמה את זקוקה לעזרתו - תנסי. אם לא - נסי לשאוב עזרה ממקורות אחרים - עזרה "חובבנית" - חברה טובה, או אצלנו כאן בפורום, ואם זה לא מספיק אז מקצועית. מאוד חשוב לי שלא תרגישי לא נורמלית בגלל הדכאון, ובטח ובטח שלא תאמיני לבעלך שאת נעשית רעה.
 
מקסימות שלי

אני ממש מתנצלת על שאני הורסת את השמחה בפורום תודה לכן על שמצאתן זמן לכתוב לי דברי עידוד האהבה שאתן מרעיפות אכן מעודדת (אתן לא תכעסו אם אומר שלא לגמרי, נכון?!) אני אשקול את הצעותיכן ואנסה להתרומם חיבוקים ונשיקות
 

Tנקר בל

New member
ההתנצלות שלך באה ברצינות???

את באמת חושבת שיש בה צורך? בשביל מה אנחנו כאן? תעדכני אותנו מה שלומך, טוב? אני באמת חושבת עלייך.
 

קליניק35

New member
מתוקה: מעבירה לך חיבוק ומבטיחה

שהאור יגיע...גם אם לוקל לו זמן וקצת מסתירים אותו... גם אם החושך קצת יותר חזק לפעמים...וגם אם צריך לפעמים חושך כדי לדעת להעריך ולאהוב את האור... מה שאת מתארת זה לא רוע...אפילו רחוק מזה...זו ציניות שעוזרת לך, לנו להתמודד ולהמשיך הלאה. מוכר, ידוע וכואב...אבל מאוד טיבעי לדעתי. אין לך מה להתנצל, אל תשכחי שאת גם בתקופה לא קלה מבחינת הורמונים...זה בטח לא עוזר למצבי הרוח ולהתפרצויות... החחים כנראה תמיד יהיו בצל החוויה הנוראית של האובדן אבל החוכמה היא להתמקד במתנה החדשה שלך, לטפח, לחשוב ולתאר לך כמה נפלא זה יכול להיות...ובקרוב, לא ממש רחוק. אגב...אני לא נותנת לגרון להיות חנוק...פשוט מוציאה הכל...כבר חמישה חודשים וזה לא נגמר...עם זאת מאמינה שיגיע הטוב ומאחלת אותו לכולנו!! חיבוק ענק.
 
למעלה