הלוח והמכחול.
כשאני לא מיואשת לגמרי וברמות מפחידות מהחיים,יותר נכון,כשרמת החרדה העצומה שקיימת בי לא עולה על גדותיה,החרדה נמצאת בפיקוח,בשליטה,ואינה מבעבעת רותחת ללא כל שליטה שלי או יכולת שלי להרגיע אותה,ולו במעט,אז-קשה לי לכתוב.כי החיים כאילו בסדר,אני רגועה,החרדה דחוקה לה יפה אי שם בצידי השכל והמודע והתת-מודע,יכולה ומאיימת להתפרץ בכל רגע.אבל מה שחשוב הוא שהיא לא פה.אני יכולה ל נ ש ו ם. אז אני נושמת,בלי לכתוב.ולכתוב זה דבר טוב,טוב מאוד אפילו.רק שאני עושה אותו לפעמים לדבר קצת תיאטרלי מדי.דרמטי מדי.מנוסח כהלכה.הניסוח חשוב יותר מהתוכן לפעמים.ככה לא כותבים רגשות. בימים האחרונים,אני בבית בגימלים,בגלל שאני לוקחת כמויות גדולות מאוד של אנטיביוטיקה ותרופות אחרות.אלה ימים קסומים בשבילי.אחרי הרבה זמן שלא היה לי חופש.חופש במובן של חופש רגיל,פטור ממסגרת,כי אני ונפשי אף פעם לא בחופש מהחרדות הגדולות שבתוכי.וחבל.אבל זה יקרה.אז יש לי חופש בבית.וזה כל כך כיף לי.זה כיף לי להתפנק לי עם עצמי.לראות טלויזיה עד מאוחר.לקום בבוקר ולהגיד תודה לאלוהים.תודה שיש לי קורת גג חמימה.תודה שיש לי אבא חמוד בסך הכל.אחרי הסיוט שעבר עליי בתקופה האחרונה.הנפש שלי היתה מסיוטת תמיד,לא על זה אני מדברת.אני מדברת על הסיוט הממשי יותר,התפרקות המשפחה שהיתה מפורקת הרבה קודם.הוספת הקיסם האחרון והסופי במדורה שעומדת לכלות את כל מה שפורח סביבה.השלב הכימי האחרון לפני שפצצת האטום מתפוצצת. והיא התפוצצה.היא התפוצצה לי בפרצוף, כמו שאומרים.וזה כאב. בימים האחרונים אני מגלה פתאום,ופוגשת פנים מול פנים את כמות החרדה העצומה שיש בי.כל כך הרבה פחדים.כל כך הרבה.לא פחדים ממשיים.לא פחדים שאפשר להמליל בקלות.זה לא שאני מפחדת מכלבים,או מחושך.אני מפחדת מהחיים.אני מפחדת מעצמי.פחדתי פעם לקלף את עצמי ולגלות מה מסתתר מתחת.לא הייתי מסוגלת.בכל פעם שקצת ניסיתי,או שקצת ראיתי בטעות,מיד הדפתי את זה ממני,בדרכים [מתוחכמות יש לאמר] של הנפש-מחשבות טורדניות,הפרעת אכילה.הכל.הכל רק לא להרגיש.ולפעמים הדרכים האלה נכשלות.טוב,זה ברור שהן לא הדרך לריפוי.גם אם תחשבי את המחשבות הנכונות,וגם אם תאכלי רק 500 קלוריות ביום,גם אז החרא יצא.אולי לא מהחור המתאים אבל הוא יצא.ואז זה אפילו יותר יכאב. [חח..לא נעים לי לדבר ככה,אבל זו האמת]. נפש רגישה יש לי.אולי בעצם לכל האנשים.אבל אני מכירה יותר מכל את נפשי שלי.הייתי שמחה להכיר יום אחד לעומק נפש שאיננה אני.וזה יקרה.זה יקרה כשתהיה לי אהבה,אהבה גדולה.מלאה בנשיקות.וכשיהיו לי ילדים.ילדים משלי.תהיה לי הזדמנות לגדל בן אדם בעולם הזה.להיות האמא של הילד\ה הזה.להיות זו שתצבע את נופי ילדותו.שתהיה,בין אם תרצה ובין אם לא,גורם מכריע בהתפתחות אישיותו.וזו בעצם המשמעות של המילה הורה. הורה לי בבקשה את הדרך.