וידוי כואב. ../images/Emo7.gif
בעת הזו הנני בן 16 וקצת. כשאני קורא את הדברים שאתם כותבים אני מתמלא געגועים וכמיהות לימי התמימים יותר. ימים בהם הפרק החדש של סיינפלד היה ממלא אותי באושר עילאי ורצון בלתי ניתן לכיבוש לקום למחרת. אחד צריך להבין, הייתי מבין מכורי הטלוויזיה הקיצוניים ביותר. אין ספק, הרגל מגונה שכזה לא עובר מהר. עדין, כשאני לבד בחדר, בוהה בתקרה, אני שומע את הקולות המהדהדים של אל באנדי והמראות המרצדים של קלי. לדעתי, השאלה האם הרגל כזה הוא מגונה הוא לא, לא ראויה לתואר שאלה. יותר מכך, השקפתי היא שדעה זו שלי אינה ראויה להסברים נוספים. אבל מה שכן ראוי לדיונים, מעמיקים וארוכים, הוא הגמילה מההרגל. עד כה, לא פתחו במתנ"ס השכונתי בעיירתי פורום למכורי טלוויזיה אנונימים. אם כן, כיצד יכול טוביה לנסוע ברכבת שמהירותה המקסימלית 170 קמ"ש, היוצאת מחיפה לתל אביב בחצות, ללא שמץ של מחשבה אודות הפרק האחרון של סיינפלד. כהתחלה, לא יזיק לטוביה שלנו להתנזר מהמסך לתקופה לא קטנה מארבעה ימים, ובהדרגה להגדיל את משך ההתנזרות. צעד משמעותי נוסף יכול להיות קריאת ספרים פשוטים, לילדים אפילו. אין דבר שמפתח את החשיבה, את הדימיון, את היצירותיות ובכלל את הרצון לחבק את עצמך יותר מאליסה מארץ הפלאות, או שר הטבעות. אם רק טוביה זוכר את האלפבית העברי מהבית הספר היסודי, העולם הוא צדף בידו. אחד הדברים שלי היו מהמייסרים ביותר בתהליך הגמילה שנמשך עד עצם היום הזה, היה הפרידה מדמויות אהובות. איך אוכל להעביר שבוע מבלי לדעת מהו העדכון האחרון מהרומן הסוער של קרול ודאג מבית החולים העירוני של שיקגו. אולי הדרך לעשות את הפרידה הזו המהירה ביותר היא ההכרה המפוכחת שאני אינני גר בשיקגו. אחד יתפלא לגלות כמה ההכרה הזו משמעותית. היכן בדיוק החיים של רופאים רגישים מדאון-טאון שיקגו משתזרים בשלי? ובכן, לאחר ההכרה הכואבת האחרונה נותר רק דבר אחד: לתקן את המעוות. יום אחד הסתכלתי במראה ותהיתי, היכן העיוות שמלאכתי לתקנו. זוהי אולי השאלה המרכזית שלא התקרבתי לתשובתה במהלך השנים האחרונות. האם העיוות, הבלתי-נראה, בלתי הפיך? האם העיוות אינו בלתי-נראה, אלא בלתי-קיים? אני מניח שאת זה כל TV junky יצטרך לברר לעצמו ביום מן הימים. בה ביי לכם, ובהצלחה!
בעת הזו הנני בן 16 וקצת. כשאני קורא את הדברים שאתם כותבים אני מתמלא געגועים וכמיהות לימי התמימים יותר. ימים בהם הפרק החדש של סיינפלד היה ממלא אותי באושר עילאי ורצון בלתי ניתן לכיבוש לקום למחרת. אחד צריך להבין, הייתי מבין מכורי הטלוויזיה הקיצוניים ביותר. אין ספק, הרגל מגונה שכזה לא עובר מהר. עדין, כשאני לבד בחדר, בוהה בתקרה, אני שומע את הקולות המהדהדים של אל באנדי והמראות המרצדים של קלי. לדעתי, השאלה האם הרגל כזה הוא מגונה הוא לא, לא ראויה לתואר שאלה. יותר מכך, השקפתי היא שדעה זו שלי אינה ראויה להסברים נוספים. אבל מה שכן ראוי לדיונים, מעמיקים וארוכים, הוא הגמילה מההרגל. עד כה, לא פתחו במתנ"ס השכונתי בעיירתי פורום למכורי טלוויזיה אנונימים. אם כן, כיצד יכול טוביה לנסוע ברכבת שמהירותה המקסימלית 170 קמ"ש, היוצאת מחיפה לתל אביב בחצות, ללא שמץ של מחשבה אודות הפרק האחרון של סיינפלד. כהתחלה, לא יזיק לטוביה שלנו להתנזר מהמסך לתקופה לא קטנה מארבעה ימים, ובהדרגה להגדיל את משך ההתנזרות. צעד משמעותי נוסף יכול להיות קריאת ספרים פשוטים, לילדים אפילו. אין דבר שמפתח את החשיבה, את הדימיון, את היצירותיות ובכלל את הרצון לחבק את עצמך יותר מאליסה מארץ הפלאות, או שר הטבעות. אם רק טוביה זוכר את האלפבית העברי מהבית הספר היסודי, העולם הוא צדף בידו. אחד הדברים שלי היו מהמייסרים ביותר בתהליך הגמילה שנמשך עד עצם היום הזה, היה הפרידה מדמויות אהובות. איך אוכל להעביר שבוע מבלי לדעת מהו העדכון האחרון מהרומן הסוער של קרול ודאג מבית החולים העירוני של שיקגו. אולי הדרך לעשות את הפרידה הזו המהירה ביותר היא ההכרה המפוכחת שאני אינני גר בשיקגו. אחד יתפלא לגלות כמה ההכרה הזו משמעותית. היכן בדיוק החיים של רופאים רגישים מדאון-טאון שיקגו משתזרים בשלי? ובכן, לאחר ההכרה הכואבת האחרונה נותר רק דבר אחד: לתקן את המעוות. יום אחד הסתכלתי במראה ותהיתי, היכן העיוות שמלאכתי לתקנו. זוהי אולי השאלה המרכזית שלא התקרבתי לתשובתה במהלך השנים האחרונות. האם העיוות, הבלתי-נראה, בלתי הפיך? האם העיוות אינו בלתי-נראה, אלא בלתי-קיים? אני מניח שאת זה כל TV junky יצטרך לברר לעצמו ביום מן הימים. בה ביי לכם, ובהצלחה!