הצועדות.....

yael 1969

New member
הצועדות.....

הבנות צועדות (שנה וחודשיים). מיכל מזה חודשיים ונטע מזה יומיים. תמיד ידעתי שזה צפוי להיות השלב הקשה והמתיש. בעיקר פיזית. אבל זה הפך להיות שלב לא רק מתיש אלא גם מסוכן וכוונתי בעיקר ליציאות לגן שעשועים או לטיול ברחוב. זוכרת שעם הגדולות, אחת אחת, היה קשה.... אך גיליתי שכאן זה הפך בלתי אפשרי. מאז שגילו את העולם מגובה 81 ס"מ, הן לא מוכנות לשבת. בבית כמובן הכל בשליטה אבל בחוץ גהנום. הן בשלב שטרם מבינות הוראות לגבי שמירה על קשר עיין או עצירה ליד מוקד מסוכן (נדנדה מתנדנדת, קצה של מתקן טיפוס וכו') על אף שנאמר באסרטיביות הראויה והמשמעות היא שצריך להיות לידן כל הזמן!. אבל איך עושים את זה כשכל אחת פונה לכוון אחר ולענייניה? הן ילדות נוחות מאוד באופן כללי. אך גן השעשועים המקומי הוא מבחינתן גן עדן. הן מתרוצצות שם מאושרות. רוצות לכבוש כל מתקן מבלי להתחשב בחוקים פיזיקליים כמו גרביטציה... ואני (או המטפלת) לא מצליחה להשתלט ולעקוב. הגעתי למצב בו יציאה לשם היא רק בלווי מבוגר נוסף.... וזה הופך את העניין ללוגיסטי ומורכב.... ועבור המטפלת - לבלתי אפשרי. מאלו שעברו את השלב הזה, אשמח לשמוע האם יש תובנות או טיפים שלא חשבתי עליהם כדי להנות מיציאות כאלו ובעיקר.... לחזור הביתה בשלום!
 
פשוט מאד: חובה לקחת מבוגר נוסף...

סליחה שאין לי תובנות ורעיונות מבריקים, אבל זו האמת אצלי לצערי- אין לצאת לגן שעשועים לבדי עם שניהם, ואצלי עם השלושה בוודאי ובוודאי שלא. גם אם יוצאים גיא ואני עם שלושתם זה מאתגר, כי זה לא יחס של מבוגר על כל ילד. זה אפשרי איכשהוא כי תומר יותר גדול כבר, אבל גם הוא עלול עדיין לרוץ לכביש וכד', אז זה הופך באמת ללא פשוט בכלל, ודורש מאיתנו להיות בעירנות ותיזוזים מתמידים כל הזמן. התובנה היחידה היא למצוא את גן השעשועים המוגן ביותר- אם יש משהו מגודר שאי אפשר לרוץ לכביש וכד', למרות שכמו שציינת הנדנדות זה פחד אלהים, רק אתמול אחה"צ כמעט חטפתי התקף לב כשרצתי בהיסטריה אחרי טל שהלך לו בשמחה לעבר נדנדה עם ילדה, ולא הספקתי להגיע אליו, ולמזלנו הרב הוא פשוט הלך ליד ולא מספיק צמוד כדי לחטוף את הנדנדה בראש, זה מפחיד לאללה.
 
צודקת...

לי אין אפשרות לקחת איתי מבוגר נוסף,כי אני לבד איתם.אבל אני בוחרת ללכת לגנים הכי שוממים ומוגנים.לנו יש בסביבה גן שעשועים מגניב,שבבוקר אין שם איש.ואחרי הצהריים אני יורדת איתם לרחבה ליד הבית עם בימבה.יש להם חופש לרוץ כי הרחבה מאוד גדולה ואני מרגישה בטוח.
 
היי מותק יום ארוך היה היום..

מקסימייייייייייייייייםםםםםםםםם ואני זכיתי לראותם במציאות.. נשיקות
 

פינקי33

New member
האמת....

אני די חוששת לצאת איתם לגן שעשועים לבד ועוד לא עשיתי את זה. אני מחכה שתהיינה לי עשרים עיניים כדי להשגיח... בטח בקרוב נתחיל כי אין ברירה ואני בונה על אמהות נוספות שתהיינה בסביבה ארת לא נצא אף פעם. בעלי בא מאוחר יותר ולא אוכל לחכות לו בכל פעם עד שיגיע מהעבודה.
 

pezpez

New member
כן, גם אני באותה בעיה אבל

ירדתי איתם פעם ראשונה לבד לגינה ו"שחררתי" אותם לחופשי מהעגלה.. אז כמובן שרצתי אחריהם הרבה (נראה לי דרך מעולה לשרוף קלוריות..) אבל הייתי נורא בלחץ כל הזמן ואתמול הלכתי איתם פעם ראשונה לגינה ליד הגן שהרבה מהילדים הולכים לשם אחרי הגן והיה נחמד, עדיין התרוצצתי אבל היו עוד אמהות וככה יכולנו קצת להתחלק בהשגחה: אם הייתי צריכה לרוץ אחרי יהלי אז מיכל נשארה בקרבת האמא השניה שהיא חברה, אבל אין ספק, לא פשוט בכלל!!!
 

