ומאמארוני, כמה שאת צודקת...

ידי קסם

New member
ומאמארוני, כמה שאת צודקת...

בהקשר למה שכתבת לי בפורום השכן...
בנוגע לכך שטופזי לא מדחיקה ולא שוכחת...

לא מזמן אמרתי לה ש"אולי בשבת הקרובה ניסע לחיפה" (יום הולדת של בת דודתי), שם גם כאמור סבתי שנפטרה חודש אחרי, היתה בבית בבית אבות... ואז היא הסתכלה עלי ואמרה "מה לסבתא שרה?" ואני אמרתי לה "לא מאמי, סבתא שרה כבר אננה איתנו" והיא אמרה "נכון אמא כמו שלירז לא איתנו..." "הם שומרות עלינו"... אוי הילדה הזו...
 
קסם, הן זוכרות הכל

רק שלפי דעתי הן מבינות את הכל בצורה קצת עקומה וחד צדדית (אין כמו נסיון חיים). אני מאמינה שבעיקר היא זוכרת את מה שעבר עלייך בחוויה הזאת, ואז שוב, הדרך שלך לטפל בזה זה להתגבר... ברגע שאת משדרת לה שמחת חיים, היא לא תעסוק בנושא בצורה שלילית. טוב נו, איזו מעצבנת אני, הרגע אמרתי לך להרגע ולשחרר
אבל עם רוני זה ממש ככה.
 
מה שבאמת התכוונתי להגיד לך

זה שלדעתי אתם צריכים להראות לטופז שהחיים חוזרים למסלול מכל הבחינות - שתראה שאמא ואבא צוחקים ומדליקים בבית מוסיקה, ואמא מתלבשת יפה כל בוקר, ומחייכת, ואמא ואבא יוצאים לבלות. ובעיקר אני אומרת את זה מנסיון - הבנתי באיזשהו שלב שהמחויבות שלי לרוני היא בכל זאת גדולה מהמחויבות שלי לאושרי, כי הוא - אין לו צרכים בעצם. ורוני לעומתו מאוד הושפעה ממצב הרוח שלי, והדבר בא לידי ביטוי בכל תחום - בשמחת המשחק שלה, באופן ההגעה לגן, בכל מיני פחדים שהופיעו או התחזקו, בהעדפה שלה את אבא.... ותוך שבועיים מהרגע שבו החלטתי שאני עושה שינוי, שזה לגיטימי לעשות את כל הדברים שאין לי חשק, כי איך אני יכולה להתאפר/ללכת למספרה/לצאת עם חברות/לרקוד עם הספונג׳ה/ תוסיפי כל מה שרלוונטי לך-כשהבן שלי מת. אז אני חייבת, כי אחרת הבת שלי מתחרפנת. בכל אופן, שבועיים מהרגע בו התחלתי להתאפר ולצאת ולעשות דברים למען עצמי ובזוג כמו שעשינו פעם, ולרקד בבית עם חיוך כמו שהרגשתי שאסור לי - רוני קמה לתחייה. ועכשיו ( לא מייד, בהתחלה היה מאוד קשה לעשות את כל זה , כי לא הרגשתי רצון אמיתי להינות, הרגשתי שאסור לי אבל ידעתי שאני חייבת) אני באמת נהנית לעשות דברים לעצמי. אני משקיעה בלבוש, נהנית משופינג, מתכננת בילויים ללא הפסקה. כמו שהייתי לפניו. וזה לא גורע ממה שקרה, אני עדיין זאת שמת לה בן.
 

ידי קסם

New member
בהחלט שהבנתי...

וזה לא שאני לא מנסה ולא נוקטת. כמובן עושה 'כי צריך' ולא כי רוצה, אבל כן, מנסה בכוח לחזור למסלול 'התקין', אם לא בשבילי אז בשביל הבת שלי, בשביל טופזי שלי כי היא צריכה אמא מתפקדת, כי היא צריכה ילדות בריאה וכמה שיותר נורמאלית...

- היום אחרה"צ אקח אותה לשעת סיפור בספריה לידנו. (הפעם האחרונה שהיתי איתה שם, היתה שכבר העזרתי להתחיל להראות את פני במקומות מוכרים ואז כאמור תפסה אותי הודעת האסאמאס מאמא שלי שסבתא שלי נפטרה. זו שהיא מנעה ממני להיפרד ממנה...)
- אתמול אותה חברה טובה (שעקב הנסיבות לא התראנו 4 ח') שהבת שלה בת בדיוק בגיל של טופזי וגם בהריון האחרון הינו ביחד רק שלה יש בבית בת בת 3 ח' ולי לא, זו שכאמור לא היתי בבריתה שלה... אותה חברה שאלה אותי אתמול בפייס אם אפשר להזמין אותנו אליהם להדלקת נרות בחנוכה. תחילה מאוד היססתי, כי בכל זאת זה מצריך אותי להפגש עם המציאות הכואבת, עם מה שהיה צריך להיות בי, להיצבט מקינאה... אך לתדהמתי בסוף יצא שהגבתי לה בחיוב וקבענו לאחד מערבי החג. אין לי ספק שיהיה לי קשה, אך מה שהניע אותי מלסרב היתה ביתי. ידעתי שמפגש שכזה מאוד ישמח אותה ולכן לוקחת את הסיכון. במקרה הכי גרוע, המפגש יתקצר לו. אכין את בעלי מראש...

תודה יקרה, מרגישה שאת מבינה אותי, אך מי כמוך יודעת שזה לא פשוט וקל, שזה קשה ואפילו מאוד...
 
מאד מזדהה איתכן

אני זוכרת החלטה כזו שהתקבלה ברגע, שאנחנו ממשיכים לחיות ואפילו טוב.
לפני שחזרתי לעבוד, נסענו עם הילדים ללונדון. לונדון שאני כל כך אוהבת, היתה נוראית עבורי אך עבור הילדים זו היתה הכרזה: החיים ממשיכים, אנחנו משפחה, אנחנו נבלה ביחד ונצחק ונחווה חוויות ונאכל דברים מעולים.
הם כמובן מרגישים את כל הרבדים הנוספים ואנחנו גם מדברים עליהם, אך אמא ואבא שלהם עדין כאן.
לפעמים אני רוצה להעלם... לרב אני כאן.

שולחת חיבוק גדול
 
למעלה