הנה הסיפור שלי.... (סורי...זה ארוך)
אני אמא לילד בן 8. כשהיה בן 10 חודשים התגרשתי מבעלי. מאז הפרידה כברו 7 שנים שמתוכם 6 שנים הייתי בהליך גירושין ארוך וקשה, ה X רצה שפשוט לא יהיו לי ילדים (כי ממזר אני לא רציתי ללדת) ולכן לא כל כל מהר נתן את הגט. בינתיים הכרתי מישהו מקסים איתו אני חייה שלוש שנים ומהיום הראשון אמרתי לו שכשיהיה אפשר אני רוצה עוד ילד והוא הסכים. כברו שנתיים מיום היכרותיינו וניתן לי הגט המיוחל. באתי לבן זוגי והיקשתי שנתחיל "לעבוד" על פרויקט חיי לו חיכיתי 7 שנים אבל..... הוא תפס רגליים קרות ולא רצה עוד ילד ומיכיוון שפחד שאעשה לו תרגיל אז הוא "שמר" על עצמו הייטב. אמרתי לו כמה אני מתוסכלת ולא אמשיך במערכת זוגית זו אם יבצר ממני להרות, ידעתי שלא אסלח לעצמי מאוחר יותר. בינתיים יצא לי לדבר עם חבר טוב שלי (היה ביניינו קשר רומנטי בעבר, מאז אני עם בן זוג והוא עם בת זוג) ופרקתי את הרצון לילד והוא, בהפתעה גמורה, הסכים לתת לי את זרעו (בהזרעה) על מנת לממש את הרצון שלי. דיברתי עם בן זוגי והוא הבין שאין לו סיכוי נגדי ולא הקשר יסתיים ונתן את ברכתו לעניין (הוא הפחד לשלם מזונות לילד, אם חלילה ניפרד, כי מבחינה כלכלית הוא לא יוכל)!!!! סיכמנו ביניינו שאת הילד נגדל אני והחבר שלי והאבא הביולוגי לא יהיה בתמונה (כך גם הוא רוצה). זהו.... אני בחודש הרביעי להריוני, כולם (חוץ מאמא שלי, אחותי, ואחי) חושבים שבן זוגי הוא האב הביולוגי, אין לי כח לספר את הסיפור הארוך שלי כי ממילא לא יבינו אותי. החלטתי לחשוב על עצמי ולעשות מה שטוב לי, מי שירצה יהיה איתי ומי שלא, אז שילך. אין מאושרת ממני. אני בטוחה שאחריי הלידה וכשהיילד יגדל אני אאלץ להתמודד עם שאלות והסברים בנושא האבהות כי שקרים לא באים בחשבון. לא מעניין אותי מה יחשבו השכנים, המשפחה או כל אחד אחר, אני שלמה עם הבחירה וטוב לי שבגיל 38 אני מתחילה להרגיש שחיי הגיעו לרוגע ונחת. סליחה אם היה ארוך..... מתנצלת.
אני אמא לילד בן 8. כשהיה בן 10 חודשים התגרשתי מבעלי. מאז הפרידה כברו 7 שנים שמתוכם 6 שנים הייתי בהליך גירושין ארוך וקשה, ה X רצה שפשוט לא יהיו לי ילדים (כי ממזר אני לא רציתי ללדת) ולכן לא כל כל מהר נתן את הגט. בינתיים הכרתי מישהו מקסים איתו אני חייה שלוש שנים ומהיום הראשון אמרתי לו שכשיהיה אפשר אני רוצה עוד ילד והוא הסכים. כברו שנתיים מיום היכרותיינו וניתן לי הגט המיוחל. באתי לבן זוגי והיקשתי שנתחיל "לעבוד" על פרויקט חיי לו חיכיתי 7 שנים אבל..... הוא תפס רגליים קרות ולא רצה עוד ילד ומיכיוון שפחד שאעשה לו תרגיל אז הוא "שמר" על עצמו הייטב. אמרתי לו כמה אני מתוסכלת ולא אמשיך במערכת זוגית זו אם יבצר ממני להרות, ידעתי שלא אסלח לעצמי מאוחר יותר. בינתיים יצא לי לדבר עם חבר טוב שלי (היה ביניינו קשר רומנטי בעבר, מאז אני עם בן זוג והוא עם בת זוג) ופרקתי את הרצון לילד והוא, בהפתעה גמורה, הסכים לתת לי את זרעו (בהזרעה) על מנת לממש את הרצון שלי. דיברתי עם בן זוגי והוא הבין שאין לו סיכוי נגדי ולא הקשר יסתיים ונתן את ברכתו לעניין (הוא הפחד לשלם מזונות לילד, אם חלילה ניפרד, כי מבחינה כלכלית הוא לא יוכל)!!!! סיכמנו ביניינו שאת הילד נגדל אני והחבר שלי והאבא הביולוגי לא יהיה בתמונה (כך גם הוא רוצה). זהו.... אני בחודש הרביעי להריוני, כולם (חוץ מאמא שלי, אחותי, ואחי) חושבים שבן זוגי הוא האב הביולוגי, אין לי כח לספר את הסיפור הארוך שלי כי ממילא לא יבינו אותי. החלטתי לחשוב על עצמי ולעשות מה שטוב לי, מי שירצה יהיה איתי ומי שלא, אז שילך. אין מאושרת ממני. אני בטוחה שאחריי הלידה וכשהיילד יגדל אני אאלץ להתמודד עם שאלות והסברים בנושא האבהות כי שקרים לא באים בחשבון. לא מעניין אותי מה יחשבו השכנים, המשפחה או כל אחד אחר, אני שלמה עם הבחירה וטוב לי שבגיל 38 אני מתחילה להרגיש שחיי הגיעו לרוגע ונחת. סליחה אם היה ארוך..... מתנצלת.