וזה מזכיר לי ספר נפלא :
בכרטיס הברכה שמכין יאיר לסבא וסבתא הוא כותב רק בקשה אחת: ``שסבא יבריא``. אם סבא יבריא, הוא חושב, וישוב להיות חזק ושמח כמו שהיה פעם, אז סבתא לא תהיה עצובה, סבא שוב יספר סיפורים, אפשר יהיה לחסל את השביל החוצה את הדשא ומקלקל את ``מצפה הכוכבים``. ואולי נלך אז, סבא ואני, לגבעת החצבים, כמו סבא מבטיח... הסיפור מתאר מרקם יחסים חם ומיוחד בין יאיר לסבו, הנקטע בגלל מחלתו הפתאומית של סבא, ואת התמודדותו של יאיר עם הכאב והזרות שבמצב החדש.
מומלץ.
ואגדה ידועה: אגדת החצבים
לפני שנים רבות חי איכר זקן בכפר קטן ולו שני בנים. משקרבו ימיו קרא לשני בניו ואמר: איכר אני ומעט קטנה הירושה אותה אני משאיר לכם, חלקת אדמה אותה ירשתי מאבי. שמרו עליה ושמרו איש על אחיו וחיו בשלום ואהבה".
משנפטר האב הזקן, נפגשו שני האחים וחצו את חלקת האדמה שווה בשווה. האחים שָׁתְלוּ בין שתי חלקות השדה בְּצָלִים של חָצָב, כדי שתהיה שם גָדֵר של חֲצָבִים פורחים. השורשים של החצב עמוקים וחזקים, העָלִים שלו רחבים ועבים, וגִבְעוֹלָיו גבוהים וזְקוּפִים כעַמוּדֵי גָדֵר.
האח הבכור היה נָשׂוּי, והיו לו שלושה ילדים קטנים.
האח הצעיר היה רַוָוק, לא הייתה לו אישה, ולא היו לו בנים..
לילה אחד נדדה שנתו של האח הצעיר, והוא חָשַׁב בלִבּוֹ:
"לאָחִי הבכור יש משפחה גדולה, ועליו לְפַרְנֵס אישה וילדים, עליו לדאוג לבגדיהם ולחינוכם, ואילו אני יחידי, עליי לדאוג רק לעצמי. זה לא הוֹגֵן שהשָׂדוֹת שלנו שָׁוִוים בגוֹדְלָם! אחי הבכור זקוק לשָׂדֶה גדול יותר מהשדה שלי."
יצא האח הצעיר בחֲשֵׁכָה, עָקַר את צִמְחֵי החָצָב ושָׁתַל את הבצלים בתוך החֶלְקָה שלו, וכך הוא הִגְדִיל את השָׂדֶה של אחיו הבכור.
באותו הלילה נָדְדָה גם שְׁנַת האח הבכור, והוא חָשַׁב:
"לי יש בנים שיִדְאֲגוּ לי לְעֵת זִקְנָה, אבל אחי הצעיר רַוָוק ובודד. מי ידאג לו כשהוא יהיה זָקֵן? זה לא הוֹגֵן שהשָׂדוֹת שלנו שווים בגודלם, הרי הוא צריך לחסוך לימֵי זִקְנָה!"
יצא האח הבכור בחֲשֵׁכָה, עָקַר את צמחי החצב ושָׁתַל את הבצלים הַרְחֵק בתוך החֶלְקָה שלו, וכך הוא הִגְדִיל את השָׂדֶה של אחיו הצעיר.
למחרת בבוקר יצאו שני האחים לעבודה, והִנֵה השָׂדוֹת שווים בגודלם!
התפלאו שניהם מאוד, אך לא אמרו דבר.
בלילה הבא קמו השניים לעשות שוב כְּמַעֲשֵׂה הלילה הקודם – להגדיל איש את חלקת אחיו – ופתאום הם נִפְגְשׁוּ באמצע הדרך.
נפלו איש בזרועות אחיו כשדמעות זולגות מעיניהם.
ומאז,
מדי שנה, מִזְדַקֵף גבעול החָצָב ומוציא פרחים לבנים, סֵמֶל האַהֲבָה, הרֵעוּת והיְדִידוּת בין אח לאח
ובין אדם לאדם.
ואם בחצב עסקינן אזי אגדה אחרונה:
ביום השלישי לבריאת העולם ברא האל את הפרחים ואת העצים. הארץ התכסתה במעטה דשא ירוק ורך, ולעת ערב, לפני שקיעת החמה, הסתכלו הצמחים זה בזה, חייכו וחלקו מחמאות פרח לרעהו.
ורק אל הקִּמְשׂונִים, הלוא הם שרידי הצומח החוּמים, הקמלים בסוף הקיץ, לא חייכו הצמחים, ולא החמיאו להם על יפי מראם. הבינו הקִּמְשׂונִים כי כְּעוּרים הם, ונעלבו מאוד. שתיקתם העצובה עוררה רחמים בלב בורא העולם, והוא רצה לשמח את לבם.
"מדוע אתם עצובים?" שאל האלוהים את הקִּמְשׂונִים.
"כי לכל חברינו נתת יופי וחן, ורק אנו כְּעורים וצהובים," אמר השֶלֶף, ובדברו פרץ בבכי מר, ודמעותיו איימו להציף את הארץ החדשה ולהטביע את העצים והפרחים.
שלח אלוהים את המלאך גבריאל לפייס את השלף ולשמח את לבו.
אמר המלאך גבריאל לשלף ולקמשונים: "אנא, אל תיעצבו, כי הנה מביא אני אליכם את הפרחים היפים, כדי שיגורו עמכם ויקשטו את שדותיכם."
