הפסנתר ../images/Emo79.gif
אתמול בקשה ביתי שארשום אותה ללימודי פסנתר. הבקשה שלה גרמה לי להפליג בנפתולי זכרונות ילדותי ולהזכר בברטה. לברטה הייתי הולכת מידי יום שלישי בשעה חמש אחה"צ. משך חמש שנים רצופות מצאתי עצמי משרכת רגלי על דרך החתחתים, קפנדריה מפוקפקת אל ביתה האפל . החדר היה תמיד חשוך ולח, ברטה לא התלהבה במיוחד מנוכחותו של אור בחייה, לכן היו התריסים מוגפים דרך קבע כמו מטילים בה את לעגם. ברטה היתה המורה שלי לפסנתר. חיבתה היתה נתונה לעוגיות חמאה וופלות בטעם לימון. פניה כפני ציפור, את פיה הצר היתה מורחת, למרבה הפלא, בשפתון דובדבני , ושפתיה, במקום להיות מודגשות היו נעלמות כליל מתחת לצבע הרעשני. מעל שפתיה נרקמו להן מלאכת מחשבת שערות דקיקות ושקופות . בקיץ היו תלויות עליהן טיפות זיעה זעירות כאגלי טל מנצנצים על עלי כותרתו של פרח המלוח השעיר. לעיתים כשהיתה מכרסמת עוגיית חמאה במהלך השיעור היו ניקווים שם פירורים נימוכים כמבקשים לבתק את קורי העכביש הדקיקים. כששאלתי אותה פעם האם חלמה להיות פסנתרנית מפורסמת, הזדקפה ברטה במפתיע ושכלה רגליה כך שמכנסי הפלאנל שלה עלו מעט וחשפו פיסת קרסול אפורה וגרב מרוטה מפוספסת בגווני בורדו. האור הרגעי שזרק בעיניה המעושנות כבה כמו מנסה למחות על התקווה הננטשת והיא הפטירה כנגדי "המשיכי לנגן". הפסנתר של ברטה היה נורא עתיק. העץ שלו כבר החל להתפרק והיו עליו כתוביות מתקלפות בלטינית. הקלידים הלבנים התמזגו עם השחורים כמו בקשו להגן על הפסנתר העייף מפני צלילים מתעתעים של חסרי נסיון ואולי אף כשרון שכמותי. כאשר תווים בוגדניים נורו אליהם, היו הקלידים מסיחים את שמיעתם תחת המעמסה האקוסטית וכך גם ברטה שנגסה עוד נגיסה מופל הלימון שלה. פעם כשהגעתי אליה כהרגלי ביום שלישי בחמש אחר הצהריים נדהמתי מקרני אור שמש ששטפו את החדר הטחוב וקידמו את פני המנומנמות (שכן כבר בדרך לברטה ירדה עלי תמיד לאות מעייפת). את השקט שקידם את פני דרך קבע בכנסי לחדרה, החליפו קולות הלצה מתגלגלים. ליד הפסנתר עמד מכוון פסנתרים בחיוך מתנצל. בואי תנסי לנגן משהו אמר לברטה כששניהם מתעלמים לחלוטין מנוכחותי הטרייה בחדר. ברטה, שהיתה באותו יום מצודדת מתמיד, לבשה חולצת משי בצבע חרדל וענדה ארבע טבעות זהב לאצבעותיה הקמוטות, התישבה לפני הפסנתר הנפחד, הניחה עליו את ידיה המחוספסות והחלה מנגנת קונצ'רטי לפסנתר. הפסנתר עם כל הויקטוריאניות המפוארת שלו החל לנגן בקול מהוסס , טבעות הזהב שלה נקשו ברכות כשנגנה. קול דקיק של בכי בקע ממנו ולרגע היה נדמה לי שגם ממנה.. ברטה נגנה ונגנה, קרני השמש הטילו אורן עליה, ועל הפסנתר הישן שלה. ואני, ניצלתי את קרני השמש המסנוורות את עיניה, שלא היו מורגלות בהן ובדמעות שסימו את אישוניה המעושנים ונמלטתי מאותו חדר, מותירה מאחורי את הוירטואוזיות בהתגלמותה. לא חזרתי אל ברטה מאז אותו יום, וגם את התרגול בפסנתר זנחתי בהדרגה, עד אתמול כאשר הלכתי עם ביתי ליריד חוגים. היא ראתה שם מורה עבת אצבעות לפסנתר שהקסימה אותה בניגון מזוייף של שירי חנוכה (ועכשיו בכלל סוכות). בדרך הביתה שאלה אותי ביתי אם תוכל ללמוד לנגן בפסנתר, בעודי חושבת על ההשלכות של לימוד תווים במקביל לרכישת הקריאה והכתיבה (היא בכיתה א'), הפנתה ביתי את תשומת ליבי לעובדה שלמורה לפסנתר היו שיני זהב בפיה. היא שאלה היכן עושים שיניים כאלה ואני עניתי שפעם נהגו לעשות אותן אצל רופא השיניים. ביתי כ"כ התלהבה עד ששכחה את הפחד האוחז בה בכל פעם שמזכירים רופא שיניים ובקשה שאקבע לה תור לשיני זהב חחח. ואז נזכרתי בברטה... בכל מקרה אני חושבת שבעוד שנה אבחן שוב את נושא הפסנתר. דרך אגב משהו מכיר מורה טובה?
