חיידק בשם אנונימוס
יום אחד קיבלתי, כרגיל, עוד אי-מייל מאנונימוס שפעם נשבעתי לעצמי שאני סוף סוף אלך למפגש ואצטרף כדי לעזור לבעלי החיים. וכן, אני מודעת לבעיות החברתיות והכלכליות שיש לנו בארץ, אבל יש הרבה ארגונים שמטפלים בזה (כמובן, שהממשלה היא לא אחד מהם), וצריך שיהיה מישהו שיגן על היצורים חסרי הישע, שאין להם כוח לשנות ואין להם כוח להאבק ואין להם פה לפתוח כדי להביע את דעתם, אז בשביל זה "אנונימוס" כאן. כל שבוע אני מקבלת עדכונים באי-מייל מאנונימוס ותמיד הדפסתי לי את העדכונים ועשיתי DELETE על ההודעה ואמרתי לעצמי "הפעם אני הולכת", משפט שליווה אותי חודשים מספר, עד יום בהיר אחד ואכן היה בהיר וקצת קריר באותו יום רביעי הנפלא שבו ארזתי את האיברים שלי ואת התושיה שלי והלכתי למפגש אנונימוס ברחוב דיזינגוף 93 בעיר הגדולה. קצת באיחור נכנסתי לחדר, חבר´ה ישובים על כיסאות, קשובים ביותר לבחור בן גילי עם טי-שירט של האגודה מרצה על בעלי החיים ועל זכויותיהם ואיך אנחנו מעזים לתלוש את זכויותיהם ולתלות אותם באיטליזים שונים ברחבי הארץ. התיישבתי לי בשורה השנייה על כיסא, עשיתי קצת רעש, כמו שרק שלומפרית כמוני יודעת לעשות. ביקשתי סליחה והפכתי להיות אחד האנשים הקשובים האלו. בתחילה כל מה שעבר לי בראש זה: "וואלה, סוף סוף עשיתי את זה, כל הכבוד שלי". טוב נו, מישהו צריך לטפוח לי על השכם על הדברים הקטנים האלו שדווקא הם קשים לעשייה" ואז חשבתי לי: "סוף סוף אוכל גם לעזור ליצורים חסרי הישע האלו וגם להכיר בחור עם נשמה שמבין לא רק את עצמו ואת אלו שעונים לו בחזרה בשפה המוכרת אלא גם לאלו שמדברים בשפה פחות מוכרת, כזו שאנחנו לא ממש מבינים, אבל בעצם כן. כי אני לא צריכה עוד אחד שיגיד לי "עזבי אותך מבעלי חיים, הם לא שווים" או "הדבר היחיד שאני אוהב בבעלי חיים זה איך הם עוברים מהצלחת לפה שלי". ואז הגיע הרגע שבו התכנסנו במעגל עם כיסאותינו, ותוך שאנחנו נוגסים על נשנשים שהוכנו ככיבוד על שולחן, כל אחד תאר את עצמו ואת השתייכותו לעניין בעלי החיים וכו´. זו הייתה עבורי חוויה, קצת הזכיר לי את תקופת "הצופים". אני תרמתי את חלקי הוורבלי ואמרתי שאני יכולה לעזור להם קצת מבחינה תקשורתית (טוב, בכל זאת, עובדת בתחנת טלוויזיה, אולי קצת פחות מוכרת מאחרים בגלל הרייטינג הארור, אבל תקשורת זו תקשורת, לא?!). וחוץ מזה, בדף הצטרפותי סימנתי כמעט את כל אופציות העזרה האפשריות. ואז כשכולם לאט לאט דילדלו את חלל החדר, נשארתי עם עוד שניים שיכולים לתרום מבחינה תקשורתית ואז הבחור הזה, שי, חמוד דווקא, דיבר איתי ונתן לי קלטות עם דוקומנטריים שאוכל אולי להציע לתחנת הטלוויזיה הצנועה שלנו שהניבה פירות נוסטלגיים כמו "זהו-זה" ו"קישקשתא", בתקווה שיהיו מעוניינים "לרכוש" בחינם את הסרטים וכך לגעת בלבבות קשיחים שעוד לא מודעים לזכויות בעלי החיים ובתקווה שגם הם יתחילו לקבל קבוע את העדכון האי-מיילי שלנו (כן, אני מרגישה כבר חלק מזה, למה לא בעצם, פסיבית תמיד הייתי חלק מהם). ובתקווה שיותר אנשים ישתעממו מספיק כדי לעיין בעדכון ויגידו לעצמם: "כן, באמת רציתי להצטרף לדבר כזה, שמגן על זכויותיהם של בעלי חיים, יום אחד אני אגש למפגש כזה" ובתקווה שהם לא יסתפקו בגידול כלבים וחתולים ולהחליט שאפשר לישון בשקט בלילה לגבי רווחתם של בעלי החיים, ושגם הם ידבקו בחיידק הזה (מה פתאום אנתרקס, השתגעתם), החיידק הזה שקוראים לו "אנונימוס" ושיותר אנשים יום אחד יאספו את איבריהם ואת תושייתם ויצעדו למפגש כזה של "אנונימוס" וכן, מסתבר שאפשר לאחר (הנה, אני איחרתי בכמה חודשים ושעה) ומכאן הדרך כבר תסלול את עצמה.
