חמישה ימים ונשמה אחת
חמישה ימים ונשמה אחת לפני חמישה ימים היא הייתה עצובה, אז אמרתי לה שאני אקח אותה ללונה-פארק, שנעשה ביחד שמחה. שאני אצחיק אותה במתקנים, שנשתובב עם ילדים קטנים, שאני אתן לה צמר-גפן ענקי ואלקק לה את כל הפנים, אמרתי לה שאפשר להישאר בלילה מתי שאין כבר אנשים, ואז לתת למפעיל איזה 20 שקלים `ותתקע אותנו למעלה, כמו בסרטים`, ואז נתנשק כמו שהיינו פעם, צעירים, בתוליים, אמרתי לה שאין הרגשה יותר מופלאה מלהיות תקועים בין שמים לאדמה, עם נשיקה קטנה וכחול של ים שמציף אותנו כמו ערפל לספינה שלחוף מגיעה, אמרתי לה שאחרי הלונה-פארק אני אקח אותה באוטו עם המון צפירות כמו שהפועל זכתה, שכולם ידעו שהיא הבחורה הכי מגניבה, אמרתי לה שאני אעשה שכבר לא יהיה לה עצוב, שאחר כך גם נקפוץ לאיזו ארוחה מהירה ונחזור הבייתה למיטה הגדולה, ונעשה אהבה טהורה על סדינים לבנים עם כוכבים שמבעד לחלון קורצים ורוח קרירה שתפלח לנו את הגופות של הנשמה, ושהכל יהיה טוב, והכל יהיה נחמד, ואז היא כבר לא תיהיה עצובה כי אי אפשר להיות עצובה כשאת שמחה, אבל היא אמרה שהיא יכולה להיות גם שמחה וגם עצובה באותו הזמן, שפשוט ככה זה ואין מה לעשות, שצריך, צריך להשלים, אז אמרתי לה בסדר, נתתי חיבוק וביקשתי ממנו טובה `תעשה שיהיה טוב, לא לי, בשביל הבחורה, בכל זאת, אתה יודע, מגיע לה, נשמה טהורה`, והלכנו לישון נורא מחובקים, נורא בודדים, בהמון דומיה. לפני ארבעה ימים התעוררנו בבוקר וראיתי אצלה דמעה יבשה, לא משנה כמה רטובה כמה יבשה, מי כמו אלוהי-הדמעות-שלא-מבינים שיודע להבחין בדמעה, לא משנה המודל, לא משנה השנה של הלידה, `איי, מה זה פה הדמעה שהתמוגגה?` אמרתי לה עם חיוך שובב וקצת דגדוגים, `תעזוב שי` היא אמרה בלי יותר מדי מסרים, `אתה יודע מה הבעיה, למה אתה כל הזמן מנסה לעזור גם כשלא צריך את שלך העזרה?` וידעתי שהיא לא מתכוונת וכשכואב לא תמיד מסתדרים, אז אמרתי לה `בסדר, סליחה` עם עוד חיבוק שהיה קשה קצת לתת, כי לפעמים כשפוגעים נפגעים וביחד לא בדיוק רוצים, `טוב טוב` אמרתי לה בעודי מתרומם מהמיטה ושם בוקסר כחול וגופיה צמודה לבנה, עולה על המתח `אל תדאגי, היום זו שמש חדשה, זאתי, אני יודע, זאתי שמש הרבה יותר טובה`, והתנשפתי והזעתי `ונס קפה, את רוצה?` והיא אמרה שכן אבל לא באמת התכוונה, ונכנסה למקלחת אפילו לא הביטה בי לשניה אחת אומללה, `מה קורה לך?` שאלתי כשאני שופך את החלב בטעות על כל הרצפה, `לא משנה` היא אמרה ולא הבנתי מה פה בכלל קרה, `תנקה, תנקה את החלב שנשפך` כאילו רמזה, `אל תבכה על מה שהיה` ואני לא הבנתי או ככה לעצמי פנים העמדתי, מי בכלל רוצה להבין כאלו דברים, `היום נלך לים` פסקתי בשביל לרומם לה את הנשמה, `אין כמו גלים של ים בשביל להרגיע נשמה, ופירורים זהובים שדורכים עליהם שמתנפצים על מול כף רגל רטובה, והשמש שלמעלה אנרגיות מפיצה, וניחוח מלוח של המון תקווה, תראי את הים הגדול והמרחבים האיימתנים, תראי את השקט שבצעקה, זה בטח יעשה לך טוב על הנשמה... אני מכיר אותך ילדה`, אבל היא רק שתקה, יצאה מהאמבטיה חצי רטובה, התנגבה, התבשמה ונתנתה לי נשיקה מוזרה, `אני עדיין