הסיפור בהמשכים...

Digi Lista

New member
הסיפור בהמשכים...

אם גם יאנה כאן אז בואו ננסה עוד קצת... קרון הרכבת רעד על הפסים. זה היה קרון ישן, בטח מימי המנדט, כמו שקראתי לרכבות המרגיזות האלה שחורקות ברציף כשהן עוצרות ומאלצות אותך לסתום את האוזניים, לעצום את העיניים, להתעלם מנוכחותן מולך. ואז אתה עולה, מוצא לך מקום איפשהו אפילו בין הקרונות, ויושב שם כדי להקשיב למחשבות של עצמך. לא היה חלון, וחבל לי, כי אני אוהב לראות את העצים הופכים לטשטוש ירוק כשהרכבת חולפת על-פניהם במהירות. במקום זה עצמתי את העיניים ושמעתי את "עוד כוס קפה אחת" של בוב דילן בראשי. המפוחית עדיין בכיס, הכלי שהתאהבתי בו בזכות הבלוז הישן הזה של הדרכים של אמריקה. כמה רגעים לפני שמתי-לב שיד אחת שלי משפשת את פרק כף-היד של השנייה, מגרדת את הדם הקרוש מן החתכים. כמה רגעים לפני התאונה. זה עזר לי להשתחרר, להתעורר, כמו הצביטה שאתה נותן לעצמך כדי לוודא שאתה לא חולם. כדי להתעורר מן האשלייה הזאת שאנחנו חיים בה אל העולם האמיתי. אל עולם אחר. הכאב משחרר. ואז כאב לי כל-כך. כל העצמות שלי רעדו מן המכה. ידעתי תמיד שרכבות המנדט האלה הן בעיה. אני לא יודע אם התהפכנו או התנגשנו או סתם ירדנו מן הפסים, אולי רק אני ירדתי, אבל זה כאב כמו פגיעה של מיליוני כוכבים בגופי. אני רק בן-אדם, הגוף שלי לא יכול לעמוד בעומס כזה. הוא התמוטט. קרס. הרכבת כולה הלכה לעזאזל. אבל היי, עברנו את המחסום. גיליתי את זה רק כשהתעוררתי. גיליתי את זה רק כשעברתי מעל הגופה של הילדה היפה ויצאתי החוצה, אל עולם של שמיים ורודים ועצים מרובעים, ומאחוריי חוף הים ותא טלפון בודד אחד שעמד שם קודם ונמחץ עכשיו מתחת לקטר. גופתה של מפלצת המתכת שכבה, מפותלת ועקומה, וזנבה נחבא בין הגלים הירוקים של העולם שאחר-כך למדתי להכיר. בהתחלה לא הבנתי איפה אני נמצא. הכל נראה כלכך שונה ומוזר. המון שקט מפחיד מסביבי...מלבדי לא הייתה שם שום נפש חיה. הסתובבתי מבולבל, תוהה מה זה העולם הזה שהגעתי אליו עכשיו, ואיך אני חוזר מכאן הביתה. עד שפתאום זה הכה בי, הגעתי לגן-עדן. השמש סינוורה אותי. חסמתי את קרני האור עם ידי האחת בעוד שהשנייה החזיקה חזק במפוחית שבכיסי. הרגשתי את הרוח החמה נושבת וזה גרם באופן מוזר לשערות על עורפי לעמוד. למה...אני פה? האם היא עדיין תחכה לי? החלטתי ללכת לעבר אחד העצים שהיה שם צמוד לחוף הים. הלכתי והלכתי אבל ככול שהתקרבתי נראה היה שהעץ מתרחק יחד עם הים. היה שקט כאילו סערה התחוללה לא מזמן ועכשיו זה פסק זמן לפני חידוש הקרב. תהיתי מה אם היא כבר לא מחכה לי?...