עפרונית מהודרת
New member
חלק א': איך לא מלתי את בני
אני חילונית. מעולם לא ראיתי היגיון במצוות המילה. אבל כשגילינו שאני בהיריון עם בן, כדי לא לריב עם המשפחה,
התוכנית הייתה לעשות לו ברית על ידי רופא.
אך, הפתעה -- רצה הגורל, והבן נולד פג. ולא רק זאת – אלא עם בעיה בקרישת הדם.
למול אותו בגיל 8 ימים כבר לא היה אופציה. היה לו איסור רפואי.
הרופא בבית החולים אמר שאפשר יהיה למול אותו בשלב מאוחר יותר.
אבל מאחר שממילא הייתי אמביוולנטית בעניין, שמחתי שהטבע (או אולי אלוהים??) נתן לי עוד זמן לחשוב על העניין.
עד שבדיקה המטולוגית הראתה שהדם שלו נקרש כראוי, הוא כבר היה בן כמה חודשים. במשפחה כבר היו מאוהבים בו, וכבר די שכחו שהיה אמור לעבור ברית.
ואז פתאום אמרתי לעצמי: "היצור הקטן הזה כבר שרד היריון קשה, נולד בלידה מוקדמת, יש לו עיכובים התפתחותיים, ועכשיו סוף סוף נולד בריא ושלם. אז מה, אני , אימא שלו, אלך מרצוני לפצוע אותו?? לחשוף אותו לעוד סיכון?"
לא, זה לא נראה לי הגיוני.
דודות וסבתות מידי פעם היו נזכרות בברית שלא הייתה, ומתחילות באיומים של "יהיו לו זיהומים, הוא לא יהיה כמו כולם, ומה במקלחות בצבא"??
אבל עם תינוק בן 3 חודשים, הצבא נראה לי רחוק.
וממילא, אמרתי לעצמי, אי-מילה, בניגוד למילה, זה עניין הפיך. אם מתישהו אראה שהחיים עם עורלה כה קשים, תמיד אפשר למול אותו.
ואז נשאר לי להתמודד רק עם הנימוק של "הוא לא יהיה כמו כולם".
ברגע הקריטי הזה, אחד מהנציגים של הפורום הזה, אני חושבת, כינויו היה IX MIX או משהו כזה, נכנס לאותו פורום של הורות שגלשתי בו וכתב לי, "ומה אם הוא לא יהיה כמו כולם מסיבה אחרת?"
ואז נזכרתי שגם אני "לא כמו כולם". אני משקפופרית! ומעולם לא הלכתי עם העדר. אני יודעת מצוין להתמודד עם לחץ חברתי.
אז יאללה, אלמד גם את הבן שלי.
פשוט לא הצלחתי לדמיין את עצמי מכניסה את התינוק היפה והשלם הזה מתחת לסכין! זה נראה לי הזוי.
אני חילונית. מעולם לא ראיתי היגיון במצוות המילה. אבל כשגילינו שאני בהיריון עם בן, כדי לא לריב עם המשפחה,
התוכנית הייתה לעשות לו ברית על ידי רופא.
אך, הפתעה -- רצה הגורל, והבן נולד פג. ולא רק זאת – אלא עם בעיה בקרישת הדם.
למול אותו בגיל 8 ימים כבר לא היה אופציה. היה לו איסור רפואי.
הרופא בבית החולים אמר שאפשר יהיה למול אותו בשלב מאוחר יותר.
אבל מאחר שממילא הייתי אמביוולנטית בעניין, שמחתי שהטבע (או אולי אלוהים??) נתן לי עוד זמן לחשוב על העניין.
עד שבדיקה המטולוגית הראתה שהדם שלו נקרש כראוי, הוא כבר היה בן כמה חודשים. במשפחה כבר היו מאוהבים בו, וכבר די שכחו שהיה אמור לעבור ברית.
ואז פתאום אמרתי לעצמי: "היצור הקטן הזה כבר שרד היריון קשה, נולד בלידה מוקדמת, יש לו עיכובים התפתחותיים, ועכשיו סוף סוף נולד בריא ושלם. אז מה, אני , אימא שלו, אלך מרצוני לפצוע אותו?? לחשוף אותו לעוד סיכון?"
לא, זה לא נראה לי הגיוני.
דודות וסבתות מידי פעם היו נזכרות בברית שלא הייתה, ומתחילות באיומים של "יהיו לו זיהומים, הוא לא יהיה כמו כולם, ומה במקלחות בצבא"??
אבל עם תינוק בן 3 חודשים, הצבא נראה לי רחוק.
וממילא, אמרתי לעצמי, אי-מילה, בניגוד למילה, זה עניין הפיך. אם מתישהו אראה שהחיים עם עורלה כה קשים, תמיד אפשר למול אותו.
ואז נשאר לי להתמודד רק עם הנימוק של "הוא לא יהיה כמו כולם".
ברגע הקריטי הזה, אחד מהנציגים של הפורום הזה, אני חושבת, כינויו היה IX MIX או משהו כזה, נכנס לאותו פורום של הורות שגלשתי בו וכתב לי, "ומה אם הוא לא יהיה כמו כולם מסיבה אחרת?"
ואז נזכרתי שגם אני "לא כמו כולם". אני משקפופרית! ומעולם לא הלכתי עם העדר. אני יודעת מצוין להתמודד עם לחץ חברתי.
אז יאללה, אלמד גם את הבן שלי.
פשוט לא הצלחתי לדמיין את עצמי מכניסה את התינוק היפה והשלם הזה מתחת לסכין! זה נראה לי הזוי.
