זה בדרך כלל לא אני
לשפוך ככה, להוציא קיטור, לבכות בשלוש לפנות בוקר בגלל הפורום. אני מנסה להזכיר לעצמי, החבר ניסה להזכיר לי, יש מאחורי שש שנים של פעילות ולנטרית ועבודה ציבורית, אני יודעת עד כמה אנשים נושכים את היד שמאכילה, אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת? לפעמים פשוט בא לי לזרוק עליהם זין, באמת, כשאנשים שאפילו לא כותבים אצלי יכולים לעורר מהומה על דרך הניהול שלנו, אנחנו- שמחזיקות את המקום הארור הזה על הגב. כשמגיעה מישהי וחושפת דברים שכתבתי לה מתוך דאגה במסרים (כשהיא פנתה אלי) ומסובבת את זה נגדי, כשמגיע מישהו ומזלזל במודעות שאנחנו מנסים לעורר לאיידס,דבר שכל כך קרוב אלי עד שזה כואב ממש. כשארבעה אנשים יודעים לקפוץ נגד, אחד בעד- איפה הקבועים? איפה האנשים שנלחמתי בציפורניים עליהם? איפה הבחורות שהחזקתי להן את היד? והבחורים? והאמהות והאבות? איפה הם לעזאזל?! אני מנסה להזכיר לעצמי שהכל שווה את זה בסוף כשאני יודעת שעזרתי למישהו, שמישהו באמת התייעץ בפורום בין עשרת אלפי הטרולים, בין אלו שמדברים ומקללים ויוצרים מריבות. כרגע אני פשוט לא מצליחה, האנשים האלו שוברים אותי לאט לאט. לימדו אותי לקבל ביקורת, זה חלק מכל גוף מתפקד. אבל ביקורת שלא מוצדקת קשה לי להדוף. אני שונאת ואני שונאת ואני שונאת. וזה כבר לא מרגיש כמו הילדים שלי, ועד כמה שנחמד שהותיקים אוהבים להגיד לי שרב הסיבה שהחזקתי עד עכשיו היא שאני לא לוקחת ללב- זה בולשיט. אני הכי לוקחת ללב בעולם ובוכה ונשארת ערה רק בשביל לעזור לאנשים האלו. ואני פשוט לא מבינה את זה, ולא יודעת איך להבין את זה. ובעיקר לא רוצה לחזור למקום בו לא מעריכים אותי.
לשפוך ככה, להוציא קיטור, לבכות בשלוש לפנות בוקר בגלל הפורום. אני מנסה להזכיר לעצמי, החבר ניסה להזכיר לי, יש מאחורי שש שנים של פעילות ולנטרית ועבודה ציבורית, אני יודעת עד כמה אנשים נושכים את היד שמאכילה, אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת? לפעמים פשוט בא לי לזרוק עליהם זין, באמת, כשאנשים שאפילו לא כותבים אצלי יכולים לעורר מהומה על דרך הניהול שלנו, אנחנו- שמחזיקות את המקום הארור הזה על הגב. כשמגיעה מישהי וחושפת דברים שכתבתי לה מתוך דאגה במסרים (כשהיא פנתה אלי) ומסובבת את זה נגדי, כשמגיע מישהו ומזלזל במודעות שאנחנו מנסים לעורר לאיידס,דבר שכל כך קרוב אלי עד שזה כואב ממש. כשארבעה אנשים יודעים לקפוץ נגד, אחד בעד- איפה הקבועים? איפה האנשים שנלחמתי בציפורניים עליהם? איפה הבחורות שהחזקתי להן את היד? והבחורים? והאמהות והאבות? איפה הם לעזאזל?! אני מנסה להזכיר לעצמי שהכל שווה את זה בסוף כשאני יודעת שעזרתי למישהו, שמישהו באמת התייעץ בפורום בין עשרת אלפי הטרולים, בין אלו שמדברים ומקללים ויוצרים מריבות. כרגע אני פשוט לא מצליחה, האנשים האלו שוברים אותי לאט לאט. לימדו אותי לקבל ביקורת, זה חלק מכל גוף מתפקד. אבל ביקורת שלא מוצדקת קשה לי להדוף. אני שונאת ואני שונאת ואני שונאת. וזה כבר לא מרגיש כמו הילדים שלי, ועד כמה שנחמד שהותיקים אוהבים להגיד לי שרב הסיבה שהחזקתי עד עכשיו היא שאני לא לוקחת ללב- זה בולשיט. אני הכי לוקחת ללב בעולם ובוכה ונשארת ערה רק בשביל לעזור לאנשים האלו. ואני פשוט לא מבינה את זה, ולא יודעת איך להבין את זה. ובעיקר לא רוצה לחזור למקום בו לא מעריכים אותי.