"הצקות" בין תאומים

[אמונה3012]

"הצקות" בין תאומים

שלום,
יש לי תאומים בני שנה ושלושה חודשים. ילדים טובים חייכנים, משחקים יפה. הראשון גדול יותר (3 ק"ג הפרש) גבוה יותר ודומיננטי באופי, שהוא רוצה משהו ילך להשיג, לא יוותר, יצרח, ויעשה הכול להשיג את מבוקשו. לעומתו אחיו הוא קטן פיזית, עדין יותר וילד שקט. לאחרונה (בערך בחודשיים האחרונים) התאום הגדול החל להציק באופן עקבי לאחיו (ולילדים בגן). הוא מושך לו בשיער, מנסה לחבק אותו ומפיל אותו וכל צעצוע שיש לו הוא בא לקחת לו. התאום הקטן מסתובב בבית ממש בפחד שמא ה"ענק" יבוא לתקוף אותו. כשזה קורה הוא מתחיל לבכות ולצרוח, אך לא מצליח לענות לו חזרה. אני אוטומטית עוזרת לקטן ו"מענישה" את הגדול בזה שאומרת לו שאסור להרביץ ולא מתייחסת אליו, קשה לי לראות את זה שהקטן חסר אונים לידו למרות שאמרו לי שעדיף "לא להתערב"...
איך עליי להתנהג?
אשמח לשמוע מה דעתכם.
תודה.

 

[מו של מו]

נקודה למחשבה

יכול להיות שבגלל ההבדל בגודל ביניהם את נותנת פרשנות מוטעית (לגבי זה שהוא מסתובב בפחד)?
אני לא יודעת, אני סתם תוהה, כי אצלנו (שנה וארבע) אחת מציקה לשנייה בדרך דומה, והיא באותו גודל אם לא קטנה יותר. אני חושבת שזה קשור לאופי ולהתנסות, ובא הרבה מחיבה ואהבה.
האם הם גם משחקים וצוחקים ביחד אחד עם השני? כי אם כן זה נראה לי קצת מרגיע.
לגבי מה לעשות עם זה אני לא סגורה, עדיין מנסים כל מיני דרכים. אני משתדלת להגיד בתקיפות "לא להרביץ", לתת חיבוק לזאת שבוכה, ובעיקר מנסה כל עוד אין כאב פיזי אמיתי לחכות כמה רגעים לפני שאני מתערבת, כדי לתת להן ללמוד אחת את השנייה. אם זה נכון, ימים יגידו...

 

[אוזה החדשה]

מצטרפת לשאלה של אמונה,

פער במשקל (קילו) בנות 7 חודשים, אחת יותר מפותחת ובודקת את הקטנה יותר, ידיים לעיניים, לנחיריים וכד.... איך מגיבים?

 

[הגרה21]

כותבת לך ולאווזה

גם לי היה ועדיין יש אחד שחזק יותר משמעותית פיזית מהשני.
מה שאת מתארת זה לא "הצקות" - אלא משהו שקשור להתפתחות שלהם. את צריכה להיות מאוד זהירה בהתערבויות שלך. אל "תענישי" - אין על מה, חלק גדול מאוד מהתיאור שלך הוא פרשנות מבוגרת שלך שאין לה קשר למה שקורה. הכלל צריך להיות שאסור להרביץ, למשוך בשיער, לא לאפשר אלימות (גם אל תרחיקי אחד מהם לחדר אחר- ובזה תנתקי את הקירבה הפיזית שלהם) - התפקיד שלך הוא לאפשר להם סביבה בטוחה "לריב". אם תעשי את זה - מבלי להפוך את אחד הצדדים "ללא בסדר" או מצד שני לצד "המסכן והחלש" - ולרוץ להגן עליו, את תזכי לראות את הנדנדה מתהפכת ותראי איך "הקטן והחלש" הופך להיות דומיננטי ואת החזק מילל ובוכה. זה היה תהליך מדהים שעברנו איתם והיו שם כמה התהפכויות כאלה - כל כמה חודשים הם שינו תפקידים כשאחד הופך להיות הפסיבי והשני לדומיננטי. זה היה מרתק. זה כאילו שהם לקחו תפקידים. לא חלש וחזק. אלא דומיננטי ופסיבי. הפסיבי הוא הצד הסופג והמיילל והדומיננטי - הפעיל. אני כותבת בשפת עבר כי כרגע זה מאוזן. התחושה היא שיש איזון ביניהם.
תעצרי אלימות (תחזיקי את היד המכה, תשמשי חיץ ביניהם, ותגידי אני לא מרשה להרביץ. או פשוט לא, קחי את הבוכה על הידיים, תנחמי - אבל לא משהו שמשדר לשני שהוא עשה משהו נורא). לדעתי לא ממש מבינים עד הסוף את המנגנון הזה בתאומים. הנדנדה הזו שצפיתי בה אצל התאומים שלי הייתה מרתקת. אל תחששי מהריבים האלה. הכל בסדר. צריך רק לשים גבולות בטוחים לתהליך שהוא נורמלי ובריא.

 

[אמונה3012]

תודה

תודה רבה על התשובה נתת לי נקודה חשובה למחשבה.

 

[אוזה החדשה]

תודה

 

[הגרה21]

אני רוצה להוסיף

שהילדים שלי בני שלוש ומה שהבנתי עם הזמן שכדאי להתערב לפני שזה מגיע למקום של האלימות. ההתערבות היא תיווך - ללמד אותם - להגיע לפתרון. למשל: להחליף צעצוע שהם משחקים איתו ומוכנים למסור אותו תמורת צעצוע שיש לאח שלהם והם מאוד רוצים אותו. למשל: תורות. שכל אחד יעשה משהו /ישחק במשהו - לפי תור. קודם א' אחכ ב' ואחכ שוב א'. לעזור להם למצוא פתרונות שכל הצדדים יהיו מרוצים איתם.
הדברים האלה הם תלויי גיל כשהם קטנים - פשוט למנוע אלימות, להסב את תשומת הלב למשהו אחר. כשהם גדלים ומבינים יותר להכניס את העניין של התיווך. ועדיין - להבין שה"ריבים" הם כלי שדרכו הם בונים את הזהות האישית שלהם, בדיוק כמו שהם אומרים לנו לא - שזאת דרך "להיפרד" מאיתנו, להבחין את עצמם מההורה. ה"ריבים" עם האח התאום היא לבנות זהות נפרדת מהאח/ות.