scorpion86
New member
הפגנות וצדק חברתי- כמה דברים שכדאי לקרוא
יש אנשים שכשאני שואל אותם למה הם לא באים להפגנות (השתתפות בהפגנה לא דורש מאמץ מיוחד. לא ביקשתי ללכת לכנסת ולהתעמת עם ביבי) הם עונים שהם בינתיים מסודרים בחיים ולכן זה לא נוגע אליהם. ואני רוצה לנפץ קצת את האשלייה הזאת, ולהגיד: כן, זה נוגע גם אליך. אף אחד הוא לא אי בודד. מערכת היחסים בין בני אדם בכל ההסטוריה האנושית לא היתה כל כך תלותית. אם ירידה מניה אחת בבורסה בניו-יורק יכולה לגרום לגל של השפעות כאן בארץ, אז מה נגיד אם כאן בארץ מפעל כלשהו ייסגר או אנשים לא מוצאים איפה לגור או אנשים לא יכולים לשלם חובות לבנק. כל אלו יביאו בסופו של דבר למשבר, משבר שישפיע גם עליך. אנחנו תאים בגוף אנושי. כשקבוצה של תאים בגוף האדם לא מתפקדת, או דואגת רק לעצמה, או בחוסר-תאום עם הגוף כולו, אנו נקרא לזה סרטן. כן, החברה האנושית בישראל ובכל העולם היא חברה שחולה בסרטן. וזה מפני שאנשים לא מבינים שהם קשורים אחד לשני. אם מחר את או אתה תפוטרי מעבודתך, זה יפגע גם בי. ואם את תשגשגי זה יעזור גם לי. המצב בישראל הוא שקבוצה מאוד קטנה של אנשים מתעשרת על חשבון כלל הציבור. באופן ציני ומגוחך, המשק הזה נקרא "שוק חופשי", שוק שבו קבוצה קטנה של יזמים, אנשי עסקים, בעלי הון, קבלנים, חופשיים מפיקוח ממשלתי, ממיסים, מחובות ומנצלים את הזכויות האלה לעשיית רווחים אישיים, אנוכיים שפוגעים בכל היתר. האם אדם שמשלם היום שכ"ד, חשמל, מים, אוכל, מרגיש חופשי למקסם רווחים, לעסוק בעבודה שהוא אוהב, להקים עסק, ליזום סטארט-אפ? לא. הוא לא חופשי לעשות זאת. החובות והנטל הכלכלי ההולך וגדל מחייבים אותו לעבוד קשה. אין לו שליטה על רווחיו. הוא לא יכול לגמור את החודש. זה לא שוק חופשי, זו הונאה של ציבור גדול. למה כשיש משבר כלכלי, כמו המשבר ב2008 בארה"ב, אנשים כמוך וכמוני מוצאים את עצמם בחובות עצומים, אולי אפילו עלולים להזרק מהבתים, לעבוד בעבודות קבלן בתנאים מחפירים? למה זה אף פעם לא קורה לאותם אנשים מהעשירון העליון? למה תמיד הציבור הרחב הוא זה שצריך לסבול ולשאת בנטל? למה זה תמיד קורה לאזרח הפשוט? זה שלא קיבל חתיכה מהעוגה, שנשאר בלי כלום. זה כי מישהו חילק את העוגה והשאיר את הציבור בלי כלום, השאיר אותו לסבול. אני מסרב לחיות בחברה כזאת. אני בוחר לחיות בחברה שבה לאנשים אכפת אחד מהשני ולא רק לרווחיו האישיים. וכן, אם החברה לא מספיק בוגרת כדי לעשות זאת בעצמה, אז צריך חוקים. כמו ילד קטן שלא בוגר כדי לעזור לזולת, צריך לחנך אותו. אין בושה בחוק שאומר שהמדינה תגביל את בעלי הדירות למכור או להשכיר מעל סכום מסוים. אין שום בושה בדיור ציבורי הולך ונרחב. אין שום בושה בזכות בסיסית של האדם לדיור בר השגה מובטח. ***מובטח***. אין שום בושה בחינוך ציבורי איכותי שלא מונע למטרת רווח, אין שום בושה במערכת בריאות ציבורית שלא מונעת למטרת רווח. אין שום בושה להבטיח אוכל, מזון, ביגוד ודיור לכולם, כדי שאנחנו, כחברה, נוכל