התייעצות בנושא פחדים
היום הגננת של הבת חמש שלי תפסה אותי לשיחה שהתגובה של הקטנה לפחדים היא קצת קיצונית.
נניח מחרק, היא תצרח פתאום בגן. בבית היא לא צורחת אלא מפחדת.
כשאנחנו נכנסות לרכב היא בפחד לא הגיוני אם אני נוסעת לפני שהקליקה. מהמדורה אתמול היא בהתחלה מאוד פחדה (הייתי מכילה הסברתי לה שאם היא פוחדת שלא תרוץ ליד וזה בסדר, אח"כ רצה מסביב ונהנתה) היו לא מעט לילות בחודשיים האחרונים שהיא התעוררה מפחדת והתעקשה שנהיה לידה. בלילות האחרונים ישנה מצוין והחמאנו לה.
הגננת מספרת על כל מיני פחדים בכל מיני סיטואציות והמליצה לגשת לרופא לקבל הפניה לפסיכולוג ילדים.
עשיו השאלה שלי היא כזאת:
1. אשמח להמלצה לאתר טוב בנושא שידריך אותי איך להתנהג בסיטואציות האלה של הפחד. אם יש לכן תובנות לגבי איך אנחנו אמורים להגיב אני גם אשמח לשמוע.
2. אני תוהה לגבי העניין הזה ואשמח לשמוע דעה אובייקטיבית מהצד.
מדובר בילדה בת חמש מאוד עצמאית עם המון ביטחון עצמי. אין לה פחד מזרים תמיד מובילה מאוד חכמה לגילה, הקריאה לילדים ספר השבוע (מהזיכרון) כך שהיא אוהבת להיות במרכז העניינים. חברה שלי (אמא של ילדה מהגן) בדיוק השבוע התלוננה על הפחדים אצל הבת שלה ודיברנו בינינו שזה ממש מוזר שלאחרונה זה התחיל אצלן. הגננת טוענת שיש לה עיני נץ ואוזניים סופר קשובות והן לא מעצימות את הפחד ביניהן בגן כחברות. השאלה שלי אם זה הגיוני או באמת קיצוני? האם זה שלב? זה הולך ביחד הפחד הקיצוני לעומת הביטחון העצמי המופרז? היא לא מונעת פחד (הדבר היחיד שהצלחתי לקרוא באינטרנט בנוסף לזה שאני כהורה צריכה להכיל את הפחד)
3. הבן שמונה שלי גם בשנה וחצי האחרונות התחיל לפחד. עברנו את זה עם הגדול בזמנו אבל בסוף כיתה ב הפחד עבר לו. הוא לעיתים "מונע פחד", זה גורם לו לוותר על דברים כדי לא היות בסיטואציה שמפחידה אותו. ילד אינטליגנטי שלדעתי חושב שמונעשרה צעדים קדימה ונכנס למחשבות על בורו של עולם. האם גם פה אני צריכה לפעול בדרך שונה כלשהי?
מבהירה שאני ובעלי זוג ניראה לי נורמטיבי. אנחנו כן רבים מול הילדים (לא מצליחים להימנע מזה) השאלה אם זה פוגע להם בביטחון? הגדול בן עשר עצמאי עם ביטחון ללא פחד. אין הרבה מסכים, עושים עם הילדים המון דברים יחד וגם אחד על אחד, משפחה ספורטיבית, מבלים איתם וכל החבילה היפה.
תודה למי ששרד עד כה אשמח לתובנות
היום הגננת של הבת חמש שלי תפסה אותי לשיחה שהתגובה של הקטנה לפחדים היא קצת קיצונית.
נניח מחרק, היא תצרח פתאום בגן. בבית היא לא צורחת אלא מפחדת.
כשאנחנו נכנסות לרכב היא בפחד לא הגיוני אם אני נוסעת לפני שהקליקה. מהמדורה אתמול היא בהתחלה מאוד פחדה (הייתי מכילה הסברתי לה שאם היא פוחדת שלא תרוץ ליד וזה בסדר, אח"כ רצה מסביב ונהנתה) היו לא מעט לילות בחודשיים האחרונים שהיא התעוררה מפחדת והתעקשה שנהיה לידה. בלילות האחרונים ישנה מצוין והחמאנו לה.
הגננת מספרת על כל מיני פחדים בכל מיני סיטואציות והמליצה לגשת לרופא לקבל הפניה לפסיכולוג ילדים.
עשיו השאלה שלי היא כזאת:
1. אשמח להמלצה לאתר טוב בנושא שידריך אותי איך להתנהג בסיטואציות האלה של הפחד. אם יש לכן תובנות לגבי איך אנחנו אמורים להגיב אני גם אשמח לשמוע.
2. אני תוהה לגבי העניין הזה ואשמח לשמוע דעה אובייקטיבית מהצד.
מדובר בילדה בת חמש מאוד עצמאית עם המון ביטחון עצמי. אין לה פחד מזרים תמיד מובילה מאוד חכמה לגילה, הקריאה לילדים ספר השבוע (מהזיכרון) כך שהיא אוהבת להיות במרכז העניינים. חברה שלי (אמא של ילדה מהגן) בדיוק השבוע התלוננה על הפחדים אצל הבת שלה ודיברנו בינינו שזה ממש מוזר שלאחרונה זה התחיל אצלן. הגננת טוענת שיש לה עיני נץ ואוזניים סופר קשובות והן לא מעצימות את הפחד ביניהן בגן כחברות. השאלה שלי אם זה הגיוני או באמת קיצוני? האם זה שלב? זה הולך ביחד הפחד הקיצוני לעומת הביטחון העצמי המופרז? היא לא מונעת פחד (הדבר היחיד שהצלחתי לקרוא באינטרנט בנוסף לזה שאני כהורה צריכה להכיל את הפחד)
3. הבן שמונה שלי גם בשנה וחצי האחרונות התחיל לפחד. עברנו את זה עם הגדול בזמנו אבל בסוף כיתה ב הפחד עבר לו. הוא לעיתים "מונע פחד", זה גורם לו לוותר על דברים כדי לא היות בסיטואציה שמפחידה אותו. ילד אינטליגנטי שלדעתי חושב שמונעשרה צעדים קדימה ונכנס למחשבות על בורו של עולם. האם גם פה אני צריכה לפעול בדרך שונה כלשהי?
מבהירה שאני ובעלי זוג ניראה לי נורמטיבי. אנחנו כן רבים מול הילדים (לא מצליחים להימנע מזה) השאלה אם זה פוגע להם בביטחון? הגדול בן עשר עצמאי עם ביטחון ללא פחד. אין הרבה מסכים, עושים עם הילדים המון דברים יחד וגם אחד על אחד, משפחה ספורטיבית, מבלים איתם וכל החבילה היפה.
תודה למי ששרד עד כה אשמח לתובנות
