חיי חברה / משפחה

[ברוריהה]

חיי חברה / משפחה

את החתונה שלנו חגגנו בקיבוץ על שפת הבריכה. כולם כמעט הגיעו, פרט לבודדים שהסבירו שהם מפחדים להגיע לאיזור. בשנה הראשונה כאן, חגגנו ללוטן יומולדת במועדון בקיבוץ. הגיעו חברים ומשפחה מכל הארץ והיה ממש שמח ! את יומולדת 5 היא כבר חגגה בקיבוץ עם מדגם חברים אמיצים וחברים מהקיבוץ. את יומולדת 6, חגגנו לה עם חברים מהקיבוץ וחברים מהגן (קיבוץ שכן). את הולדת רודד חגגנו במרכז, כי פשוט הודיעו לנו ש"מסוכן מידי להגיע אלינו" והבנו שזה או שנרחיק מרכזה או שנחגוג בלי המשפחה והחברים. יומולדת שנה שלרודד, חגגנו עם חברים מהקיבוץ בלבד. אוטוטו יומולדת שנתיים, מניחה ששוב נחגוג רק עם חברים מהקיבוץ (ואולי חברים מהאיזור). במרץ, אני אמורה ללדת, כל הזמן אמרתי שהפעם אני רוצה לחגוג את האירוע אצלנו בקיבוץ. נמאס לי "לברוח" כדי שישתתפו בשמחתי. אבל אם להיות ריאלית, שוב לא רואה איך זה יקרה

שלא לדבר על כל אותם חברים שמעולם לא הגיעו לפה או אלה שפעם היו מגיעים וכבר לא באים יותר כי מסוכן פה. זה מאוד מתסכל אותי ומאוד קשה לי להסביר ללוטן למה החברים שפעם היו באים כבר לא באים יותר

. איך אצלכם ?

 

[נועה לביא]

קשה מאוד לקרוא את זה

במרחק חצי שעה נסיעה יש עולם אחר.

 

[ליידי דרמה]

אני מבינה לליבך, אנשים בוחרים להגיע או

לא להגיע אליכם כי הם חושבים על עצמם ועל הביטחון שלהם אבל לא חושבים עליכם, שחיים שם יום יום ורוצים מעט שפיות של חגיגת יום הולדת. מה מסבירים? את האמת בצורה שניתנת להבנה אצל הילדים. בלי כעסים עליהם ובלי חוות דעת אישית על התנהגותם של אלו שנימנעים לבוא ולבקר.

 

[Shampile]

מאוד קשה. מאוד מובן.

כאחת שחייה את המצב כמוך מבינה את הקושי והכאב כששומעים מעברו השני של הקו "מפחדים להגיע". מצד שני, זו בחירה שלנו לחיות פה ומרחוק זה תמיד נראה עוד יותר גרוע ממה שזה. מה שאומר מבחינתי שצריך לאכול את הכובע. תראי, בעבר, בימי האינתיפאדה הגדולים סירבתי בכל תוקף להגיע למשפחה שחייה מעברו השני של הקו הירוק. למען האמת, אפילו היום אני לא נוסעת לשם. למה? כי פחדתי! אם אני בחרתי להתנהג ככה מפחד אני יכולה להבין ולקבל היום את הצד השני. כואב כן. מפריע כן. מובן...לצערי גם כן.

 

[חמניה בשמש]

גם צודקת,

ועדיין קשה לי לקבל את זה כי אני אישית כן נוסעת מעבר לכל הקוים לחבריי שלא שפר מזלם לגור במקומות פחות בטוחים. אבל, לקמבודיה בהינתן מוקשים חיים מפוזרים בשטח לא הייתי נוסעת, אז כנראה שאת צודקת ועליי לעשות מאמצים לקבל ולא לשפוט

. לומדים הרבה על אומץ ואנושות אמיתית בתנאים קשים ביותר בפורום הזה. תודה לכם על זה שאתם כאן, שם ובכלל...

!

 

[חמניה בשמש]

../images/Emo201.gif!

אני בדעה שמי שנמנע מהלגיע להיות אתכם בשמחתכם אינו חבר אמיתי, שכן אני למשל נוסעת להדלקת נר חנוכה לשדרות ביום ראשון ואני אפילו לא מכירה אף אחד מהתושבים. מפחיד ליום אחד, איך אפשר לסרב להגיע ליומולדת של ילדה שמפחדת על בסיס יומי

? אינך מכירה אותי אך אגיע לאירוע אם תזמיני וגם אביא מתנה לילדונת, שתדע שכל העם איתה, מעריצים אותה הקטנטונת על אומץ לבה ואוהבים אותה

. בנו של סבא רבא שלי לא הגיע מארה"ב שם הוא מתגורר ללווייתו של הסבא רבא ( שגידל אותו אגב) כי אישתו "לא הרשיתה לו שכן ישראל זה מקום מסוכן". נו מה אני אגיד לך

? סבתא רבא בת ה-90 בכתה שלא זכתה לראות את נכדה האהוב שגדל בביתם ואילו תלמידיו של בעלה מלפני 40-50 שנה ( היה מורה מאוד מוערץ למתמטיקה) הגיעו מכל העולם להיות איתה בצערה ולתת לו כבוד אחרון. יש אנשים קרובים שמפנים את גבם בעת צרה, ויש אנשים זרים שמוכנים לממן טיסה מצרפת, ארה"ב וכדומה ו"להסתכן", כי זה הדבר הנכון לעשות.

 

[mbar30]

חמניה את נשמעת בחורה נחמדה מאוד

אבל לא להכליל (מי שלא מגיע הוא חבר אבל מפוחד)

 

[חמניה בשמש]

מצד אחד, אני מקבלת בהחלט

את התיקון, ותודה

! מצד שני, אני מגנה את החברים המפוחדים שלא מגיעים כי הכאב של הילדה הקטנה שפוסחים על יום הולדתה מאוד נוגע ללבי

.

 

[נועה לביא]

מסכימה איתך.

באחד מימי ההולדת של אמא שלי נסענו לאכול במסעדה בניר עם שמהחלונות שלה רואים את בית חאנון. יומיים אחרי זה פגע במקום קסאם. אני לא רואה שום טעם להכחיש שבכל הזמן שישבתי שם זה עבר בראשי. אני אישית לא הייתי נמנעת מלהגיע לאירוע בגלל המיקום שלו (אם כי הייתי מעדיפה שלא להגיע ברכב שלי...). אבל עם ילדים קטנים - בהחלט לא היה לי קל.

 

[mbar30]

הפאונה - מקום קסום בקיבוץ

נפלא שספג די הרבה מכות אנחנו ערכנו שם חתונת 50 להורים של בעלי ואז היו פחות קאסאמים ורוב האנשים פחדו - אבל הרוב הגיעו העניין הוא שחייבים לכבד את הפחד - לפעמים הוא משתק. באשר יומולדת - הרבה היא לא ממש תזכור בגילאים האלה להשקיע בימי הולדת בגילאים מתקדמים...

ושיהא לילה שקט

 

[שי ז.]

ואנחנו תכננו ללכת לצהריים לאור הנר

ואז שמענו על הפעולה ומן הסתם החלטנו לאכול בבית.