בשנתיים האחרונות ניסיתי לבנות יציבות. בטח אף אחד לא זוכר אותי, הייתי פעילה כאן, היה לי קשה. בסוף הגעתי לאישפוז, ורק אחרי האישפוז הארוך מדי התחלתי לטפל בעצמי.
בערך.
ניסיתי.
ואז הכל השתנה
=דלקת חריפה בכתף
=קורונה
=אופנוען מתרסק ומת לי מול העיניים
=חברה טובה רבה איתי והלכה לתמיד.
=המדריכה כל הזמן מבריזה לי-נמאס לי ואמרתי למתאמת טיפול. היא אמרה שיביאו לי מדריכה חדשה...מתישהו.
=הפסיכולוג של אשנב בנאדם מוזר יותר ממני, הוא אמור להיות איש מקצוע, יצא איתי ממש לא בסדר. בגללו לא התחלתי ללמוד.
=נפרדתי מהחבר הכי טוב שלי 17 שנים.
=המתאמת טיפול גם מעצבנת, מבריזה, לא עוזרת, שוכחת מה היא מבטיחה. בעצת חברים פניתי למנהלת שלה. אחרי כמה זמן עשו לנו שיחת זום משותפת של הסנית מנהלת של הארגון, המתאמת טיפול ואני. אחת השיחות הנוראיות שהיו לי בחיים. שתיהן היו לא רגישות ואפילו אגרסיביות. ביקשתי לסיים את השיחה מספר פעמים, הן משכו אותי ומשכו וכל רגע שהייתי בשיחה היה נדמה לי שהן רק מורידות אותי יותר ויותר...נמוך. בכיתי שבוע.
=הפסיכיאטר שלי עוזב את המרפאות. הביאו לי מישהו במקומו, אנחנו לא מסתדרים בכלל, הוא אפילו מדבר אליי בחוסר רגישות. הוא ממהר להוסיף אבחנות לא קשורות כי הוא חשב שהוא הבין אותי. רק אחרי שהתפרצתי עליו ואמרתי לו כמה שהוא טועה ולא מבין ולא יודע לדבר-הוא הבין שטעה. ואז לא הוציא לי מרשם בגלל תקלה. ואז שכח לשלוח לי. ואז שכח שוב. אחרי שבוע התקשרתי, הוא דיבר אליי לא יפה כי היה באמצע שיחה. (מאיפה אני אמורה לדעת??). בסוף חזר אליי ושלח את המרשם. אז שבוע הייתי בלי הכדור המאזן שלי. מאז אני לא רגועה, בהתקפי חרדה, מלאת ניתוקים.
=כלב גדול תקף את הכלב שלי ואז אותי. לראשונה בחיי אני מפחדת מכלבים. זאת האהבה הכי גדולה שלי, פצאום כל כלב מעלה בי חרדה עצומה ופחד תהומי. אני מפחדת שזה רק יחמיר. אני כן רוצה לאהוב כלבים, לא הגיוני שפתאום אני אפחד מהם. אילפתי כמה, תמיד היה לי כלב. זה לא בסדר ואף אחד לא עוזר לי.
=יומולדת
=התקף של המעי הרגיז, נמשך למעלה משבוע.
ניסיתי לדבר עם אמא שלי. אמרתי שאני לא מסתדרת עם הפסיכיאטר החדש. היא לא עזרה לי ורק הלחיצה אותי. גם כשבכיתי היא לא ששאלה למה. המשפחה שלי לא מבינה רגשות, לא מקבלת שיש לי הפרעות, ככה זה תמיד היה ולא יכול להשתנות. אז הם לא שותפים. אני איתם כשאני יכולה. כשאני מעשנת מספיק בשביל לספוג.
ניסיתי לדבר עם החברים שנותרו לי-כל אחד עסוק בעצמו, לעולם יש צרות רבות ואין מקום למישהו אחר. התקשרתי לשפוך ויצא שהייתי הפסיכולוגית. וזה קרה שלוש פעמים עם אנשים שונים.
היתה אמורה להיות לי פגישה ביום חמישי ע הפסיכיאטר. לא הייתי מסוגלת בכלל, ביטלתי, במילא לא הרגשתי ככ טוב.
אני לא רוצה לחזור אליו, אין לי כוחות לדאוג לעצמי וללכת ולעשות מה שצריך. וכל התהליך, והבירוקטיות, והאנשים שצריך לדבר איתם.
אני לא מסוגלת
אני בהתקף חרדה מתמשך כבר כמה שעות, ממש שוקלת ללכת למיון, אבל אני לא רוצה, אולי אני רק אתקשר.