למד אותי מה זה העולם.למד אותי לדבר.למד אותי לצחוק.למד אותי גם לבכות.כן,גם לבכות. למד אותי מה זה אנשים.במה הם שונים מחיות.מי אנחנו.מאין באנו.ולאן אנחנו הולכים. למד אותי מהו מגע.כן,הכי פשוט,מהו מגע אנושי.גע בי.ברוך,לא בכוח.גע בגופי וגע בנפשי.כי אני רק ילדה קטנה.אני רק חומר שלך,אמא,ושלך אבא.חומר ביד היוצר.ומה שתגידו לי אני אשמע.אשמע ואאמין.אני כל כולי לוח חלק שלכם.אתם מציירים עליי.אולי תשימו לב לציור המתהווה פה? ממכם למדתי לדבר.אתם מדברים איתי,מדברים עליי ואני לומדת.אם אני עושה מעשה רע,כמו למשל,לקלל את אחותי,אתם אומרים לי "פויה" ולא נותנים סוכריה.ככה אני לומדת לא לעשות מעשים רעים,ואחר כך אפילו מבינה שיש בזה הגיון-הרי מאחורי האדם שקללתי מסתררת לה נפש,שעלולה להיפגע.הנפש הזו היא אדם,בדיוק כמוני,בדיוק כמוכם,ולא יפה לפגוע באדם האחר.כמו שלא הייתי רוצה שיפגעו בי.למה להכאיב לאחר? אבל מה קורה,מה קורה כשנולד ילד חלק,עם לוח,כמו כל ילד בעולם הזה,ואלה שאמורים לצייר עליו את סיפור חייו,לרקום חוט לחוט בעדינות וברוך,שורטים את הלוח? מה קורה אז? כואב לו,לילד.כואב לו מאוד. אני נזכרת איך בכיתי בשירותים אחרי שאמא קללה אותי.ואמרתי לעצמי-רק לא להיעלב,רק לא להיעלב.כי ידעתי שכשאני נעלבת קשה לי לנשום.ל נ ש ו ם. קשה לי לחייך,קשה לי לצחוק,קשה לי לבכות.קשה לי ל ח י ו ת. והלכתי אל אמא וחייכתי.אם היא תחייך חזרה זה אומר שאני טובה כי רק לאמא המכחול לצייר על הלוח שלי.והיא לא מחייכת. תקלה. אני רעה.אני רעה.כנראה שאני רעה אם אמא רשמה לי על הלוח "רעה". אבל אני לא. היום אני יודעת שאני לא. כל כך הרבה שריטות.כל כך הרבה שריטות יש על הלוח שלי.בטוח שאף משחה לעולם לא תרפא את כולן. ואולי המטרה היא לא לרפא את השריטות,אלא ללמוד לחיות יחד איתן.לצייר עליהן,בלי למחוק אותן,אלא יחד איתן,ציורים חדשים.לתת לאנשים חדשים לצייר עלייך.זה כבר לא רק אמא.או אבא.זה יכול להיות כל אחד.מי שלא יהיה.מי שאני,ורק אני אבחר.אבחר לתת לו מכחול ללוח נפשי. זה כל כך ברור שכל אחת צריכה להיות אמא. זה ברור.זו המהות.זה העיקר.ילדים זה שמחה.השעון הביולוגי וכאלה. אבל אולי לפני,לפני שאנשים מחליטים להיות הורים הם צריכים לעבור מספר שיעורים.הם צריכים להבין שהם לא מקבלים רק תינוק בוכה.שהם לא מקבלים רק צעצוע מתוק להפליא עם ריח נפלא. הם מקבלים גם את המכחול. הם מקבלים ערכה של כלי עבודה על הלוח הזה,בערכה הזו יש לצערנו,מכל טוב.אפילו סכינים.שיכולות להכאיב ולשרוט שריטות.שריטות קשות ועמוקות,לא טובות בכלל,שיהיה אחר כך קשה לרפא. אבל. אבל בערכה הזו יש גם צמר גפן רך.בכל מיני צבעי פסטל-תכלת,ירוק,סגול,ורוד. יש בה חום אנושי. יש בה קבלה. יש בה חיבוק שלא מרפה. יש בה גם את כל אלה. ובהם-צריך להשתמש יותר.