אולי היא התייאשה?...אולי היא בכלל לא זוכרת אותי?...אולי הייתי צריך להקשיב לאזהרות ולא לבוא לפה... השמש שוב סינוורה אותי... חיפשתי את המפוחית שבכיסי וגיליתי שהיא נמסה,כבר לא מייצרים מפוחיות איכותיות בימינו... ואז זה היכה בי... כנראה שלא מנגנים בגן עדן. לפחות לא בני אדם, כמוני. ההצצה אחרונה לגיבוב המתכת שמאחורי, שעכשיו נראה כמו כתם שחור ומעלה עשן על רקע האופק הורדרד של המקום המוזר הזה, לא הספיקה כדי לראות אם הגופה הקטנה עדיין שם. אם גן עדן זה עולם של נשמות, יכולים להיות בו גם מתים? לא התכוונתי לחזור לקרון הארור ההוא כדי לברר את זה ולהתבונן בגופה ההיא שוב. ואז זה הכה בי, אם גן עדן האו עולם לא גשמי, אני אוכל לברר אם אני באמת נמצא בו אם אני אצליח לחוש כאב גשמי. גירדתי שוב את החתכים ההם, והרגשתי. אני לא בגן עדן. מרגע לרגע המקום נראה לי פחות ופחות סימפטי. מי יודע איזה יצורים מוזרים עלולים להיות במקום שכזה. מי יודע לאיזה יצור מוזר אני בעצמי הפכתי אם הצלחתי להגיע למקום שכזה בעצמי. בכל אופן, אני לא מתכוון לתת ליצורים האלה לתפוס אותי לא מוכן. רצתי אל העצים וניסיתי לאלתר לעצמי כלי נשק כלשהם, כשאני מצטמרר כל פעם מחדש מקול שקשוק המתכת הנוזלית הלא חמה מידי בכיסי. העולם הזה לא רק נראה מוזר, הוא גם פועל עפ"י חוקים אחרים לגמרי. הענפים של העצים המרובעים היו ערומים סבוכים זה בזה בצורת תיבות, לא יכולתי לקטוף אף אחד מהם וגם אם הייתי מצליח, הם היו דקים ומפותלים מידי בשביל לשמש ככלי נשק. אספי כמה אבנים, פני השטח שלהן היו חלקים אבל הן בעצמן היו רכות כמו ספוגים. לבסוף מצאתי מין אבן אליפטית-מקושקשת והחלטתי להשתמש בה בתור נשק, עד שאני אמצא משהו אחר יעיל יותר. המשכתי ללכת בשקט. עד שלפתע שמעתי בום מאחוריי. הסתובבתי. מולי עמד יצור מבעית. בחיים לא ראיתי יצור כזה. התלבטתי, להשליך עליו את האבן? ואולי בעצם הוא לא רוצה לפגוע בי? ואם לא אצליח לפגוע בו וזה רק יעצבן אותו יותר?...ליתר ביטחון החלטתי ללצעוד כמה צעדים אחורה, היצור הגביר את קצב הליכתו והוא היה סופר מבעית אבל עם ריח נעים של פרחים. החלטתי לנסות פסיכולוגיה הפוכה,אולי ככה אישאר בחיים במקום הזה שטרם הצלחתי להבין מה הוא בדיוק וגרוע מכך למה אני כאן ואיך אני מצליח לחזור הביתה... "שלום" אמרתי בקול מהוסס "אין לי כסף אם באת לשדוד אותי ולדעתי אני גם לא טעים במיוחד..." היצור התקרב ואור עצום החל לעלות בשמיים,זו לא הייתה שמש כי שמשות הן לא סגולות לפי מה שאני מכיר ובכול זאת האור הזכיר אור של שמש וככול שהוא עלה והאיר את השטח