שhira

New member
הי, מזל טוב להולכות

אכן זה קשה בהתחלה. האמת שאצלי התחילו ללכת בסביבות גיל שנה ו5 חודשים. ואני בניתי רבות על שריפת הקלרויות אבל לצערי.. אני אצטרך לעשות זאת לבד. לא שהן לא מתרוצצות אבל.. בדרך כלל אני הולכת לגינות יותר קטנות ולא צפופות. מההתחלה אמרתי להן כל הזמן שכביש זה מסוכן ויש אוטו ואפשר לקבל מכה ובגינה עצמה.. אני כל הזמן צוחקת שכל הילדים והאמהות יודעים את השמות שלהם ואני לא מכירה אף שם. למה? כי אני כל הזמן "רוני בואי לכן, זיוי תזהרי, רוני אסור לעמוד על המגלצה לשבת על הטוסיק זיו את רוצה ללכת לנדנדה? רוני בואי תעזרי לי לנדנד/ תראי איזה מתקן יש כאן וכך הךאה והךאה אז נכון שהשימוש בשמות נובע מכך שאני משתדלת לא להגיד בואו ולכו וכד' בגלל תאמותם אבל גם בגלל שאני לא יכולה להיות צמודה לכל אחת מהן כמו אם לילד יחיד ועל כן אני משתדלת להיות באמצע ויותר לפקח מרחוק. יכול להיות שהן גם יחסית רגועות / ממושמעות או לא יודעת מה כי גם בתחילת ההליכה שלהן זה היה קשה אך לא בלתי אפשרי ללכת איתן לבד
 
בוחרת גן מתאים ואז מתרוצצת ../images/Emo178.gif

מצטטת את דבורה1, חברתי ושותפתי לניהול ולסדנאות שאומרת שהורות לתאומים מלמדת את חוקי הפיזיקה הרבה יותר מכל בית ספר....
... לומדים הכי טוב כמה תאוצה יכול לצבור תינוק זוחל לעומת פעוט זוחל. כמה מהר הוא יכול לזחול במתקן עד שיגיע למקומות המסוכנים וכמה מהר נספיק לרוץ כדי לתפוס. מוצאת את עצמי לפעמים רצה עם ילדה אחת בידיים לאחר שחטפתי אותה ממקום מסוכן מספר 1 כדי להשיג ילדה שנייה בדרכה למקום מסוכן מספר 2... עם מאיה ויובל הייתי יוצאת כל יום לטיול מסביב לשכונה שבו היינו משחקים בגן משחקים חביב ודי בטוח (כמויות היסטריות של חול - הבן של השכנה נפל שם מאחד המתקנים בגובה מטר וחצי ולא קרה לא כלום, אפילו לא מכה כואבת. היום כבר לא עושים גני משחקים עם כל כך הרבה חול...). בהמשך, היינו חוצים את הכביש וממשיכים לנקודת חלוקת הדואר דרך רחובות הולנדיים. את השכונה הזו עזבנו כשהיו בני שנה ועשרה חודשים. במודיעין צריך ממילא לנסוע כמעט לכל גן משחקים. כך, אני בוחרת את הגנים היותר נוחים ומתאימים לגילן. כשהגענו לפה, יובל פיתח שובבות שקיצרה את חיי... הוא היה רץ לכביש ונעמד 10 ס"מ משפת המדרכה. הוא אמנם ידע שלא לרדת לכביש אבל לא יכולתי לסמוך עליו והייתי רצה אחריו בספרינטים מטורפים. מדהים לדעת שהיום הוא ילד זהיר ובכלל לא שובב. זה עבר לו אחרי שגמר לבדוק את הגבולות של גיל שנתיים. תמיד יצאתי איתם לבד וגם היום אני יוצאת לבד עם שירה ורוני. המזל הוא שפה יש מבחר של גני משחקים ולאלה שקשה מדי בהם, אני פשוט לא הולכת. אני יודעת שזה לא ימשך לנצח - בגיל שלוש כבר יכולתי לשבת ולהסתכל על מאיה ויובל המשחקים בלי לרוץ אחריהם.
 