אני מפחדת לצאת החוצה
אני יוצאת לפעמים, אני כן עושה מה שצריך, תמיד עשיתי מה שצריך. זה לא משנה ולא קשור למה שאני מרגישה. אז הכל יותר מעמיס לי.
אוף
בערך.
ניסיתי.
ואז הכל השתנה
=דלקת חריפה בכתף
=קורונה
=אופנוען מתרסק ומת לי מול העיניים
=חברה טובה רבה איתי והלכה לתמיד.
=המדריכה כל הזמן מבריזה לי-נמאס לי ואמרתי למתאמת טיפול. היא אמרה שיביאו לי מדריכה חדשה...מתישהו.
=הפסיכולוג של אשנב בנאדם מוזר יותר ממני, הוא אמור להיות איש מקצוע, יצא איתי ממש לא בסדר. בגללו לא התחלתי ללמוד.
=נפרדתי מהחבר הכי טוב שלי 17 שנים.
=המתאמת טיפול גם מעצבנת, מבריזה, לא עוזרת, שוכחת מה היא מבטיחה. בעצת חברים פניתי למנהלת שלה. אחרי כמה זמן עשו לנו שיחת זום משותפת של הסנית מנהלת של הארגון, המתאמת טיפול ואני. אחת השיחות הנוראיות שהיו לי בחיים. שתיהן היו לא רגישות ואפילו אגרסיביות. ביקשתי לסיים את השיחה מספר פעמים, הן משכו אותי ומשכו וכל רגע שהייתי בשיחה היה נדמה לי שהן רק מורידות אותי יותר ויותר...נמוך. בכיתי שבוע.
=הפסיכיאטר שלי עוזב את המרפאות. הביאו לי מישהו במקומו, אנחנו לא מסתדרים בכלל, הוא אפילו מדבר אליי בחוסר רגישות. הוא ממהר להוסיף אבחנות לא קשורות כי הוא חשב שהוא הבין אותי. רק אחרי שהתפרצתי עליו ואמרתי לו כמה שהוא טועה ולא מבין ולא יודע לדבר-הוא הבין שטעה. ואז לא הוציא לי מרשם בגלל תקלה. ואז שכח לשלוח לי. ואז שכח שוב. אחרי שבוע התקשרתי, הוא דיבר אליי לא יפה כי היה באמצע שיחה. (מאיפה אני אמורה לדעת??). בסוף חזר אליי ושלח את המרשם. אז שבוע הייתי בלי הכדור המאזן שלי. מאז אני לא רגועה, בהתקפי חרדה, מלאת ניתוקים.
=כלב גדול תקף את הכלב שלי ואז אותי. לראשונה בחיי אני מפחדת מכלבים. זאת האהבה הכי גדולה שלי, פצאום כל כלב מעלה בי חרדה עצומה ופחד תהומי. אני מפחדת שזה רק יחמיר. אני כן רוצה לאהוב כלבים, לא הגיוני שפתאום אני אפחד מהם. אילפתי כמה, תמיד היה לי כלב. זה לא בסדר ואף אחד לא עוזר לי.
=יומולדת
=התקף של המעי הרגיז, נמשך למעלה משבוע.
ניסיתי לדבר עם אמא שלי. אמרתי שאני לא מסתדרת עם הפסיכיאטר החדש. היא לא עזרה לי ורק הלחיצה אותי. גם כשבכיתי היא לא ששאלה למה. המשפחה שלי לא מבינה רגשות, לא מקבלת שיש לי הפרעות, ככה זה תמיד היה ולא יכול להשתנות. אז הם לא שותפים. אני איתם כשאני יכולה. כשאני מעשנת מספיק בשביל לספוג.
ניסיתי לדבר עם החברים שנותרו לי-כל אחד עסוק בעצמו, לעולם יש צרות רבות ואין מקום למישהו אחר. התקשרתי לשפוך ויצא שהייתי הפסיכולוגית. וזה קרה שלוש פעמים עם אנשים שונים.
היתה אמורה להיות לי פגישה ביום חמישי ע הפסיכיאטר. לא הייתי מסוגלת בכלל, ביטלתי, במילא לא הרגשתי ככ טוב.
אני לא רוצה לחזור אליו, אין לי כוחות לדאוג לעצמי וללכת ולעשות מה שצריך. וכל התהליך, והבירוקטיות, והאנשים שצריך לדבר איתם.
אני לא מסוגלת
אני בהתקף חרדה מתמשך כבר כמה שעות, ממש שוקלת ללכת למיון, אבל אני לא רוצה, אולי אני רק אתקשר.
אני מפחדת לצאת החוצה
אני יוצאת לפעמים, אני כן עושה מה שצריך, תמיד עשיתי מה שצריך. זה לא משנה ולא קשור למה שאני מרגישה. אז הכל יותר מעמיס לי.
אוף
