חדשה בפורום,נעים לבקר !
רציתי לשתף אתכם בתהליך שעובר עלי מאז שאני אמא בעצמי (והאפרוחון שלי בן כמעט שנה): אני ואמי מעולם לא הסתדרנו, מאז שאני זוכרת את עצמי אמנם לא חסר לי דבר מבחינה חומרית (הורי מעולם לא היו עשירים אבל מה שהיה צריך תמיד היה) אולם נפשית מעולם לא חשתי תמיכה או הבנה גדולה. איני מערבת את הורי בענייני, אנו משוחחים בטלפון פעם בשבוע-עשרה ימים, לפעמים אני יוזמת את השיחה. עם אמי ממש קשה לי ואני מעדיפה לדבר ולהפגש איתה כמה שפחות: בכל פעם היא מצליחה לעצבן אותי, היא חושבת שהיא יודעת הכל ודעתה היא זו הנכונה והחשובה ומנסה לכפות את דעתה גם על דברים שקשורים לבני, ולזה בשום אופן איננו מסכימים. אם דעתה אינה מקובלת עלי ועל בעלי היא אינה מסתפקת בהשמעתה פעם אחת אלא טוחנת את המוח שוב ושוב עד שהתקיפות הופכת לתוקפנות מצידנו (מצדי בעיקר) ואני שמה לכך סוף. היא אינה מכבדת בקשות שלנו ומשתמשת במשפטים כגון: "זה הבית שלי ואני כאן קובעת". בעלי שונא אותה, לא סובל אותה (זה לא היה מהתחלה אלא רק לאחר שהבן נולד) וגם הפעם בחודש וחצי שאנחנו נוסעים לבית הורי היא יותר מדי עבורו. גם עבורי זה לא קל ושנינו חוזרים הביתה בהקלה גדולה. שתי שאלות לי: 1. חבל לי מאד שאלה הם היחסים , למרות שניסיתי יותר מפעם אחת לדבר איתה ולהסביר לה איך אני מרגישה וזה תמיד נגמר בפיצוץ, אין לה מושג על מה אני מדברת, ומבחינתי אני מרגישה שאין עם מי לדבר. אנחנו עכשיו בקושי באים ולבן שלי הם די זרים.עוד מעט יש לו יום הולדת ואולי אני תמימה ומפנטזת אבל הייתי רוצה יחסי סבים-נכד נורמליים. חשוב לי לציין שהם מאד אוהבים את הבן שלי (נכד ראשון) וכל הזמן מלעיטים במתנות, בגדים וכו' (שוב, מבחינה חומרית- לא מחסירים דבר). 2. הסיוט הכי גדול שלי הוא שיום אחד אסתכל בראי ואמצא שאני מתנהגת בדיוק כמו אמא שלי. יש לי לפחות שני דגמים אחרים בראש של איזו אמא אני רוצה להיות. איך משנים את הדגם לפיו גדלנו ? איך הופכים להיות להורים אחרים מההורים שלנו ? סליחה שזה ארוך אבל זה ממש יושב לי על הלב.
רציתי לשתף אתכם בתהליך שעובר עלי מאז שאני אמא בעצמי (והאפרוחון שלי בן כמעט שנה): אני ואמי מעולם לא הסתדרנו, מאז שאני זוכרת את עצמי אמנם לא חסר לי דבר מבחינה חומרית (הורי מעולם לא היו עשירים אבל מה שהיה צריך תמיד היה) אולם נפשית מעולם לא חשתי תמיכה או הבנה גדולה. איני מערבת את הורי בענייני, אנו משוחחים בטלפון פעם בשבוע-עשרה ימים, לפעמים אני יוזמת את השיחה. עם אמי ממש קשה לי ואני מעדיפה לדבר ולהפגש איתה כמה שפחות: בכל פעם היא מצליחה לעצבן אותי, היא חושבת שהיא יודעת הכל ודעתה היא זו הנכונה והחשובה ומנסה לכפות את דעתה גם על דברים שקשורים לבני, ולזה בשום אופן איננו מסכימים. אם דעתה אינה מקובלת עלי ועל בעלי היא אינה מסתפקת בהשמעתה פעם אחת אלא טוחנת את המוח שוב ושוב עד שהתקיפות הופכת לתוקפנות מצידנו (מצדי בעיקר) ואני שמה לכך סוף. היא אינה מכבדת בקשות שלנו ומשתמשת במשפטים כגון: "זה הבית שלי ואני כאן קובעת". בעלי שונא אותה, לא סובל אותה (זה לא היה מהתחלה אלא רק לאחר שהבן נולד) וגם הפעם בחודש וחצי שאנחנו נוסעים לבית הורי היא יותר מדי עבורו. גם עבורי זה לא קל ושנינו חוזרים הביתה בהקלה גדולה. שתי שאלות לי: 1. חבל לי מאד שאלה הם היחסים , למרות שניסיתי יותר מפעם אחת לדבר איתה ולהסביר לה איך אני מרגישה וזה תמיד נגמר בפיצוץ, אין לה מושג על מה אני מדברת, ומבחינתי אני מרגישה שאין עם מי לדבר. אנחנו עכשיו בקושי באים ולבן שלי הם די זרים.עוד מעט יש לו יום הולדת ואולי אני תמימה ומפנטזת אבל הייתי רוצה יחסי סבים-נכד נורמליים. חשוב לי לציין שהם מאד אוהבים את הבן שלי (נכד ראשון) וכל הזמן מלעיטים במתנות, בגדים וכו' (שוב, מבחינה חומרית- לא מחסירים דבר). 2. הסיוט הכי גדול שלי הוא שיום אחד אסתכל בראי ואמצא שאני מתנהגת בדיוק כמו אמא שלי. יש לי לפחות שני דגמים אחרים בראש של איזו אמא אני רוצה להיות. איך משנים את הדגם לפיו גדלנו ? איך הופכים להיות להורים אחרים מההורים שלנו ? סליחה שזה ארוך אבל זה ממש יושב לי על הלב.