ככה קלטתי שהיצור משתנה אל מול עיניי, משתנה והופך לצעירה נאה בערך בגילי. ריח הפרחים התפשט יחד עם האור הגדול. "היי" אמרה הצעירה/היצור. "היי..." מילמתי וצנחתי לרצפה מרוב הלם. הצעירה שרגע קודם הייתה היצור המבעית חייכה ובקול נעים כמו האור והריח שהציפו את חושיי אמרה "חיכיתי לך...". היא דמתה לה. היא דמתה לה בצורה קצת מפחידה, משונה כזאת. דמיון שהיה קיים כנראה רק בתוכי, אבל לא חשבתי על זה באותו רגע. באותם רגעים. רק על האף הקטן הזה והפנים הרזות, והלחיים שלה שהזכירו לי חתולה. היא הייתה יפהפייה. "היי." לחשתי. היא הושיטה לי יד דקה כמו גפן ועזרה לי לקום. חשבתי שתקרוס יחד איתי אל הרצפה, אולי קיוויתי, אבל בכוח מפתיע היא הרימה אותי על הרגליים וחייכה. מאחוריה השמש הסגולה קרנה כמו מנורת ניאון בחללית אבודה. רציתי לשאול מי היא. לא רציתי לדעת. "בוא איתי." לחשה. הנהנתי פעם אחת בראש. ליותר מזה כבר לא הייתי מסוגל. כשעפנו דרך העננים הזוהרים, הניבים שלה קרצו לי. לא היה לי מושג לאן אנחנו עפים. האמת, גם לא היה כלכך אכפת לי. רק בהיתי בה כל הדרך. נדהם ממנה, מהדימיון שלה אליה, למרות שידעתי שהדימיון הזה קיים רק בראש שלי. אין לי מושג כמה זמן זה לקח אבל בסוף הגענו. "ברוך הבא לעולם הדיגיטלי" היא אמרה לי. "כאן תגור מעכשיו. תשכח מכל מה שהכרת עד היום. החוקים של העולם הזה שונים." המשכתי להביט בה המום. היא הלכה ואני הלכתי אחריה. הגענו לבית קטן. היא שלפה מפתח מכיסה ופתחה את הדלת. הבטתי פנימה. לא האמנתי למראה עיניי. למרות שהבית נראה קטן ועלוב מבחוץ, מבפנים הבית נראה גדול ומפואר. "ואיפה כל האנשים בעולם הזה?" שאלתי אותה. "עוד תגלה הכל בהמשך" אמרה. "בינתיים לך לישון, אתה בטח עייף אחרי כל מה שעבר עליך". היא הובילה אותי לחדר השינה ואז פתאום, בלי הודעה מוקדמת, נעלמה. התיישבתי על המיטה, עדיין בוהה במקום בו היא עמדה רק לפני רגע, ומקמט את הסדין בהיסח הדעת בכפות ידי. הסדין היה עשוי מחומר שלא הצלחתי לזהות במגע, אבל לא בדיוק חשבתי על זה באותו הרגע. גיששתי לעבר מה שנשאר מהמפוחית, אבל ברגע שהשחלתי את היד לכיס התנחשל ממנה גז כסוף במערבולת קטנה החוצה מהחלון, למרות ששום רוח לא נשבה. קמתי והסתכלתי מבעד לחלון, לא מצליח לזהות את השאריות של המפוחית באוויר וגם לא מחפש אותן. המקום המוזר פתאום הרבה פחות סקרן אותי, בלי קשר להסברים שהובטחו לי. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, ולצפות ולחשוש בו זמנית מהמפגש הצפוי איתה. בכלל לא לקחתי בחשבון שיכול להיות שיבוא מישהו אחר להסביר לי הכל.
 

