....ומי עומד שם לצידנו ? ?

[ברבורה לבנה]

....ומי עומד שם לצידנו ? ?

הרי ברור לכל מי הן הראשונות הניצבות אל מול הכאב בחדרי המיון, במחלקות הטיפול הנמרץ, בחדרי הניתוח - ומאוחר יותר במחלקות השיקום ובמרפאות הקהילה... תמיד אנחנו שם, רואות הכל, סופגות הכל, ... ובכל שנותי במחלקות אלה תמהתי ועדיין אני תמהה... היכן המערכת הזו כשאנחנו זקוקות לה? כשאיננו יכולות להכיל יותר את שהמראות, והכאב, והזעקה והזעם - עושות לנפשנו? (ואני מדברת בלשון נקבה ומתכוונת לכל הל העוסקים במלאכה)... האם השחיקה היא חלק מהמקצוע - או אולי ניתן למנוע אותה?

 

[night mistress]

שאלה קשה שאלת...

אני חושבת ששחיקה נובעת מהסיבות שהפנו אותך למקצוע.. יש מראות שמקשים עלייך להתקדם הלאה ונשארים איתך כמה ימים.. אולי בגלל שהתנדבתי במד"א מגיל 15 התרגלתי למראות קשים,מישהי פעם אמרה לי-"בלי רגש אין כאב"..וזה נכון,לומדים לנטרל. אבל הריגוש..זה מחייה אותך כל פעם מחדש.. כשאת רואה פצועה שבמשמרת הקודמת שלך הייתה מונשמת ופתאום את מגיעה והיא מחבקת את אמא שלה ומחייכת אלייך..אומרת לך שלום..זה עושה לך את הכל שווה.. זה ממריץ לך את הדם.. כבר קרה לי פעם שפרצתי בבכי במקרה כזה מרוב התרגשות.. כל נס קטן גורם לך להעריץ את החיים ואת העבודה שאת עושה, והשחיקה או האכזבה נעלמת כלא הייתה...

 

[ברבורה לבנה]

אכן, שאלה קשה שאלתי

ולא בכדי, אולם NIGHT הרשי נא לי לחלוק על דעתך. השחיקה אין לה קשר לא ישיר ולא עקיף לסיבות שבפנו אותי למקצוע. השחיקה אינה נובעת ממקורות פנימיים של העוסקים בסיעוד,. פעם לפני שנים אמרו לי: יבוא היום בו תתרגלי... תלמדי לנטרל..." ואני אמרתי: היום בו אתרגל... היום בו אנטרל, היום בו אחדל להרגיש את הכאב, את השימחה, את הלהיות, הוא היום בו אפסיק להיות אחות... כי מה שעושה אותי ואחרים לכתף התומכת של מערכת הבריאות כולה - היא אותה רגישות, אותו פן פנימי מיוחד - אותה אכפתיות, וזה NUGHT - בא מבפנים, לא לומדים זאת בשום מקום... הבעייה שניסיתי להעלות ואולי לא בבהירות מספקת היא כי לדעתי - על מנת שה"בפנים הזה" לא ימות בתוכנו, לא ישחק את יכולותינו - אנו חייבים בתמיכה מתוך המערכת. דוגמא קטנה? חלילה אירוע רב נפגעים. כל מערכת הסיוע - פסיכולוגים, עו"ס וכדומה - מופנית כלפי הנפגעים ומשפחותיהם. אנחנו כמובן - ראשונים בשורה. ואחרי...האחרון ולפני הבא אחריו - היכן הסיוע לנו?

 

[פורפורית 22]

אין סיוע לדעתי

לא היה ולא יהיה. אולי בישיבות אחראים מעלים נושאים מסויימים אבל הצוות שעובד במרפאות או בבתי החולים חוץ מהדרכות , כיצד לנהוג בשעת פיגוע , לא מקבל תמיכה פסיכולוגית או אחרת. גם שנת שבתון לא הייתה מזיקה לאף אחות שעובדת שנים רבות,

 

[night mistress]

לדעתי זה מאוד קשור...

אם הסיבה שהפנתה אותך היא רגש פנימי או חיפוש אחר מקצוע שיש לו ביקוש.. אבל שוב, הדיעה שלי מייצגת רק אותי ואני בטח שלא יכולה להכתיב לכלל

 

[רויטל מש]

לא נעים לי להגיד אבל אין אף אחד

לצידנו גם לא אנחנו. עובדה עם כל הקיצוצים אנחנו לא יוצאות לרחובות ומוחאות, אנחנו פשוט באות לעוד משמרת ומקטרות, ולאט לאט מואסות העבודה כי יש הרבה יותר עבודה ופחות מדי צוות, והמיומנויות שנותנים לנו הולכים לאיבוד כי אין זמן גם לעשות עבודה כוללנית ולהשקיע באדם כמכלול ולשוחח עימו ולעזור לו לפתור את הבעיות, כי אנחנו עסוקות בלסדר מיטות ולחלק אוכל לפעמים או כי סתם אין צוות ויש אחות אחת על 10 מטופלים או יותר והסיעוד איבד את ערכו מעבודה עם נשמה לעבודת כפיים. רק בגלל זה אני החלפתי מקומות עבודה עד שמצאתי את הנישה שלי שבה אני עושה את הטוב ביותר, ועם ההשקעה הרבה ביותר למטופלים.