בדיוק במצב הזה
מגיל מאוד צעיר היה לי ברור שלי תהיה קריירה אקדמית. אין לי אפילו דרך לתאר כמה זה היה לא נתון בכלל לספק. לא העליתי על דעתי משהו אחר, עבודה לא-אקדמית היתה משהו שאנשים אחרים עושים, וכזו שקשורה לחיים שלי לכל היותר כאמצעי, בטח לא כקריירה. עשיתי תואר ראשון, היה סבבה. הרגשתי די שחוקה לקראת סופו אבל ממילא לא התכוונתי להתחיל תואר שני מיד, אז בסדר. התחלתי תואר שני, וככל שהתקדם הזמן היה לי ברור שאני פשוט לא מוצאת את עצמי שם. לא בגלל האוניברסיטה (כן, גם את הטיעון של האוניברסיטה וידאתי, ועברתי למקום אחר ממה שלמדתי בו את התואר הראשון. ), האוניברסיטה היתה מעולה מכל בחינה שהיא. אני הייתי הבעיה, אני השתניתי. חיים אקדמיים לא התאימו לי יותר: לא התאים לי שהעבודה דה-פקטו היא מסביב לשעון, כי לפחות עבורי, תמיד הרגשתי אשמה, כי תמיד היה משהו שצריך לעשות. לא התאים לי שהעבודה היא כל כך בודדה, במובן הזה שאוליאפשר לפגוש אנשים ולדבר איתם באוניברסיטה, אבל העבודה תכלס, זה אתה מול עצמך. ולא התאים לי שבאופן בסיסי ומהותי - העבודה שלי נוגעת במעט מאוד מאוד אנשים. וגם די נמאס לי לראות שוב ושוב ושוב את אותם האנשים, כי גם אם הפרצופים התחלפו, הרבה מהמניירות נשארו, זה משהו שרואים הרבה באקדמיה. סיימתי את התואר השני בתחושת הקלה שפשוט אין לי דרך לתאר, וזה מאותה אחת שחשבה שאין אופציה אחרת חוץ מלהיות פרופסורית. לגבי ההמשך של מה שקרה משם, אז הכל מתואר בפרוטרוט בבלוג שלי (שנפתח בשניה שבה סיימתי תואר שני), אבל בתמצית ובקיצור, שלושה שבועות אחר כך עברתי ללונדון עם בן זוגי (זה תוכנן זמן רב מראש) והיום אני עובדת במשהו שאמנם יכול לעצבן אותי לא מעט לפרקים, אבל הוא כנראה מתאים לי הרבה יותר. אני מודה שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי נשארת בישראל, כי התחושה המבוססת שלי היתה שמבחינה מקצועית אני במבוי סתום שם בגלל כמה מהמאפיינים של שוק העבודה בה, אבל דוקטורט עבורי לא היה אופציה. כלומר, האופציה היתה קיימת והוצעה לי, פשוט לא היה מצב שהייתי בוחרת בה. מדי פעם הייתי חוככת בדעתי אם לעשות MBA, ובאמת יש כאן בתי ספר מצויינים בשביל הדברים האלו. גלגלתי את הרעיון בראש שנתיים שלמות לפני שממש ניגשתי לאתר של אחד מבתי הספר האלו, ורק מלקרוא באתר היה לי ברור שזה לא הולך לקרות מבחינתי. מאז אני אפילו לא חוככת. יתרה מזאת, היום זה ממש משמש לי תמרור אזהרה: כשאני חושבת לטווח קצת יותר רחוק לאן הייתי רוצה להתקדם, על כיוון אפשרי מסויים אפשר לומר שהוא מאוד "הולם": הכסף מאוד טוב, יש יוקרה, ובעיקר, נראה שזה "הגיוני", גם מבחינתי כצעד הבא, וגם מבחינת מעסיק פוטנציאלי. והסיבה העיקרית שאני נרתעת היא כי בסופו של דבר אלמנטים מסויימים בתפקיד כנראה לא יהיו שונים ממחקר אקדמי פרופר (כולל כתיבת המאמרים והצגה של תוצאות), ואני לא חושבת שאני מוכנה לחזור לזה בכלל. אין לי פואנטה. לא, בעצם יש לי: הדבר העיקרי שאני יכולה לומר מבחינת החוויה שלי, היא שההתפכחות הזו היא קשה נורא. כלומר, זה גרוע מספיק להיות בטוחה כל החיים שתעשי משהו מסויים ואז לגלות שזה לא מתאים לך, אבל מה שהיה קשה מאוד בשבילי היה לענות על השאלה "ומה עכשיו?" האוניברסיטה, עם כל הקשיים, היא חממה: יש פרוטוקול לאיך מתנהלים, יש כללים, יש שלבים ברורים בסולם. כן, צריך לרדוף אחרי מלגות ולעשות מבחנים ולהתקבל לאוניברסיטאות, והכל קשה, אני לא מפקפקת לרגע. אבל יודעים מה צריך לעשות, גם אם רק בגדול. מחוץ לאקדמיה, כל מה שאני ידעתי היה: 1. במה אני לא רוצה לעבוד 2. צריך לשלם חשבונות של חודש, וגם לאכול משהו פה ושם.
היה ברור לי שאני ממשיכה לדוקטורט ומעוניינת להיות סגל אקדמי בכיר. אך אז התרחשה נקודת מפנה בחיי שכיום אני מודה על כך כל שנייה ביממה.....והחלטתי שצריך להפסיק לחשוב יותר מדי ופשוט לחיות.