Digi Lista

New member
המשך...

בכלל לא לקחתי בחשבון ש"עוד תגלה הכל בהמשך" אומר שאף אחד לא יסביר לי כלום, ואני אאלץ להבין הכל בעצמי. התרחקתי מהחלון סופסוף, עדיין מנומנם כפי שהייתי מאז שפגשתי אותה (ועדיין לא מקשר את זה לריח הפרחים), והגוף שלי הביא את עצמו למיטה. לא הספקתי לחשוב הרבה לפני שנרדמתי, וגם לא התכוונתי לעשות זאת. מעשה מאוד לא אחראי במצבי, אבל משום מה הוא נראה לי הגיוני לגמרי רק כי זה מה שהיא אמרה לי לעשות לפני שהיא נעלמה. איכשהו העובדה שפגשתי אותה שם והקול הרך בו היא אמרה את הדברים דחקו את כל השאלות והחששות שהיו בי, והשרו בי רק רוגע מנומנם. אין מצב חשוד ומסוכן מזה, וכמובן שלא יכול הייתי לחשוד בדבר. בסוף התעוררתי. לא יודע כמה זמן ישנתי, אבל כנראה מספיק כי קמתי רענן ומוכן לטרוף את העולם החדש שהגעתי אליו. החדר משום מה היה חשוך. תיארתי לעצמי שבטח האור נכבה לבד באיזשהו שלב. חיפשתי במשך כמה דקות את המתג שמדליק את האור. אחרי שמצאתי אותו סוף סוף חיכתה לי הפתעה: גיליתי שאני לא לבד. ליד המתג, על השרפרף הקטן בחדר, נמנם לו בשקט כלבלב קטן וחמוד. אם הוא לא היה כזה קטן וחמוד בטח הייתי צורח מרוב בהלה אך מול חמידות כזו נותרתי משתומם. תמיד נורא אהבתי כלבים. האמנתי שכלב הוא החבר הטוב ביותר של האדם. על בני אדם לעומת זאת אף פעם לא סמכתי. לא היה בן אדם אחד בחיי שלא אכזב אותי. הייתי חייב ללטף את הכלבלב ברגע שראיתי אותו. ניגשתי אליו וליטפתי אותו. הוא מיד התעורר ונעץ בי מבט. "הו, סוף סוף התעוררת". הוא אמר. הבטתי בו המום. "א...א...אתה מדבר???" שאלתי. "כן. בעולם הזה גם בעלי חיים יכולים לדבר. הגעתי הנה לפני כמה שעות וכיביתי את האור כדי שתוכל לישון בנחת. חיכיתי עד שתתעורר אבל ישנת המון זמן אז כנראה נרדמתי תוך כדי ציפייה. בכל מקרה, נעים מאוד, קוראים לי בובי ואני אהיה המדריך שלך להסתגלות בעולם הזה." הוא הוביל אותי לסלון ואמר לי לשבת בשקט בזמן שהוא מסביר לי הכל על העולם המוזר הזה. "רצפות קורסות,כלבים מדברים,דמויות עם דימיון מפחיד לאנשים מוכרים...זה קצת יותר מידיי בשביל לעכל ולהסתגל,לא בובי?..." בובי חייך (עד כמה שכלב יכול לחייך),מזלו שאני באמת סומך על כלבים יותר מאשר על אנשים. "העולם הזה הוא העולם החלופי, מין עולם עתיק שמתקיים במק'ביל לעולמכם,אירועים מסויימים שהתרחשו אצלכם לא קרו בדשיוק אותו הדבר בעולם הזה וככה נוצרו השינויים בין העולמות,הנקודה היא שהגעת לכאן וזה אומר שמשהו או אולי מישהו סיבך את העניינים ועירבב בין העולמות וההיסטוריות..." "בובי,זה נשמע לי כמו סינית מה שאמרת עכשיו" בובי נעשה שקט "אסור להגיד כאן 'סינית'" לחש באימה. נעצתי בו עיניים גדולות "ל..." התכוונתי להשלים את המילה 'למה' אך בובי השתיק אותי וסימן לי לעקוב אחרי עיניו שבהו בנקודה רחוקה באופק. "אוי לא" מילמל חרישית "מיזה בדיוק חששתי..." בובי רעד. נשמעו צעדים עצומים כמו מערכת תופים אדירה. האדמה רעדה. יצור ענק נראה מתקרב,מין שילוב מפחיד של גוף דינוזאור רצחני,מקור וכנפיים נשר עצבני עם זנב עקרב אימתני וראש שהתפצל לשני ראשים-אחד נחש והשני עכבר עם ריר נוטף מסריח במיוחד. ניסיתי להחניק את יצר ההקאה שלי מלהגיב. בובי אותת לי לברוח אחריו. ניסיתי לברוח אבל הרגליים שלי החלו לשקוע... "בובי!!" קראתי לו בובי הסתובב במהרה ומבט מבוהל הסתכל עליי. אני יכול להבין אותו...