חברות

[ארצינו הקטנטונת1]

חברות

איזה פורום מדהים, שוטטתי לי באינטרנט חסרת אונים, והגעתי איכשהוא לפה. לא יודעת אם תוכלו לעזור, אבל עצם זה שאני יכולה לדבר ויש מי שמקשיב, זה כבר טוב. אני בבעיה כבר הרבה זמן, כאשר אני פוגשת מישהי, ואני רוצה להיות להתחבר איתה (סתם כמו כל חברה שיש, כמו חברות ללימודים, בעבודה, שכנות וכד'). אני מאבדת את הביטחון העצמי שלי לחלוטין, אני נלחצת בכל פעם שהיא עוברת לידי, אני מתחילה לעשות שטויות, לא מתנהגת בצורה טבעיתאני חושבת עליה כל הזמן, בבוקר ובלילה, מדמיינת כל מיני סיטואציות כמו שאני מצילה את חייה, היא פוגעת בי ואני סולחת לה, כל מיני דברים שמקרבים בין שני אנשים. הצרה הצרורה היא, שכל הדברים האלו באופן טבעי מרחיקים אותי מהאדם השני, כי אף אחד לא אוהב שנלחצים ממנו... כך שאני משיגה את המטרה ההפוכה. חוץ מזה, שזה תופס את כל כולי, שום דבר אחר לא מעניין אותי, אני שוכחת דברים, פחות אקטיבית. אני בחורה דתיה, כך שהקטע של חבר- חברה עובד קצת אחרת אצלינו ואני חושבת שבאיזה שהוא מקום זה אולי ממלא צורך או חסר כלשהוא (צורך רגשי, אני מתכוונת). זה משגע אותי, וזה משגע אותי שזה משגע אותי, ואני משתגעת! לא יודעת אם הצלחתי להעביר את הרעיון. לילה טוב.

 

[ארצינו הקטנטונת1]

החלטתי לענות לעצמי...

הסתכלתי במאמר על הדרקון, מאוד אהבתי את הסיפור. וקלטתי שבעצם יש לי בעיה, לא מאוד רצינית (פעם חשבתי שרק אני הבעייתית, אבל למדתי שהתנהגות של נורמלית וטבעית). ואני צריכה לקחת את עצמי בידים ולהתחיל לחשוב איך לפתור אותה. הבעיה (אולי בעיה זה מילה בעייתית, קושי גם לא מתאים, אולי אפשר לומר דילמה): ארצינו הקטנטונת1 רוצה להיות חברה של, נניח, שירי. פתרונות אפשריים: - ללכת לאט לאט, יצירת קשרים חברתיים לוקחת זמן. - מותר לי לרצות להתחבר איתה, בגלל חוסר הבטחון שלי, וכל היתר, אני כאילו מתביישת בנסיונות להתחבר. - לומר לה יפה בוקר טוב. - לשאול מה דעתה על כל מיני דברים. - לצחוק. - לצאת איתה לקניות. - להרגע. - להחמיא. - לא להצמד אליה מדי. אני אחשוב על עוד רעיונות, אבל קשה לי קצת (בבית ספר, הייתי בשוליים החברתיים, כך שקצת "פספסתי" את צורת יצירת הקשרים הנורמלית, הבריאה, שלומדים תוך כדי החיים). מה דעתכם?

 

[hilabarak]

קודם כל הניתוח והאפיון והפתרון נכונים

לכולנו יש נטייה להיכנס ל'היסטריה' במקומות שאנחנו חלשים בהם. אצל אחד זה קשרים אנושיים, אצל השני זה המראה שלו, אצל השלישי זה יכולת להביע רגש ואצלי למשל זה נושא של צורת הגשה. אם מבקשים ממני להסביר מה אני רוצה אז אין לי בעייה, אבל אם מבקשים ממני בעבודה להגיש ערוך כמצגת מסודרת ואסטטית אני נכנס לפאניקה. כמוך בדיוק הפתרון הוא לפרוט את העניין לפרוטות. להתחיל מהתחלה ולנשום עמוק ולןעבור שלב אחרי שלב (במקום מההתחלה להיכנס לפאניקה ולברוח מהכל). בכל אופן גם חשוב להיות ריאלי - אני יודע שאני אצטרך להתאמץ ולהזיע על עריכת מצגת, שאנשים אחרים עושים בקלות (אפילו שילוב הצבעים שבא להם טבעי, לי עולה במאמץ ויוצא יחסית לא משהו). אני חושב שגם את צריכה לדעת, שיהיה לך קשה בתחום, וכנראה לא תהיי מישהי שכל יומיים יוצרת קשרים חדשים. מצד שני, לא צריך כל יומיים קשר חדש, אם תתאמצי (לפי הדרך שלך) ליצור שניים שלושה קשרים חדשים, זה בדרך כלל מחזיק ל10 שנים לפחות (אם לא יותר). לרוב האנשים אין באמת יותר מ2 או 3 חברים קרובים וטובים, שאר האנשים שאנחנו בקשר איתם, לרוב הם יחסית כבר במרחק רגשי מאיתנו.

 

[לנושנוש]

אני יודעת בדיוק על מה את מדברת.

זה באמת פשוט לחץ. ניתחתי קצת את העניין ולדעתי זה קורה כשאנחנו מרגישים שהארך שלנו ניקבע על ידי דברים חיצוניים כמו כמה חברים יש לנו וכו'. העיקר, כש לוקחים את החיים יותר מדי ברצינות אז הכל ניראה ממש, ממש גורלי וחד משמעי.....