לשגשג להתפתח בתחומים נעלים ולא נהיה עסוקים רק בהשרדות. אין שום בושה בשכר מתגמל לאנשים החשובים לנו ביותר: אנשי דת, אנשי רוח, רופאים, מורים. אין שום בושה (אוי כמה עצוב שאני צריך להגיד את זה) לאכוף את חוקי העבודה: שכר שמשולם בזמן, תנאי עבודה טובים, דאגה לרווחת העובד. אני יודע שאי אפשר לקבל את הכל. הדרישות שעולות כעת לממשלה הן הופכות להיות יותר ויותר נקודתיות וממוקדות, וזה יהיה הישג אם נקבל לפחות 1-2 מהם. אבל, וזה אבל גדול, בעזרת המשך ההפגנות, בעזרת המשך העוררות הציבורית, נוכל ליצור את הדבר החשוב ביותר: תודעה קולקטיבית חדשה. המשבר הוא משבר בתודעה. אנו חברה שלא יכולה יותר לקבל את הדפוסים הישנים, הנורמות הישנות. אנו תודעה חדשה שקוראת ל***מהפכה*** של ממש בתודעה. מתודעה של מאבק ותחרות לתודעה של שפע: ייצור שפע שבו יהיה מספיק לכולם, ואף אחד לא יצטרך להלחם למען השרדות. תודעה של אחדות. להבין שאנו תאים בגוף אחד. אכפתיות, הזדהות, שיתוף פעולה ואהבה הם לא מילים גסות. אל תבואו להפגנות כדי לשמוע אומנים, או סתם כדי להנות. תבואו כדי להגיד "אני כאן", כדי להגיד "יש לי רעיון חדש", "זה מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה. אני כאן ויש לי רצונות. אני כאן כי נמאס לי ממה שקרה בעבר ואני רוצה מהפכה". תנו לזה את הלב שלכם, את הנשמה שלכם, את הגוף. צעקו את זה, תאמרו את זה מדי יום. המאבק כבר הצליח. בואו להיות שותפים ולזרום עם הנהר. אי אפשר לעצור יותר את הנהר הזה, הוא חזק מדי.
יש אנשים שכשאני שואל אותם למה הם לא באים להפגנות (השתתפות בהפגנה לא דורש מאמץ מיוחד. לא ביקשתי ללכת לכנסת ולהתעמת עם ביבי) הם עונים שהם בינתיים מסודרים בחיים ולכן זה לא נוגע אליהם. ואני רוצה לנפץ קצת את האשלייה הזאת, ולהגיד: כן, זה נוגע גם אליך. אף אחד הוא לא אי בודד. מערכת היחסים בין בני אדם בכל ההסטוריה האנושית לא היתה כל כך תלותית. אם ירידה מניה אחת בבורסה בניו-יורק יכולה לגרום לגל של השפעות כאן בארץ, אז מה נגיד אם כאן בארץ מפעל כלשהו ייסגר או אנשים לא מוצאים איפה לגור או אנשים לא יכולים לשלם חובות לבנק. כל אלו יביאו בסופו של דבר למשבר, משבר שישפיע גם עליך. אנחנו תאים בגוף אנושי. כשקבוצה של תאים בגוף האדם לא מתפקדת, או דואגת רק לעצמה, או בחוסר-תאום עם הגוף כולו, אנו נקרא לזה סרטן. כן, החברה האנושית בישראל ובכל העולם היא חברה שחולה בסרטן. וזה מפני שאנשים לא מבינים שהם קשורים אחד לשני. אם מחר את או אתה תפוטרי מעבודתך, זה יפגע גם בי. ואם את תשגשגי זה יעזור גם לי. המצב בישראל הוא שקבוצה מאוד קטנה של אנשים מתעשרת על חשבון כלל הציבור. באופן ציני ומגוחך, המשק הזה נקרא "שוק חופשי", שוק שבו קבוצה קטנה של יזמים, אנשי עסקים, בעלי הון, קבלנים, חופשיים מפיקוח ממשלתי, ממיסים, מחובות ומנצלים את הזכויות האלה לעשיית רווחים אישיים, אנוכיים שפוגעים בכל היתר. האם אדם שמשלם היום שכ"ד, חשמל, מים, אוכל, מרגיש חופשי למקסם