יצור ענק מפחיד ודיי מכוער היה כמעט מטר ממני, ואני...שוקע כלפיי מטה כמחכה שיאכלו אותי. בובי הפנה את ראשו שמאלה וכאילו תפס משהו מהרצפה בשיניו. הוא זרק שק קטן לעברי, מעולם לא הייתה לי קורדינציה לתפוס דברים אבל משום מה הפעם הצלחתי לתפוס את השק הקטן ביד אחת...אני מניח שאלו חוקי העולם הדיגיטאלי... "תפתח את השק, יש פה משהו בשבילך! תשתמש בזה!" פתחתי את השק ומתוכו הוצאתי את המפוחית שלי! רק ש...היה עליה פס מסולסל ירוק, והיא הייתה נקייה יותר, בכל מקרה זהו לא הזמן להתפאר מהמראה החדש של המפוחית שלי...בובי צעק לעברי "תשתמש בזה!" "מה?...לנגן?" "מו....סיי....קהה....." הסתובבתי בבעתה לעבר היצור שמאחוריי "מו...סייי....קהה..." ראש הנחש אמר באיטיות בקול מפחיד. חשבתי לרגע, והתחלתי לנגן. ראש הנחש זז ימין ושמאל לפי קצב הנגינה, בעוד שראש העכבר נרדם. זנב העקרב האימתני נראה פחות אימתני כרגע, הוא התכווץ למראה של זנב של כלב פודל, בעוד שגופו המפחיד של היצור פשוט נדם והפך אט אט לאבן. בובי ניגש אליי ומשך אותי בשיניו כדיי שאגיע לריצפה שהיא לא שוקעת. "תמשיך לנגן" הוא לחש לי. היצור עושה רושם שנהנה מין המנגינה, בהתחשב בעובדה שלו ניגנתי לפחות שנתיים. "כשאסיים לספור עד 4 תפסיק לנגן ותרוץ אחריי במהירות!" הנהנתי לו "1..... 2...... 3..... 4!" הפסקתי לנגן ושנינו רצנו במהירות אל מחוץ לבית. כשיצאנו מהבית רק שמעתי את צעקתו של הייצור ואת הבית נעלם באור מסנוור, מעולם לא העזתי לשאול את בובי מה עלה בגורלו של היצור, כי כשחזרנו לאחר כמה שעות מהטיול של בובי (עדיין כלב) הבית היה שם כאילו לא היה ייצור ולא הייתה רצפה שוקעת. ---- "אז מה אוכלים פה בובי?" שאלתי אותו "אתה מתחיל להיות רעב?" הוא שאל בחשש מסויים "כן...למה זה לא רגיל להיות רעב בעולם הדיגיטאלי?" "לא, לא כל כך...." ענה לי. "כאן אנשים לא אוכלים כלכך הרבה, מרגישים כאן רעב רק לעיתים רחוקות מאוד". "מה????" צווחתי. אתם כמעט לא אוכלים פה? אבל אני מת מרעב." "תירגע. בטח יש לי עוגיות לתת לך שמוחבאות איפשהו בארון....אבל אני לא יודע עד כמה הן טריות..." "לא חשוב, אני מת מרעב. במצבי אני לא בררן." אולי זה לא היה חכם כלכך מצידי אבל חשבתי לעצמי כמה גרוע זה כבר יכול להיות, ובטח עדיף על לגווע ברעב. הרגשתי כאילו שנים לא אכלתי. בובי מיד התחיל לפשפש בכל ארונות הבית ולחפש לי משהו לאכול. בסוף הוא מצא שקית עוגיות קטנה. ברגע שהוא הביא לי אותה טרפתי את כולה. לא יודע כמה עוגיות היו שם אבל גמרתי את כל השקית די מהר. "נו, איך זה"? שאל אותי בובי במבט מודאג. "אמממ...לא היה לזה כלכך טעם. אבל אני די שבע עכשיו." "יופי". ענה בובי. "זה אמור להשביע אותך לשנה הקרובה." הבטתי בו בהלם ועמדתי להגיב אבל לפתע התחלתי להרגיש בחילה עזה.......העוגיות האלה לא עשו לי טוב כלכך מסתבר. רצתי לכיור והקאתי שם. בנקודה הזו כבר חשבתי שגרוע יותר לא יכול להיות בעולם הזה אבל אז צלצל הטלפון ובובי מיהר לענות.
 

Apikachu L

New member
הממ... זה ממש יפה

אבל אני לא חושבת שאמשיך כרגע. לא מרגיש לי נכון כל כך. בינתיים . אני אחשוב על משהו ונראה.
 
למעלה