עצובה` היא אמרה, ואני שתקתי כי ידעתי והרגשתי אותה, אבל מה בכלל אפשר להגיד לבחורה בוכיה? לפני שלושה ימים העצים גם הם התעצבו, עלי שלכת זהובים מהם נשרו, כאילו כזה נשארו עירומים העצים, גלוים, חשופים, הכי אמיתיים, `אני לא אוהבת סתיו` היא לחשה לי במיטה, `תראה את השלכת, תראה איך מתחילה המיתה`, ואני לעצמי חשבתי מה קורה לה שם בראש לבחורה, מאיפה מגיע הבלגן ולאן נעלם הסדרן, ולמה אני מבין ולא יכול לעזור, למה אני כזה קטן שלא יודע אפילו לתת קמצוץ של מזור, `אבל את יודעת` תפסתי אותה בהמון שרירים אבל ברכות מדהימה, `כל סוף הרי הוא התחלה חדשה`, והיא ככה הביטה בי חצי חודרת חצי בוהה, `לא נמאס לך מהקטשיות, מכל אותם הסרטים הישנים של מציאות מדומה? אולי תתעורר ילד ותבין מה זה חיים ואולי סוף סוף תבין? תפסיק לחיות כאילו באגדה ורודה, לא הגיע הזמן שתבוא הפינלה לשלך הבריחה? שיתרומם המסך ותכנס לחיים האמיתיים? שסוף סוף תחכים?` ועכשיו היה תורי לבהות בבחורה, לאהוב אותה כל כך ולשנוא אותה עוד יותר, וזה הכל באותה השניה, ורציתי להגיד שהיא לא בסדר ואיך ככה מדברים, ושהיא תמיד ידעה ושלא ככה פתאום שולפים, ואיפה היא הייתה ביום הראשון שנפגשנו, או בפעם הראשונה שעשינו אהבה? שאני לא השתנתי אז מה פתאום אצלה בקופסה קרה? אבל שתקתי כי הייתה עצובה ולא רציתי להוסיף עצב על עצב בשביל למוטט לה את כל הנשמה, `סליחה` פלטתי והתרוממתי מהמיטה, יצאתי החוצה רציתי קצת הפוגה, `סליחה` שמעתי אותה בחדר יושבת צפונה בוכה, `אני לא יודעת מה קרה`, אבל לא יכלתי לנחם אותה באותה
חמישה ימים ונשמה אחת לפני חמישה ימים היא הייתה עצובה, אז אמרתי לה שאני אקח אותה ללונה-פארק, שנעשה ביחד שמחה. שאני אצחיק אותה במתקנים, שנשתובב עם ילדים קטנים, שאני אתן לה צמר-גפן ענקי ואלקק לה את כל הפנים, אמרתי לה שאפשר להישאר בלילה מתי שאין כבר אנשים, ואז לתת למפעיל איזה 20 שקלים `ותתקע אותנו למעלה, כמו בסרטים`, ואז נתנשק כמו שהיינו פעם, צעירים, בתוליים, אמרתי לה שאין הרגשה יותר מופלאה מלהיות תקועים בין שמים לאדמה, עם נשיקה קטנה וכחול של ים שמציף אותנו כמו ערפל לספינה שלחוף מגיעה, אמרתי לה שאחרי הלונה-פארק אני אקח אותה באוטו עם המון צפירות כמו שהפועל זכתה, שכולם ידעו שהיא הבחורה הכי מגניבה, אמרתי לה שאני אעשה שכבר לא יהיה לה עצוב, שאחר כך גם נקפוץ לאיזו ארוחה מהירה ונחזור הבייתה למיטה הגדולה, ונעשה אהבה טהורה על סדינים לבנים עם כוכבים שמבעד לחלון קורצים ורוח קרירה שתפלח לנו את הגופות של הנשמה, ושהכל יהיה טוב, והכל יהיה נחמד, ואז היא כבר לא תיהיה עצובה כי אי אפשר להיות עצובה כשאת שמחה, אבל היא אמרה שהיא יכולה להיות גם שמחה וגם עצובה באותו הזמן, שפשוט ככה זה ואין מה לעשות, שצריך, צריך להשלים, אז אמרתי לה בסדר, נתתי חיבוק וביקשתי ממנו טובה `תעשה שיהיה טוב, לא לי, בשביל הבחורה, בכל זאת, אתה יודע, מגיע לה, נשמה טהורה`, והלכנו לישון נורא מחובקים, נורא בודדים, בהמון דומיה. לפני ארבעה ימים התעוררנו בבוקר וראיתי אצלה דמעה יבשה, לא משנה כמה רטובה כמה יבשה, מי כמו אלוהי-הדמעות-שלא-מבינים שיודע להבחין בדמעה, לא משנה המודל, לא משנה השנה של הלידה, `איי, מה זה פה הדמעה שהתמוגגה?