רווחים, לעסוק בעבודה שהוא אוהב, להקים עסק, ליזום סטארט-אפ? לא. הוא לא חופשי לעשות זאת. החובות והנטל הכלכלי ההולך וגדל מחייבים אותו לעבוד קשה. אין לו שליטה על רווחיו. הוא לא יכול לגמור את החודש. זה לא שוק חופשי, זו הונאה של ציבור גדול. למה כשיש משבר כלכלי, כמו המשבר ב2008 בארה"ב, אנשים כמוך וכמוני מוצאים את עצמם בחובות עצומים, אולי אפילו עלולים להזרק מהבתים, לעבוד בעבודות קבלן בתנאים מחפירים? למה זה אף פעם לא קורה לאותם אנשים מהעשירון העליון? למה תמיד הציבור הרחב הוא זה שצריך לסבול ולשאת בנטל? למה זה תמיד קורה לאזרח הפשוט? זה שלא קיבל חתיכה מהעוגה, שנשאר בלי כלום. זה כי מישהו חילק את העוגה והשאיר את הציבור בלי כלום, השאיר אותו לסבול. אני מסרב לחיות בחברה כזאת. אני בוחר לחיות בחברה שבה לאנשים אכפת אחד מהשני ולא רק לרווחיו האישיים. וכן, אם החברה לא מספיק בוגרת כדי לעשות זאת בעצמה, אז צריך חוקים. כמו ילד קטן שלא בוגר כדי לעזור לזולת, צריך לחנך אותו. אין בושה בחוק שאומר שהמדינה תגביל את בעלי הדירות למכור או להשכיר מעל סכום מסוים. אין שום בושה בדיור ציבורי הולך ונרחב. אין שום בושה בזכות בסיסית של האדם לדיור בר השגה מובטח. ***מובטח***. אין שום בושה בחינוך ציבורי איכותי שלא מונע למטרת רווח, אין שום בושה במערכת בריאות ציבורית שלא מונעת למטרת רווח. אין שום בושה להבטיח אוכל, מזון, ביגוד ודיור לכולם, כדי שאנחנו, כחברה, נוכל לשגשג להתפתח בתחומים נעלים ולא נהיה עסוקים רק בהשרדות. אין שום בושה בשכר מתגמל לאנשים החשובים לנו ביותר: אנשי דת, אנשי רוח, רופאים, מורים. אין שום בושה (אוי כמה עצוב שאני צריך להגיד את זה) לאכוף את חוקי העבודה: שכר שמשולם בזמן, תנאי עבודה טובים, דאגה לרווחת העובד. אני יודע שאי אפשר לקבל את הכל. הדרישות שעולות כעת לממשלה הן הופכות להיות יותר ויותר נקודתיות וממוקדות, וזה יהיה הישג אם נקבל לפחות 1-2 מהם. אבל, וזה אבל גדול, בעזרת המשך ההפגנות, בעזרת המשך העוררות הציבורית, נוכל ליצור את הדבר החשוב ביותר: תודעה קולקטיבית חדשה. המשבר הוא משבר בתודעה. אנו חברה שלא יכולה יותר לקבל את הדפוסים הישנים, הנורמות הישנות. אנו תודעה חדשה שקוראת ל***מהפכה*** של ממש בתודעה. מתודעה של מאבק ותחרות לתודעה של שפע: ייצור שפע שבו יהיה מספיק לכולם, ואף אחד לא יצטרך להלחם למען השרדות. תודעה של אחדות. להבין שאנו תאים בגוף אחד. אכפתיות, הזדהות, שיתוף פעולה ואהבה הם לא מילים גסות. אל תבואו להפגנות כדי לשמוע אומנים, או סתם כדי להנות. תבואו כדי להגיד "אני כאן", כדי להגיד "יש לי רעיון חדש", "זה מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה. אני כאן ויש לי רצונות. אני כאן כי נמאס לי ממה שקרה בעבר ואני רוצה מהפכה". תנו לזה את הלב שלכם, את הנשמה שלכם, את הגוף. צעקו את זה, תאמרו את זה מדי יום. המאבק כבר הצליח. בואו להיות שותפים ולזרום עם הנהר. אי אפשר לעצור יותר את הנהר הזה, הוא חזק מדי.