חדשה פה ואשמח ללעזרה
חומר רקע: אמי כמעט בת 70, חיה בנפרד מאבי, נשענת על ארבעתנו, ילדיה בכל המובנים - כלכלית, נפשית וכיו"ב כבר שנים רבות. אני - בת 44, אם חד הורית. אינני זוכרת מתי הייתי ילדה של מישהו. מגיל אפס אמי ואבי היו רבים ללא הפסקה ובכל מספר חודשים נאלצנו לעזוב (אמי, אחותי ואני) את הבית בגלל המריבות הללו, ולחזור אליו לאחר שהורינו הילדותיים היו מתפייסים וחוזר חלילה. כשבגרנו, בנוסף לעומס הרגשי "בגידולם" נוסף העומס הכלכלי - שניהם לא עובדים שנים, הם גרים בנפרד (שקט תעשייתי). אמי היא אישה ביקורתית, מרירה (חיים לא קלים ובחירות ילדותיות) ומאוד תלותית. כולנו, כל האחים, מנסים לסייע לה כמיטב יכולתנו אך כל הזמן סופגים ביקורות וקללות וזה מסלים ומתעצם כאשר הדברים לא נעשים בדיוק כפי שהיא חושבת לנכון. יש לה ביקורת על בני הזוג שלנו, אבל אם היא כועסת עלינו היא מייד אומרת את המשפט: "אני צריכה לשלם לו (לבן זוג) בכדי שיהיה איתך.." יש לה ביקורת על הדרך שבה אנחנו מגדלים את ילדינו, על הבחירות שלנו וכו'. אני מתעמתת איתה על האמירות שלה אבל משתדלת מאוד שלא להגיע לרמת ההערות הפוגעות שלה בכדי לא להרוס את המרקם העדין שנקרא: יחסי משפחה.(אגב, אני נחשבת לבת שהכי מסתדרת איתה) ועכשיו לענייננו – סיימתי לימודי משפטים לפני כשנה, התמחיתי אצל אחי ועברתי את בחינות הלשכה. כבר כשקיבלתי את ההזמנה לטקס ההסמכה הודעתי לאחי שאין בדעתי להגיע לטקס. הוא מייד ביטל זאת וכן בן הזוג שלי. לאחר שהסכמתי להגיע לטקס ההסמכה ובשל העובדה שהיו בידיי רק שני כרטיסי הזמנה – חשבתי להביא לטקס את בני ואת אחי / בן זוגי. לרגע לא הרגשתי צורך להביא את אמי או את אבי. אני לא הרגשתי שהם היו שותפים לעניין זה (נכון, הם בירכו אותי להצלחה בבחינות, אבל מעבר לזה – כלום). בסופו של דבר, בן זוגי השיג עוד 2 כרטיסים נוספים ולאחר ש"חטפתי" מאמי על כך שהיא אינה מוזמנת – ויתרתי והזמנתי אותה לטקס. מפה הכל הדרדר – אתמול, ביום שהוא כביכול שלי, הייתי צריכה לוודא שלה נוח להגיע בשעה מסויימת (מה שאילץ אותי לחפש אלטרנטיבה אחרת ולהגיע בכוחות עצמי לטקס). בטקס עצמו ראיתי אותה מספר דקות (שהיו בסדר גמור-צילומים וכו') שלאחריהן הוצע על ידי אחי שנלך לחגוג במסעדה. אמי שאינה סובלת את בן זוגי וזאת בלשון המעטה – התווכחה איתו בדרך מירושלים על כל שטות. העכירה את האווירה וכאשר הוא נסע לביתו היא "שטפה" אותי שאני לא יודעת מה זה לשמוח, שאני עצבנית ולא רגועה, שהיא עשתה מאמצים להגיע וכך אני גומלת לה (כן...). שאני לא שווה. והיו כמובן גם קללות. וזה היה רע, וזה היה מכוער. אני עניתי לה במינימום האפשרי. אבל הכל היה מתוח ולא נעים. לא הלכנו למסעדה כי אף אחת לא עמדה בדרישות שלה – כשרות, בשר, יוקרה. אחי – שכ"כ התרגש והתאמץ בשבילי – כעס עליי מפני שהוא מכיר אותה אבל הוא רצה שאני אשתנה בשבילה. בקיצור, מיום שהיה אמור להיות שמח ומיועד לי – זה הפך ליום שלה, ליום שבו היא מקבלת את תשומת הלב. אני כ"כ כועסת שאני חושבת לנתק כל מגע איתה – הורים לא בוחרים – אבל אני חושבת שבשלב מסויים גם לא חייבים להיפגע כ"כ הרבה.
