זהות?!
שלום לכל האנשים הטובים כאן!
אני רק שאלה, שמשגעת אותי ואני רואה שהיא עולה כאן אצלכם גם מדי פעם. שאלה אולי טפשית ובסיסית אבל לי כאחת שבאה מבית וסביבה סופר-חילונית באמת שאין שמץ של מושג
קצת רקע: אני בת 24, סטודנטית לפסיכולוגיה, העניין שלי עם התשובה התחיל בקשר מדהים שהיה לי עם בחור חילוני שלמרות אורח חיים חילוני למדי, היה מדי פעם קורא פרקי תהילים, ודיבר איתי בחופשיות על אמונה חזקה שיש בורא לעולם - מה שהייתי פתוחה לקבל, למרות שלפניו לא ממש העמקתי בדעתי בנושא יש או אין. בחור שהיה במיצרים מאד גדולים וסיפר לא פעם על שמבקש בזמנים קשים עזרה מה', ואיך שהאמונה הזו נותנת לו כוח. בהתחלה לא ממש התחברתי. לאט לאט ככל שהעמיק הקשר הסכמתי להפנים. בשלב מסויים כשהייתי במצוקה גדולה קראתי בהמלצתו תהילים, לראשונה בחיי, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שהמילים האלה שאני קוראת זה איפה שאני רוצה למצוא את עצמי. הוא סיפר לי גם על רצון משלו לחזור בתשובה יום אחד, למרות שזה כבר היה אחרי שאני ידעתי שאני רוצה גם, בלי קשר.
נפרדנו בכאב רב אחרי 3 שנים יחד, ומשם התחיל המסע שלי לבד - והנקודה הבאה היתה מציאת מקום ללמוד בו מה בכלל אומר להיות דתי. אז מצאתי דרך המכללה את מרכז "אופק", אני שם מתחילת השנה בערך ולגמרי מאושרת שמצאתי את המקום הזה. נוצר שם קשר אישי עם אחת המדריכות, בעלת תשובה שמגדירה עצמה כיום חרדית (כבר הרבה זמן, ב"ה נשואה ומשפחה והכל), אשה מדהימה ומעוררת השראה בכל דרכיה. היא נהייתה אחת החברות הקרובות שלי כיום, גם עושה אצלם הרבה שבתות, ולומדת המון.
מאז הפרידה עברו 10 חודשים ופתאום עם כל ההגדרות החדשות שצצו לי לעצמי, הבנתי שאין לי מושג איזו דתייה אני? הבנתי שיש חרדים ודתיים, איך אתם מבדילים, מה נחשב למה? זרמים אני עוד מבינה איכשהו וגם יודעת שכרגע אני בעיקר מתחברת לליטאים, אבל באמת מה קורה עם עצמי, לאן אני רוצה להגיע עם החומרות וכמה אני מסוגלת לקחת על עצמי? כמו הרבה חוזרים בתשובה שאני מכירה יש כזה רצון לבלוע את הכל, לקחת הכל על עצמך, אבל במיוחד כמי שהיתה רגילה כל חייה לנסוע לפיקניק בשבת ולאכול בו בייקון על מנגל, ובקושי צמה ביום כיפור ולא לדבר על פסח... זה מהפך לא פשוט מצד אחד, ומצד שני אני מרגישה כעת שמצאתי את המקום שלי. ואחרי שראיתי כמה הקב"ה היה שם איתי לאורך כל הדרך, גם בכל הכפירות של אז וגם בקשר עם הבחור ובמיוחד לאורך התהליך של עכשיו.... אני לא יכולה אפילו להעלות על דעתי להפנות לו עורף חס וחלילה. וב"ה אני מתחברת להלכה, לחומרות, משתדלת מאד לא ליפול, שומרת כשרות (חוץ מהכלים שלצערי עוד אין לי כלים משלי אצל ההורים), שומרת שבת - שזה הכי לא מובן מאליו מבחינתי לאור מה שהורגלתי בחיי, ועכשיו אני מחכה לזה בכליון עיניים כל השבוע... משתדלת מאד לברך על מזון וליטול