אווווי
אני כל כך מצטערת לשמוע
ככ מבינה
ולרגעים מזדהה
לפעמים המצוקה ככ גדולה שאני מרגישה שעוד דבר אחד קטן, הכי קטנטן שיקרה, יטביע אותי.
טוב ששכבת במיטה ובכית כמו ילד קטן.
אני מצטערת שלא הייתה שם שום אימא ללטף את ראשך ולהרגיע ולנחם.
ולומר לך ש
אתה לא לבד.
עכשיו אגיד משהו על עצמי.
נכון לרגע זה.
ברגעים אחרים אולי לא אתחבר אליו בכלל.
כותבת ואתה תראה אם מדבר אליך איפשהו.
ולא סותר שום מלה ממה שכתבתי.
:
אני כל כך לא רוצה להיות לבד.
אני כל כך זקוקה ליד של אימא שתלטף. שתנחם. שתרגיע.
(אני אישה בת 61. מה זה משנה לעזאזל?! לא משנה במילימטר)
ואז אני איכשהו נזכרת שאני חיה בתוך עצמי.
בתוך עצמי יש אימהות רבות.
הן נוטשות אותי כמו שאימא שלי נטשה.
אני לא מוותרת.
אני לא מוותרת על לחתור בסירת הנפש שלי, בסירת המודעות שלי, ולהגיע שוב ושוב אל האי שבו - ולו לרגעים - אין חשיבות ליש אימא אין אימא, אין חשיבות לאיזו אימא הייתה איזו אימא יש, אין חשיבות לכלום מלבד השקט.
סליחה אם אני לא ברורה.
זה אולי משהו שקורה לי לשניות (עוצמתיות) במדיטציה.... בכתיבה.... בצ'י קונג.
אם נחזור אליך, אני ככ ככ מבינה, והלוואי שהיית יכול להיות עכשיו חומל ורך ומזין לעצמך.
עולה לי עוד דוגמא ממני, יותר קונקרטית שאולי תתחבר אליה מעט יותר:
היו ימים קשים בקורונה. לא היה לי כוח להתקלח. כל הבית מוזנח ומזעזע. המטבח עולה על גדותיו מכלים מלוכלכים. אני עייפה באופן שלא יכולה לתאר. ומדוכאת.
בשעה הנדרשת, בלב הבלגן, אני לובשת עלי את פניי המקצועיים, ויושבת למחשב, שמה את הקישור לזום ובלב הבלגן מתחילה מחיוך קצת מזוייף, וממשיכה הלאה לשיח, למגע שהוא מעבר למסיכות, מעבר לזום.
ובלב אומרת לעצמי "על הזין שלי, על הזין שלי כל הבלגן."
ומצליחה להתרכז.
מצליחה להתרכז באנשים האלה ובמה שבאתי לעשות, כי הקולות המלקים מונמכים ומונמכים על ידי.
אני שירה כמים, ואני מתמודדת עם דיכאון כל החיים, ואני מצליחה לשרוד את אחת התקופות היותר קשות בהסטוריה העולמית.
לפעמים יש ימים יותר טובים.
ולפעמים פחות.
אני ממשיכה בדרך.
וגם אתה.
אז תבכה על הכיור ועל הלבד, על אימא שאיננה ללטף את ראשך, על הקושי היומיומי המצטבר, ותמצא דרך לפנק את עצמך בתוך כל שיא הבלגן, ולעשות משהו טוב למען עצמך, משהו שאתה ממש ממש אוהב, ותנוח, ותתפנק.
וממש כמו סקארלט מ"חלף עם הרוח" - מחר יהיה יום חדש.