כשאני לא מיואשת לגמרי וברמות מפחידות מהחיים,יותר נכון,כשרמת החרדה העצומה שקיימת בי לא עולה על גדותיה,החרדה נמצאת בפיקוח,בשליטה,ואינה מבעבעת רותחת ללא כל שליטה שלי או יכולת שלי להרגיע אותה,ולו במעט,אז-קשה לי לכתוב.כי החיים כאילו בסדר,אני רגועה,החרדה דחוקה לה יפה אי שם בצידי השכל והמודע והתת-מודע,יכולה ומאיימת להתפרץ בכל רגע.אבל מה שחשוב הוא שהיא לא פה.אני יכולה ל נ ש ו ם. אז אני נושמת,בלי לכתוב.ולכתוב זה דבר טוב,טוב מאוד אפילו.רק שאני עושה אותו לפעמים לדבר קצת תיאטרלי מדי.דרמטי מדי.מנוסח כהלכה.הניסוח חשוב יותר מהתוכן לפעמים.ככה לא כותבים רגשות. בימים האחרונים,אני בבית בגימלים,בגלל שאני לוקחת כמויות גדולות מאוד של אנטיביוטיקה ותרופות אחרות.אלה ימים קסומים בשבילי.אחרי הרבה זמן שלא היה לי חופש.חופש במובן של חופש רגיל,פטור ממסגרת,כי אני ונפשי אף פעם לא בחופש מהחרדות הגדולות שבתוכי.וחבל.אבל זה יקרה.אז יש לי חופש בבית.וזה כל כך כיף לי.זה כיף לי להתפנק לי עם עצמי.לראות טלויזיה עד מאוחר.לקום בבוקר ולהגיד תודה לאלוהים.תודה שיש לי קורת גג חמימה.תודה שיש לי אבא חמוד בסך הכל.אחרי הסיוט שעבר עליי בתקופה האחרונה.הנפש שלי היתה מסיוטת תמיד,לא על זה אני מדברת.אני מדברת על הסיוט הממשי יותר,התפרקות המשפחה שהיתה מפורקת הרבה קודם.הוספת הקיסם האחרון והסופי במדורה שעומדת לכלות את כל מה שפורח סביבה.השלב הכימי האחרון לפני שפצצת האטום מתפוצצת. והיא התפוצצה.היא התפוצצה לי בפרצוף, כמו שאומרים.וזה כאב. בימים האחרונים אני מגלה פתאום,ופוגשת פנים מול פנים את כמות החרדה העצומה שיש בי.כל כך הרבה פחדים.כל כך הרבה.לא פחדים ממשיים.לא פחדים שאפשר להמליל בקלות.זה לא שאני מפחדת מכלבים,או מחושך.אני מפחדת מהחיים.אני מפחדת מעצמי.פחדתי פעם לקלף את עצמי ולגלות מה מסתתר מתחת.לא הייתי מסוגלת.בכל פעם שקצת ניסיתי,או שקצת ראיתי בטעות,מיד הדפתי את זה ממני,בדרכים [מתוחכמות יש לאמר] של הנפש-מחשבות טורדניות,הפרעת אכילה.הכל.הכל רק לא להרגיש.ולפעמים הדרכים האלה נכשלות.טוב,זה ברור שהן לא הדרך לריפוי.גם אם תחשבי את המחשבות הנכונות,וגם אם תאכלי רק 500 קלוריות ביום,גם אז החרא יצא.אולי לא מהחור המתאים אבל הוא יצא.ואז זה אפילו יותר יכאב. [חח..לא נעים לי לדבר ככה,אבל זו האמת]. נפש רגישה יש לי.אולי בעצם לכל האנשים.אבל אני מכירה יותר מכל את נפשי שלי.הייתי שמחה להכיר יום אחד לעומק נפש שאיננה אני.וזה יקרה.זה יקרה כשתהיה לי אהבה,אהבה גדולה.מלאה בנשיקות.וכשיהיו לי ילדים.ילדים משלי.תהיה לי הזדמנות לגדל בן אדם בעולם הזה.להיות האמא של הילד\ה הזה.להיות זו שתצבע את נופי ילדותו.שתהיה,בין אם תרצה ובין אם לא,גורם מכריע בהתפתחות אישיותו.וזו בעצם המשמעות של המילה הורה. הורה לי בבקשה את הדרך.