` אמרתי לה עם חיוך שובב וקצת דגדוגים, `תעזוב שי` היא אמרה בלי יותר מדי מסרים, `אתה יודע מה הבעיה, למה אתה כל הזמן מנסה לעזור גם כשלא צריך את שלך העזרה?` וידעתי שהיא לא מתכוונת וכשכואב לא תמיד מסתדרים, אז אמרתי לה `בסדר, סליחה` עם עוד חיבוק שהיה קשה קצת לתת, כי לפעמים כשפוגעים נפגעים וביחד לא בדיוק רוצים, `טוב טוב` אמרתי לה בעודי מתרומם מהמיטה ושם בוקסר כחול וגופיה צמודה לבנה, עולה על המתח `אל תדאגי, היום זו שמש חדשה, זאתי, אני יודע, זאתי שמש הרבה יותר טובה`, והתנשפתי והזעתי `ונס קפה, את רוצה?` והיא אמרה שכן אבל לא באמת התכוונה, ונכנסה למקלחת אפילו לא הביטה בי לשניה אחת אומללה, `מה קורה לך?` שאלתי כשאני שופך את החלב בטעות על כל הרצפה, `לא משנה` היא אמרה ולא הבנתי מה פה בכלל קרה, `תנקה, תנקה את החלב שנשפך` כאילו רמזה, `אל תבכה על מה שהיה` ואני לא הבנתי או ככה לעצמי פנים העמדתי, מי בכלל רוצה להבין כאלו דברים, `היום נלך לים` פסקתי בשביל לרומם לה את הנשמה, `אין כמו גלים של ים בשביל להרגיע נשמה, ופירורים זהובים שדורכים עליהם שמתנפצים על מול כף רגל רטובה, והשמש שלמעלה אנרגיות מפיצה, וניחוח מלוח של המון תקווה, תראי את הים הגדול והמרחבים האיימתנים, תראי את השקט שבצעקה, זה בטח יעשה לך טוב על הנשמה... אני מכיר אותך ילדה`, אבל היא רק שתקה, יצאה מהאמבטיה חצי רטובה, התנגבה, התבשמה ונתנתה לי נשיקה מוזרה, `אני עדיין עצובה` היא אמרה, ואני שתקתי כי ידעתי והרגשתי אותה, אבל מה בכלל אפשר להגיד לבחורה בוכיה? לפני שלושה ימים העצים גם הם התעצבו, עלי שלכת זהובים מהם נשרו, כאילו כזה נשארו עירומים העצים, גלוים, חשופים, הכי אמיתיים, `אני לא אוהבת סתיו` היא לחשה לי במיטה, `תראה את השלכת, תראה איך מתחילה המיתה`, ואני לעצמי חשבתי מה קורה לה שם בראש לבחורה, מאיפה מגיע הבלגן ולאן נעלם הסדרן, ולמה אני מבין ולא יכול לעזור, למה אני כזה קטן שלא יודע אפילו לתת קמצוץ של מזור, `אבל את יודעת` תפסתי אותה בהמון שרירים אבל ברכות מדהימה, `כל סוף הרי הוא התחלה חדשה`, והיא ככה הביטה בי חצי חודרת חצי בוהה, `לא נמאס לך מהקטשיות, מכל אותם הסרטים הישנים של מציאות מדומה? אולי תתעורר ילד ותבין מה זה חיים ואולי סוף סוף תבין? תפסיק לחיות כאילו באגדה ורודה, לא הגיע הזמן שתבוא הפינלה לשלך הבריחה? שיתרומם המסך ותכנס לחיים האמיתיים? שסוף סוף תחכים?` ועכשיו היה תורי לבהות בבחורה, לאהוב אותה כל כך ולשנוא אותה עוד יותר, וזה הכל באותה השניה, ורציתי להגיד שהיא לא בסדר ואיך ככה מדברים, ושהיא תמיד ידעה ושלא ככה פתאום שולפים, ואיפה היא הייתה ביום הראשון שנפגשנו, או בפעם הראשונה שעשינו אהבה? שאני לא השתנתי אז מה פתאום אצלה בקופסה קרה? אבל שתקתי כי הייתה עצובה ולא רציתי להוסיף עצב על עצב בשביל למוטט לה את כל הנשמה, `סליחה` פלטתי והתרוממתי מהמיטה, יצאתי החוצה רציתי קצת הפוגה, `סליחה` שמעתי אותה בחדר יושבת צפונה בוכה, `אני לא יודעת מה קרה`, אבל לא יכלתי לנחם אותה באותה