יום אחד קיבלתי, כרגיל, עוד אי-מייל מאנונימוס שפעם נשבעתי לעצמי שאני סוף סוף אלך למפגש ואצטרף כדי לעזור לבעלי החיים. וכן, אני מודעת לבעיות החברתיות והכלכליות שיש לנו בארץ, אבל יש הרבה ארגונים שמטפלים בזה (כמובן, שהממשלה היא לא אחד מהם), וצריך שיהיה מישהו שיגן על היצורים חסרי הישע, שאין להם כוח לשנות ואין להם כוח להאבק ואין להם פה לפתוח כדי להביע את דעתם, אז בשביל זה "אנונימוס" כאן. כל שבוע אני מקבלת עדכונים באי-מייל מאנונימוס ותמיד הדפסתי לי את העדכונים ועשיתי DELETE על ההודעה ואמרתי לעצמי "הפעם אני הולכת", משפט שליווה אותי חודשים מספר, עד יום בהיר אחד ואכן היה בהיר וקצת קריר באותו יום רביעי הנפלא שבו ארזתי את האיברים שלי ואת התושיה שלי והלכתי למפגש אנונימוס ברחוב דיזינגוף 93 בעיר הגדולה. קצת באיחור נכנסתי לחדר, חבר´ה ישובים על כיסאות, קשובים ביותר לבחור בן גילי עם טי-שירט של האגודה מרצה על בעלי החיים ועל זכויותיהם ואיך אנחנו מעזים לתלוש את זכויותיהם ולתלות אותם באיטליזים שונים ברחבי הארץ. התיישבתי לי בשורה השנייה על כיסא, עשיתי קצת רעש, כמו שרק שלומפרית כמוני יודעת לעשות. ביקשתי סליחה והפכתי להיות אחד האנשים הקשובים האלו. בתחילה כל מה שעבר לי בראש זה: "וואלה, סוף סוף עשיתי את זה, כל הכבוד שלי". טוב נו, מישהו צריך לטפוח לי על השכם על הדברים הקטנים האלו שדווקא הם קשים לעשייה" ואז חשבתי לי: "סוף סוף אוכל גם לעזור ליצורים חסרי הישע האלו וגם להכיר בחור עם נשמה שמבין לא רק את עצמו ואת אלו שעונים לו בחזרה בשפה המוכרת אלא גם לאלו שמדברים בשפה פחות מוכרת, כזו שאנחנו לא ממש מבינים, אבל בעצם כן. כי אני לא צריכה עוד אחד שיגיד לי "עזבי אותך מבעלי חיים, הם לא שווים" או "הדבר היחיד שאני אוהב בבעלי חיים זה איך הם עוברים מהצלחת לפה שלי". ואז הגיע הרגע שבו התכנסנו במעגל עם כיסאותינו, ותוך שאנחנו נוגסים על נשנשים שהוכנו ככיבוד על שולחן, כל אחד תאר את עצמו ואת השתייכותו לעניין בעלי החיים וכו´. זו הייתה עבורי חוויה, קצת הזכיר לי את תקופת "הצופים". אני תרמתי את חלקי הוורבלי ואמרתי שאני יכולה לעזור להם קצת מבחינה תקשורתית (טוב, בכל זאת, עובדת בתחנת טלוויזיה, אולי קצת פחות מוכרת מאחרים בגלל הרייטינג הארור, אבל תקשורת זו תקשורת, לא?!). וחוץ מזה, בדף הצטרפותי סימנתי כמעט את כל אופציות העזרה האפשריות. ואז כשכולם לאט לאט דילדלו את חלל החדר, נשארתי עם עוד שניים שיכולים לתרום מבחינה תקשורתית ואז הבחור הזה, שי, חמוד דווקא, דיבר איתי ונתן לי קלטות עם דוקומנטריים שאוכל אולי להציע לתחנת הטלוויזיה הצנועה שלנו שהניבה פירות נוסטלגיים כמו "זהו-זה" ו"קישקשתא", בתקווה שיהיו מעוניינים "לרכוש" בחינם את הסרטים וכך לגעת בלבבות קשיחים שעוד לא מודעים לזכויות בעלי החיים ובתקווה שגם הם יתחילו לקבל קבוע את העדכון האי-מיילי שלנו (כן, אני מרגישה כבר חלק מזה, למה לא בעצם, פסיבית תמיד הייתי חלק מהם). ובתקווה שיותר אנשים ישתעממו מספיק כדי לעיין בעדכון ויגידו לעצמם: "כן, באמת רציתי להצטרף לדבר כזה, שמגן על זכויותיהם של בעלי חיים, יום אחד אני אגש למפגש כזה" ובתקווה שהם לא יסתפקו בגידול כלבים וחתולים ולהחליט שאפשר לישון בשקט בלילה לגבי רווחתם של בעלי החיים, ושגם הם ידבקו בחיידק הזה (מה פתאום אנתרקס, השתגעתם), החיידק הזה שקוראים לו "אנונימוס" ושיותר אנשים יום אחד יאספו את איבריהם ואת תושייתם ויצעדו למפגש כזה של "אנונימוס" וכן, מסתבר שאפשר לאחר (הנה, אני איחרתי בכמה חודשים ושעה) ומכאן הדרך כבר תסלול את עצמה.