שו יעני "אהובת אלבי"? ../images/Emo2.gif
מירה עווד? אותי היא לא איכזבה.... שום דבר לא איכזב למען האמת. ההצגה וצוות השחקנים ענו בדיוק לציפיות שלי - לא כמבקר תיאטרון או איש מקצוע בתחום..... אלא כעמחא שבא להתמודד עם חומר שעדיין לא יושב בלב הקונצנזוס לא אצלנו ולא ברמאללה.. הביקורת היחידה שהיתה לי היא לגבי הלבוש של הערבים. אלא אם כן הם נוצרים (במחזה, לא בחיים
), ואז הראש הגלוי והתסרוקת האופנתית של מירה נכנסים -אצלי לפחות - לתוך גבולות ה- suspension of disbelief... אבל במקרה כזה הייתי מצפה למצוא איזה צלב בבית, או לפחות איזשהו סממן נוצרי.. (אולי היה משהו כזה שלא ידעתי לזהות..?
) כמי שלא קרא (עדיין) את הנובלה המקורית של כנפאני, קשה לי לנחש מה נשאר מהדיאלוגים המקוריים, ועד כמה רחוק הלך בועז גאון כדי לאפשר לצופה הישראלי לעכל אותם איכשהו... הקטע של הפטרוזיליה, התריסים הסגורים והאנגינה למשל, והאופן שבו התייחסו הערבים לזה - רק מחזאי ישראלי-יהודי יכול לכתוב את זה כך. גם הקטע עם הנוצה החסרה בכד, שהתגלגלה לסיפור של המן הרשע והאנטישמים
אפילו אצל סייד קשוע לא הייתי מצפה למצוא הכרה כזו מקרוב של תמצית הפולניות...
בכל אופן, לי עמדה כל הזמן המחשבה שמי שכתב את הסיפור הזה, ועוד בשנות השישים, הקדים את זמנו בהרבה. לא קשה להבין שהוא מותח ביקורת קשה מאד על ההתנהלות של הערבים (אזרחים+הנהגה) ב- 48, בעוד שהאזרחים היהודים הם ה-קורבנות מבחינתו (להבדיל מההנהגה הציונית שעשתה עוול לכולם, גם להם). העובדה שהוא חוסל, ועוד ככל הנראה בידי ישראל, מוסיפה נופך עוד יותר טראגי לכל הסיפור, כאילו הוא לא די טראגי גם כך... ובנסיבות אחרות, אם הנושא לא היה קרוב כ"כ לליבם של הצופים - אני בטוח שהיו מציינים את העובדה שהמחבר חוסל, בגוף ההצגה. מה אני אגיד? כמו שהערכתי מראש, ואפילו יותר: החיבור הזה בין הכאב - המוכר עד כאב - של ניצולי שואה שלא מוצאים מנוחה גם כאן, מול (או בעצם בנוסף, וזה מה שיפה כאן) לכאב של בעלי הבית שנותרו אכולי רגשות אשם ועומדים בפני הבן שננטש כנאשמים - פשוט קרע אותי לחתיכות. כמעט מהרגע שההצגה החלה ועד הסוף, פשוט ישבתי ובכיתי כמעט בלי יכולת לשלוט בזה..... זו גם הסיבה שברחתי החוצה מייד כשפתחו את הדלתות - ועם חמותך הסליחה......