ידיים, משתדלת ושואפת לקריאת שמע שעל המיטה ומודה אני בבוקר+נטילה, ובשבת כשאני אצל המשפחה של המדריכה שלי כמובן שיותר קל לי להתפלל יותר, גם את השמונה עשרה ומה שרק זוכים להספיק (אני ממששש איטית בתפילה).. ולשמחתי ועם הרבה עזרה מה' אני גם משתדלת ממש ללכת צנוע, מעבר למרפק וחצאית ארוכה, למרות שמהסנדלים בקיץ קצת יותר קשה לי להיפטר (כשבקיץ שעבר עוד הלכתי יחפה במכללה, והסנדלים סגורים בתיק). ועם כל זה עדיין קשה לי לעזוב את מקום העבודה שלי כמלצרית במסעדה לא כשרה (אני די ותיקה שם), וגם לא קל לי לעזוב את האקרובטיקה שאמנם אני מתאמנת "רק" שנה וחצי בערך, אבל מאד קשורה לתחום הזה וזה בעייתי לי עם הצניעות - שכן חייב עם טייץ או מכנס צמוד, ויש כמה בחורים בודדים בקבוצה (הרוב בנות. ועדיין)...
אז מה? מה קורה פה? לאן זה הולך, או יותר לאן אני בכלל רוצה שזה ילך? מה זה אומר כל ההגדרות של דתי או חרדי?..... ואיך מתמודדים עם כל ההכלה של העולם הזה ועם הרגלים כל כך שונים במהות ובתכלית ממה שעשיתי עד עכשיו 23 שנה, ועם זאת אני כל כך רוצה בהם???
יצאה שאלה קצת ארוכה... מתנצלת.. אבל אם מישהו יהיה מוכן לענות או אפילו רק לזרוק עצם.. אשמח
המון תודה אנשים מקסימים
שירן
שלום לכל האנשים הטובים כאן!
אני רק שאלה, שמשגעת אותי ואני רואה שהיא עולה כאן אצלכם גם מדי פעם. שאלה אולי טפשית ובסיסית אבל לי כאחת שבאה מבית וסביבה סופר-חילונית באמת שאין שמץ של מושג
קצת רקע: אני בת 24, סטודנטית לפסיכולוגיה, העניין שלי עם התשובה התחיל בקשר מדהים שהיה לי עם בחור חילוני שלמרות אורח חיים חילוני למדי, היה מדי פעם קורא פרקי תהילים, ודיבר איתי בחופשיות על אמונה חזקה שיש בורא לעולם - מה שהייתי פתוחה לקבל, למרות שלפניו לא ממש העמקתי בדעתי בנושא יש או אין. בחור שהיה במיצרים מאד גדולים וסיפר לא פעם על שמבקש בזמנים קשים עזרה מה', ואיך שהאמונה הזו נותנת לו כוח. בהתחלה לא ממש התחברתי. לאט לאט ככל שהעמיק הקשר הסכמתי להפנים. בשלב מסויים כשהייתי במצוקה גדולה קראתי בהמלצתו תהילים, לראשונה בחיי, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שהמילים האלה שאני קוראת זה איפה שאני רוצה למצוא את עצמי. הוא סיפר לי גם על רצון משלו לחזור בתשובה יום אחד, למרות שזה כבר היה אחרי שאני ידעתי שאני רוצה גם, בלי קשר.
נפרדנו בכאב רב אחרי 3 שנים יחד, ומשם התחיל המסע שלי לבד - והנקודה הבאה היתה מציאת מקום ללמוד בו מה בכלל אומר להיות דתי. אז מצאתי דרך המכללה את מרכז "אופק", אני שם מתחילת השנה בערך ולגמרי מאושרת שמצאתי את המקום הזה. נוצר שם קשר אישי עם אחת המדריכות, בעלת תשובה שמגדירה עצמה כיום חרדית (כבר הרבה זמן, ב"ה נשואה ומשפחה והכל), אשה מדהימה ומעוררת השראה בכל דרכיה. היא נהייתה אחת החברות הקרובות שלי כיום, גם עושה אצלם הרבה שבתות, ולומדת המון.