היום בגני השעשועים

עושים רצפת גומי,שלדעתי זה ה-פתרון.סתיו נפל לי פעם מנדנדה על הפנים ולא קרה לו כלום.
 

infusion

New member
הפתרון - גן שעשועים מתאים

אם אני זוכרת נכון את גרה בעיר בלתי אפשרית. גני השעשועים מפוצצים בילדים. ואם הילד נמצא מטר ממך את כבר לא רואה אותה כי מסתירים לך אותו. כשאני מגיעה לשם אני תמיד עם עזרה וגם אז קשה. אצלינו גן השעשועים מופרד מהכביש בצורה ברורה. יותר קל להבהיר לילדים מה הוא השטח המותר להתרוצצות והיכן הגבולות. יש מעט אנשים. מצד אחד יש עוד עיניים כי יש עוד מבוגרים, ומצד שני אין עומס אז לא דורסים אותם ולא מתנדנדים עליהם. כשאני לבד אני בוחרת גני שעשועים לפי התאמת המתקנים לגיל ולפי הצפיפות. ועדיין זה קשה. כשרק התחילו לזחול וללכת הרבה פעמים מצאתי את עצמי אוספת אחד מהם על הידיים ורצה לילד השני. אצלי הם שני בנדיטים ותוך שניות הם בקצה השני של גן השעשועים (כל אחד בקצה אחר). כעת הם כבר מטפסים על כל המתקנים לבד, אני רק עומדת לידם כשהם מטפסים על הסולם. אתמול טיילנו לגבעת הרקפות אחר הצהריים. יתרונות המגורים מחוץ למרכז הצפוף. הם טיילו מאוד יפה ועדיין עשו לי התקפי לב. מתן ברח לי קדימה וירד מהשביל לכיוון המדרון. אין להם פחד. כשהגענו לסוף המסלול ברק התחיל לרוץ (כנראה רצה לטפס על הטרקטורון שחנה בחניון). אני הייתי בהיסטריה שלא ירוץ לכביש ורצתי אחריו באטרף עם הבטן (שבוע 22).
 

ממה מיה

New member
אמאל'ה זה הולך ונהיה יותר גרוע ../images/Emo5.gif

עד עכשיו זה באמת היה משחק ילדים. החבר'ה שלי בנ שנה ופשוט הפכו לטרוריסטים. אחיהם הבכור כבר הלך בגיל הזה והם עדיין זוחלים וטוב שכך, באמת לא בוער לי. כל בקר הפך בשבילי למרוץ מטרף, אני משתדלת לצאת איתם יום יום מהבית אחרת זה בלתי אפשרי. אבל כל התארגנות ליציאה הפכה קשה מאד. אני מנסה לסדר את הכלים במדיח והם תוך שנייה מגיעים ומוציאים לי אותם החוצה, אני מחתלת אחד והשני בינתיים הוך לי את העציצים או אוכל את האוכל של הכלב, אני מוצאת את עצמי בורחת מהבית ומשאירה מאחוריי את כל הבלאגאן, והוא נשאר שם עד הערב כשהם הולכים לישון ואני עם הלשון בחוץ. איזה פחד, מה יהיה כשילכו ויגיעו לבהים גבוהים יותר ?
 

קרנוקה

New member
מזל טוב!

גם אנחנו כבר צועדות בשלישייה (שני כבר חודש וחצי וטל 3 שבועות). בינתיים זה סביל אני: "משחררת" מהעגלה רק במקום שאינו מסוכן ואינו קרוב לכביש נעזרת בכייף בהורים אחרים ומסתובבת עם חברות שעוזרות לימדתי את עצמי להיות פחות דאגנית - לתת לילדות להתגלש לבד ולא לחכות להן למטה, שיכנסו מתחת למתקנים הכי הרבה יקבלו מכה בראש וילמדו, ליפול על החול זה לא נורא, רק הנדנדות מפחידות מאוד. מאוד מקפידה ללמד אותן לרדת מדרגות ושכמותן אחורה והן כבר די ממושמעות אם כי שני לפעמים "מתאבדת". כמו כן בינתיים הן מאוד שונות שני יותר מתרוצצת וטל יותר משחקת בחול זה בטח עוד ישתנה אלף פעם. מצד שני זו רק ההתחלה בטח עוד מעט הן ממש ירוצו והחיים יראו אחרת. ביום שאני עייפה ואין לי כוח להתרוצץ אחרי שתיהן - טיול בעגלה, חברה או ג'ימבורי זה ממש לגיטימי!
 
למעלה