זירה חדשה לתככנות מחלקתית
חברים, עם הכניסה למאה ה-21, כך גם מתעדכנת לה הזירה המחלקתית. לאחרונה התנסינו בביקורת החיצונית העשר-שנתית. זו חוויה מפוקפקת למדי כעת, בעת המאמץ המחלקתי לכתוב את מסמך התגובה, נעשית חלק מן העבודה על גוגל-דוק. וכאן מתגלית זירה חדשה. אנשים מעירים ואז רצים לבדוק אם כתבו להם תגובה. מישהו מתקן מישהו אחר וזה מצית שיחות מסדרון. במקביל, עצם השימוש במסמך משחרר את ההנהלה מניהול הדיון וסינונו, לטוב ולרע, ישנו פיתוי אדיר בהצבת מסמך ואז "דונו!". וכמובן ניתן גם לראות היסטוריה של המסמך ומי ביקר שם מתי (אלא אם כן מבטלים את האופציה הזו). כך גם היה אם איזה סקר אנונימי שעשינו בתגובה לביקורת: סקרנות, מי כתב מה, ובעיקר כאשר המסמך סונן ונערך בידי סגנית הדיקן כדי לשמר אנונימיות או לסנן כל מיני לא ברור מה ומאילו סיבות. כמו כן, מסתבר שהחומרים המחלקתיים הנמצאים בשרת האוניברסיטאי מוגבלים בגישה לפי דירוג וסיווג. כך שלראש המחלקה יש גישה ולאחרים לא להבדיל ממצב שיש איזה קלסר במזכירות וכולנו יכולים להציץ - הרי גם ככה ראש המחלקה מתחלף ויכול לשמור לו עותקים מכל דבר. ולסיום, אולי הכי חמור, שאין כתובת אימייל לראש המחלקה אלא כתובת אישית. כלומר כל מיני תכתובות שפעם היו מקוטלגות בדואר יוצא וזמינות היסטורית, פתאום מסווגות בגדר צנעת הפרט. חומרים נעלמים, סודות מכוסים, שחיתות מטוטאת. מרתק, פשוט מרתק. וכל כך פתטי. כולנו מתגלים כאנשים כל כך קטנים, כל כך אנושיים, כמו דמויות עטויות איפור מוגזם באופרת סבון נשכחת שמעולם לא שודרה.
חברים, עם הכניסה למאה ה-21, כך גם מתעדכנת לה הזירה המחלקתית. לאחרונה התנסינו בביקורת החיצונית העשר-שנתית. זו חוויה מפוקפקת למדי כעת, בעת המאמץ המחלקתי לכתוב את מסמך התגובה, נעשית חלק מן העבודה על גוגל-דוק. וכאן מתגלית זירה חדשה. אנשים מעירים ואז רצים לבדוק אם כתבו להם תגובה. מישהו מתקן מישהו אחר וזה מצית שיחות מסדרון. במקביל, עצם השימוש במסמך משחרר את ההנהלה מניהול הדיון וסינונו, לטוב ולרע, ישנו פיתוי אדיר בהצבת מסמך ואז "דונו!". וכמובן ניתן גם לראות היסטוריה של המסמך ומי ביקר שם מתי (אלא אם כן מבטלים את האופציה הזו). כך גם היה אם איזה סקר אנונימי שעשינו בתגובה לביקורת: סקרנות, מי כתב מה, ובעיקר כאשר המסמך סונן ונערך בידי סגנית הדיקן כדי לשמר אנונימיות או לסנן כל מיני לא ברור מה ומאילו סיבות. כמו כן, מסתבר שהחומרים המחלקתיים הנמצאים בשרת האוניברסיטאי מוגבלים בגישה לפי דירוג וסיווג. כך שלראש המחלקה יש גישה ולאחרים לא להבדיל ממצב שיש איזה קלסר במזכירות וכולנו יכולים להציץ - הרי גם ככה ראש המחלקה מתחלף ויכול לשמור לו עותקים מכל דבר. ולסיום, אולי הכי חמור, שאין כתובת אימייל לראש המחלקה אלא כתובת אישית. כלומר כל מיני תכתובות שפעם היו מקוטלגות בדואר יוצא וזמינות היסטורית, פתאום מסווגות בגדר צנעת הפרט. חומרים נעלמים, סודות מכוסים, שחיתות מטוטאת. מרתק, פשוט מרתק. וכל כך פתטי. כולנו מתגלים כאנשים כל כך קטנים, כל כך אנושיים, כמו דמויות עטויות איפור מוגזם באופרת סבון נשכחת שמעולם לא שודרה.