מאז הפרידה עברו 10 חודשים ופתאום עם כל ההגדרות החדשות שצצו לי לעצמי, הבנתי שאין לי מושג איזו דתייה אני? הבנתי שיש חרדים ודתיים, איך אתם מבדילים, מה נחשב למה? זרמים אני עוד מבינה איכשהו וגם יודעת שכרגע אני בעיקר מתחברת לליטאים, אבל באמת מה קורה עם עצמי, לאן אני רוצה להגיע עם החומרות וכמה אני מסוגלת לקחת על עצמי? כמו הרבה חוזרים בתשובה שאני מכירה יש כזה רצון לבלוע את הכל, לקחת הכל על עצמך, אבל במיוחד כמי שהיתה רגילה כל חייה לנסוע לפיקניק בשבת ולאכול בו בייקון על מנגל, ובקושי צמה ביום כיפור ולא לדבר על פסח... זה מהפך לא פשוט מצד אחד, ומצד שני אני מרגישה כעת שמצאתי את המקום שלי. ואחרי שראיתי כמה הקב"ה היה שם איתי לאורך כל הדרך, גם בכל הכפירות של אז וגם בקשר עם הבחור ובמיוחד לאורך התהליך של עכשיו.... אני לא יכולה אפילו להעלות על דעתי להפנות לו עורף חס וחלילה. וב"ה אני מתחברת להלכה, לחומרות, משתדלת מאד לא ליפול, שומרת כשרות (חוץ מהכלים שלצערי עוד אין לי כלים משלי אצל ההורים), שומרת שבת - שזה הכי לא מובן מאליו מבחינתי לאור מה שהורגלתי בחיי, ועכשיו אני מחכה לזה בכליון עיניים כל השבוע... משתדלת מאד לברך על מזון וליטול ידיים, משתדלת ושואפת לקריאת שמע שעל המיטה ומודה אני בבוקר+נטילה, ובשבת כשאני אצל המשפחה של המדריכה שלי כמובן שיותר קל לי להתפלל יותר, גם את השמונה עשרה ומה שרק זוכים להספיק (אני ממששש איטית בתפילה).. ולשמחתי ועם הרבה עזרה מה' אני גם משתדלת ממש ללכת צנוע, מעבר למרפק וחצאית ארוכה, למרות שמהסנדלים בקיץ קצת יותר קשה לי להיפטר (כשבקיץ שעבר עוד הלכתי יחפה במכללה, והסנדלים סגורים בתיק). ועם כל זה עדיין קשה לי לעזוב את מקום העבודה שלי כמלצרית במסעדה לא כשרה (אני די ותיקה שם), וגם לא קל לי לעזוב את האקרובטיקה שאמנם אני מתאמנת "רק" שנה וחצי בערך, אבל מאד קשורה לתחום הזה וזה בעייתי לי עם הצניעות - שכן חייב עם טייץ או מכנס צמוד, ויש כמה בחורים בודדים בקבוצה (הרוב בנות. ועדיין)...
אז מה? מה קורה פה? לאן זה הולך, או יותר לאן אני בכלל רוצה שזה ילך? מה זה אומר כל ההגדרות של דתי או חרדי?..... ואיך מתמודדים עם כל ההכלה של העולם הזה ועם הרגלים כל כך שונים במהות ובתכלית ממה שעשיתי עד עכשיו 23 שנה, ועם זאת אני כל כך רוצה בהם???
יצאה שאלה קצת ארוכה... מתנצלת.. אבל אם מישהו יהיה מוכן לענות או אפילו רק לזרוק עצם.. אשמח
המון תודה אנשים מקסימים
שירן