אתמול בקשה ביתי שארשום אותה ללימודי פסנתר. הבקשה שלה גרמה לי להפליג בנפתולי זכרונות ילדותי ולהזכר בברטה. לברטה הייתי הולכת מידי יום שלישי בשעה חמש אחה"צ. משך חמש שנים רצופות מצאתי עצמי משרכת רגלי על דרך החתחתים, קפנדריה מפוקפקת אל ביתה האפל . החדר היה תמיד חשוך ולח, ברטה לא התלהבה במיוחד מנוכחותו של אור בחייה, לכן היו התריסים מוגפים דרך קבע כמו מטילים בה את לעגם. ברטה היתה המורה שלי לפסנתר. חיבתה היתה נתונה לעוגיות חמאה וופלות בטעם לימון. פניה כפני ציפור, את פיה הצר היתה מורחת, למרבה הפלא, בשפתון דובדבני , ושפתיה, במקום להיות מודגשות היו נעלמות כליל מתחת לצבע הרעשני. מעל שפתיה נרקמו להן מלאכת מחשבת שערות דקיקות ושקופות . בקיץ היו תלויות עליהן טיפות זיעה זעירות כאגלי טל מנצנצים על עלי כותרתו של פרח המלוח השעיר. לעיתים כשהיתה מכרסמת עוגיית חמאה במהלך השיעור היו ניקווים שם פירורים נימוכים כמבקשים לבתק את קורי העכביש הדקיקים. כששאלתי אותה פעם האם חלמה להיות פסנתרנית מפורסמת, הזדקפה ברטה במפתיע ושכלה רגליה כך שמכנסי הפלאנל שלה עלו מעט וחשפו פיסת קרסול אפורה וגרב מרוטה מפוספסת בגווני בורדו. האור הרגעי שזרק בעיניה המעושנות כבה כמו מנסה למחות על התקווה הננטשת והיא הפטירה כנגדי "המשיכי לנגן". הפסנתר של ברטה היה נורא עתיק. העץ שלו כבר החל להתפרק והיו עליו כתוביות מתקלפות בלטינית. הקלידים הלבנים התמזגו עם השחורים כמו בקשו להגן על הפסנתר העייף מפני צלילים מתעתעים של חסרי נסיון ואולי אף כשרון שכמותי. כאשר תווים בוגדניים נורו אליהם, היו הקלידים מסיחים את שמיעתם תחת המעמסה האקוסטית וכך גם ברטה שנגסה עוד נגיסה מופל הלימון שלה. פעם כשהגעתי אליה כהרגלי ביום שלישי בחמש אחר הצהריים נדהמתי מקרני אור שמש ששטפו את החדר הטחוב וקידמו את פני המנומנמות (שכן כבר בדרך לברטה ירדה עלי תמיד לאות מעייפת). את השקט שקידם את פני דרך קבע בכנסי לחדרה, החליפו קולות הלצה מתגלגלים. ליד הפסנתר עמד מכוון פסנתרים בחיוך מתנצל. בואי תנסי לנגן משהו אמר לברטה כששניהם מתעלמים לחלוטין מנוכחותי הטרייה בחדר. ברטה, שהיתה באותו יום מצודדת מתמיד, לבשה חולצת משי בצבע חרדל וענדה ארבע טבעות זהב לאצבעותיה הקמוטות, התישבה לפני הפסנתר הנפחד, הניחה עליו את ידיה המחוספסות והחלה מנגנת קונצ'רטי לפסנתר. הפסנתר עם כל הויקטוריאניות המפוארת שלו החל לנגן בקול מהוסס , טבעות הזהב שלה נקשו ברכות כשנגנה. קול דקיק של בכי בקע ממנו ולרגע היה נדמה לי שגם ממנה.. ברטה נגנה ונגנה, קרני השמש הטילו אורן עליה, ועל הפסנתר הישן שלה. ואני, ניצלתי את קרני השמש המסנוורות את עיניה, שלא היו מורגלות בהן ובדמעות שסימו את אישוניה המעושנים ונמלטתי מאותו חדר, מותירה מאחורי את הוירטואוזיות בהתגלמותה. לא חזרתי אל ברטה מאז אותו יום, וגם את התרגול בפסנתר זנחתי בהדרגה, עד אתמול כאשר הלכתי עם ביתי ליריד חוגים. היא ראתה שם מורה עבת אצבעות לפסנתר שהקסימה אותה בניגון מזוייף של שירי חנוכה (ועכשיו בכלל סוכות). בדרך הביתה שאלה אותי ביתי אם תוכל ללמוד לנגן בפסנתר, בעודי חושבת על ההשלכות של לימוד תווים במקביל לרכישת הקריאה והכתיבה (היא בכיתה א'), הפנתה ביתי את תשומת ליבי לעובדה שלמורה לפסנתר היו שיני זהב בפיה. היא שאלה היכן עושים שיניים כאלה ואני עניתי שפעם נהגו לעשות אותן אצל רופא השיניים. ביתי כ"כ התלהבה עד ששכחה את הפחד האוחז בה בכל פעם שמזכירים רופא שיניים ובקשה שאקבע לה תור לשיני זהב חחח. ואז נזכרתי בברטה... בכל מקרה אני חושבת שבעוד שנה אבחן שוב את נושא הפסנתר. דרך אגב משהו מכיר מורה טובה?