למד אותי מה זה העולם.למד אותי לדבר.למד אותי לצחוק.למד אותי גם לבכות.כן,גם לבכות. למד אותי מה זה אנשים.במה הם שונים מחיות.מי אנחנו.מאין באנו.ולאן אנחנו הולכים. למד אותי מהו מגע.כן,הכי פשוט,מהו מגע אנושי.גע בי.ברוך,לא בכוח.גע בגופי וגע בנפשי.כי אני רק ילדה קטנה.אני רק חומר שלך,אמא,ושלך אבא.חומר ביד היוצר.ומה שתגידו לי אני אשמע.אשמע ואאמין.אני כל כולי לוח חלק שלכם.אתם מציירים עליי.אולי תשימו לב לציור המתהווה פה? ממכם למדתי לדבר.אתם מדברים איתי,מדברים עליי ואני לומדת.אם אני עושה מעשה רע,כמו למשל,לקלל את אחותי,אתם אומרים לי "פויה" ולא נותנים סוכריה.ככה אני לומדת לא לעשות מעשים רעים,ואחר כך אפילו מבינה שיש בזה הגיון-הרי מאחורי האדם שקללתי מסתררת לה נפש,שעלולה להיפגע.הנפש הזו היא אדם,בדיוק כמוני,בדיוק כמוכם,ולא יפה לפגוע באדם האחר.כמו שלא הייתי רוצה שיפגעו בי.למה להכאיב לאחר? אבל מה קורה,מה קורה כשנולד ילד חלק,עם לוח,כמו כל ילד בעולם הזה,ואלה שאמורים לצייר עליו את סיפור חייו,לרקום חוט לחוט בעדינות וברוך,שורטים את הלוח? מה קורה אז? כואב לו,לילד.כואב לו מאוד. אני נזכרת איך בכיתי בשירותים אחרי שאמא קללה אותי.ואמרתי לעצמי-רק לא להיעלב,רק לא להיעלב.כי ידעתי שכשאני נעלבת קשה לי לנשום.ל נ ש ו ם. קשה לי לחייך,קשה לי לצחוק,קשה לי לבכות.קשה לי ל ח י ו ת. והלכתי אל אמא וחייכתי.אם היא תחייך חזרה זה אומר שאני טובה כי רק לאמא המכחול לצייר על הלוח שלי.והיא לא מחייכת. תקלה. אני רעה.אני רעה.כנראה שאני רעה אם אמא רשמה לי על הלוח "רעה". אבל אני לא. היום אני יודעת שאני לא. כל כך הרבה שריטות.כל כך הרבה שריטות יש על הלוח שלי.בטוח שאף משחה לעולם לא תרפא את כולן. ואולי המטרה היא לא לרפא את השריטות,אלא ללמוד לחיות יחד איתן.לצייר עליהן,בלי למחוק אותן,אלא יחד איתן,ציורים חדשים.לתת לאנשים חדשים לצייר עלייך.זה כבר לא רק אמא.או אבא.זה יכול להיות כל אחד.מי שלא יהיה.מי שאני,ורק אני אבחר.אבחר לתת לו מכחול ללוח נפשי. זה כל כך ברור שכל אחת צריכה להיות אמא. זה ברור.זו המהות.זה העיקר.ילדים זה שמחה.השעון הביולוגי וכאלה. אבל אולי לפני,לפני שאנשים מחליטים להיות הורים הם צריכים לעבור מספר שיעורים.הם צריכים להבין שהם לא מקבלים רק תינוק בוכה.שהם לא מקבלים רק צעצוע מתוק להפליא עם ריח נפלא. הם מקבלים גם את המכחול. הם מקבלים ערכה של כלי עבודה על הלוח הזה,בערכה הזו יש לצערנו,מכל טוב.אפילו סכינים.שיכולות להכאיב ולשרוט שריטות.שריטות קשות ועמוקות,לא טובות בכלל,שיהיה אחר כך קשה לרפא. אבל. אבל בערכה הזו יש גם צמר גפן רך.בכל מיני צבעי פסטל-תכלת,ירוק,סגול,ורוד. יש בה חום אנושי. יש בה קבלה. יש בה חיבוק שלא מרפה. יש בה גם את כל אלה. ובהם-צריך להשתמש יותר.