חומר רקע: אמי כמעט בת 70, חיה בנפרד מאבי, נשענת על ארבעתנו, ילדיה בכל המובנים - כלכלית, נפשית וכיו"ב כבר שנים רבות. אני - בת 44, אם חד הורית. אינני זוכרת מתי הייתי ילדה של מישהו. מגיל אפס אמי ואבי היו רבים ללא הפסקה ובכל מספר חודשים נאלצנו לעזוב (אמי, אחותי ואני) את הבית בגלל המריבות הללו, ולחזור אליו לאחר שהורינו הילדותיים היו מתפייסים וחוזר חלילה. כשבגרנו, בנוסף לעומס הרגשי "בגידולם" נוסף העומס הכלכלי - שניהם לא עובדים שנים, הם גרים בנפרד (שקט תעשייתי). אמי היא אישה ביקורתית, מרירה (חיים לא קלים ובחירות ילדותיות) ומאוד תלותית. כולנו, כל האחים, מנסים לסייע לה כמיטב יכולתנו אך כל הזמן סופגים ביקורות וקללות וזה מסלים ומתעצם כאשר הדברים לא נעשים בדיוק כפי שהיא חושבת לנכון. יש לה ביקורת על בני הזוג שלנו, אבל אם היא כועסת עלינו היא מייד אומרת את המשפט: "אני צריכה לשלם לו (לבן זוג) בכדי שיהיה איתך.." יש לה ביקורת על הדרך שבה אנחנו מגדלים את ילדינו, על הבחירות שלנו וכו'. אני מתעמתת איתה על האמירות שלה אבל משתדלת מאוד שלא להגיע לרמת ההערות הפוגעות שלה בכדי לא להרוס את המרקם העדין שנקרא: יחסי משפחה.(אגב, אני נחשבת לבת שהכי מסתדרת איתה) ועכשיו לענייננו – סיימתי לימודי משפטים לפני כשנה, התמחיתי אצל אחי ועברתי את בחינות הלשכה. כבר כשקיבלתי את ההזמנה לטקס ההסמכה הודעתי לאחי שאין בדעתי להגיע לטקס. הוא מייד ביטל זאת וכן בן הזוג שלי. לאחר שהסכמתי להגיע לטקס ההסמכה ובשל העובדה שהיו בידיי רק שני כרטיסי הזמנה – חשבתי להביא לטקס את בני ואת אחי / בן זוגי. לרגע לא הרגשתי צורך להביא את אמי או את אבי. אני לא הרגשתי שהם היו שותפים לעניין זה (נכון, הם בירכו אותי להצלחה בבחינות, אבל מעבר לזה – כלום). בסופו של דבר, בן זוגי השיג עוד 2 כרטיסים נוספים ולאחר ש"חטפתי" מאמי על כך שהיא אינה מוזמנת – ויתרתי והזמנתי אותה לטקס. מפה הכל הדרדר – אתמול, ביום שהוא כביכול שלי, הייתי צריכה לוודא שלה נוח להגיע בשעה מסויימת (מה שאילץ אותי לחפש אלטרנטיבה אחרת ולהגיע בכוחות עצמי לטקס). בטקס עצמו ראיתי אותה מספר דקות (שהיו בסדר גמור-צילומים וכו') שלאחריהן הוצע על ידי אחי שנלך לחגוג במסעדה. אמי שאינה סובלת את בן זוגי וזאת בלשון המעטה – התווכחה איתו בדרך מירושלים על כל שטות. העכירה את האווירה וכאשר הוא נסע לביתו היא "שטפה" אותי שאני לא יודעת מה זה לשמוח, שאני עצבנית ולא רגועה, שהיא עשתה מאמצים להגיע וכך אני גומלת לה (כן...). שאני לא שווה. והיו כמובן גם קללות. וזה היה רע, וזה היה מכוער. אני עניתי לה במינימום האפשרי. אבל הכל היה מתוח ולא נעים. לא הלכנו למסעדה כי אף אחת לא עמדה בדרישות שלה – כשרות, בשר, יוקרה. אחי – שכ"כ התרגש והתאמץ בשבילי – כעס עליי מפני שהוא מכיר אותה אבל הוא רצה שאני אשתנה בשבילה. בקיצור, מיום שהיה אמור להיות שמח ומיועד לי – זה הפך ליום שלה, ליום שבו היא מקבלת את תשומת הלב. אני כ"כ כועסת שאני חושבת לנתק כל מגע איתה – הורים לא בוחרים – אבל אני חושבת שבשלב מסויים גם לא חייבים להיפגע כ"כ הרבה.