ירד גבריאל אל הפרחים היפים, והפציר בהם לבוא ולגור בשדה השלף עם הקמשונים ולשמח את לבם.
נפנפה הכלנית בכתרה האדום ואמרה: "לא אוכל לבוא ולגור בשדה השלף, כי רק בין הדשאים בולט יופיי הנדיר."
והרקפת השפילה את עיניה בהתחסדות ובענווה ואמרה: "לא אוכל להיפרד מידידי הסלע, כי הוא מגן עליי מן הרוח, נותן לי צל ומסתור, ולא אוכל להניחו בבדידותו."
"וכי משוגע אני לנטוש את ממלכתי וללכת לגור בשדות היבשים, בחום ובצמא?" טען הנרקיס, וסקר בגאווה את מרחבי ממלכתו המשתרעת משיפולי ההר ועד הביצות שבעמק.
וכך סירבו רוב הפרחים לגור עם השלף והקמשונים, ופטרו את המלאך גבריאל בתירוצים שונים.
והחצב היה גבוה מכל הפרחים, וידוע ביניהם בנדיבות לבו ובצניעותו. עדינותו הייתה לשם דבר בין הפרחים, וכולם אהבוהו. לכן פנה המלאך גבריאל אל החצב ואמר לו:
"חצב, חצב, הן גבוה אתה מכל הפרחים. ממרום תפרחתך אתה משקיף אל חבריך, ופרחיך הלבנים משמחים את לבם כנר בחשכה. לכן מבקש אני ממך שתגור עם הקמשונים בשדה השלף ותנחמם."
"אבל חושש אני מן החום ומן הצמא של שלהי הקיץ ומיובש הסתיו," אמר החצב.
"אל לך לחשוש," אמר גבריאל. "הנה אני מעניק לך בצל גדול ועבה, שגלדיו מלאים מים. בצל זה ישקה אותך בקיץ ובסתיו, ומימיו ירוו את צימאונך."
"אבל חושש אני מן הבקר והצאן אשר ימלאו את הארץ, פן יאכלו את עליי הירוקים והעסיסיים, כי מעטים הם העלים הירוקים והרעננים בסוף הקיץ."
"אל תירא, חצב, הנה אני מצווה על העלים הירוקים שלך כי יבלו את הקיץ בתרדמה במעמקי הקרקע, ורק בחורף, כשרב העשב על הארץ, ינבטו ויופיעו מעל פני האדמה."
"אך פוחד אני פן יאכלו בעלי החיים הנוברים בקרקע את גלדיי העסיסיים."
"הנה אני מכניס בגלדיך חומרים רעילים וצורבים כדי לשמור על בצלך הגדול משיני בעלי החיים," אמר המלאך.
שמע החצב את דברי המלאך גבריאל, והסכים לבוא ולשכון בשדה השלף בחברת הקמשונים.
מאז מצויד החצב בבצל גדול ועסיסי, עליו הירוקים מציצים רק בעונת החורף, וגלדיו ועליו מכילים חומר ארסי וצורב, השומר עליהם משיני בעלי החיים, ומדי שנה, כשמתקרב הקיץ אל קצו, מאירים פרחי החצב הלבנים את שדות השלף ומשמחים את לבו.
מקסים כבר אמרנו......
כמו חצב /נעמי שמר
כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמהואחר כך להתמר
וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר
שהחגים כבר באוויר
חצבים על נייר/יונה טפר/הוצאה הקיבוץ המאוחד
בכרטיס הברכה שמכין יאיר לסבא וסבתא הוא כותב רק בקשה אחת: ``שסבא יבריא``. אם סבא יבריא, הוא חושב, וישוב להיות חזק ושמח כמו שהיה פעם, אז סבתא לא תהיה עצובה, סבא שוב יספר סיפורים, אפשר יהיה לחסל את השביל החוצה את הדשא ומקלקל את ``מצפה הכוכבים``. ואולי נלך אז, סבא ואני, לגבעת החצבים, כמו סבא מבטיח... הסיפור מתאר מרקם יחסים חם ומיוחד בין יאיר לסבו, הנקטע בגלל מחלתו הפתאומית של סבא, ואת התמודדותו של יאיר עם הכאב והזרות שבמצב החדש.
מומלץ.
ואגדה ידועה: אגדת החצבים
לפני שנים רבות חי איכר זקן בכפר קטן ולו שני בנים. משקרבו ימיו קרא לשני בניו ואמר: איכר אני ומעט קטנה הירושה אותה אני משאיר לכם, חלקת אדמה אותה ירשתי מאבי. שמרו עליה ושמרו איש על אחיו וחיו בשלום ואהבה".
משנפטר האב הזקן, נפגשו שני האחים וחצו את חלקת האדמה שווה בשווה. האחים שָׁתְלוּ בין שתי חלקות השדה בְּצָלִים של חָצָב, כדי שתהיה שם גָדֵר של חֲצָבִים פורחים. השורשים של החצב עמוקים וחזקים, העָלִים שלו רחבים ועבים, וגִבְעוֹלָיו גבוהים וזְקוּפִים כעַמוּדֵי גָדֵר.
האח הבכור היה נָשׂוּי, והיו לו שלושה ילדים קטנים.
האח הצעיר היה רַוָוק, לא הייתה לו אישה, ולא היו לו בנים..
לילה אחד נדדה שנתו של האח הצעיר, והוא חָשַׁב בלִבּוֹ:
"לאָחִי הבכור יש משפחה גדולה, ועליו לְפַרְנֵס אישה וילדים, עליו לדאוג לבגדיהם ולחינוכם, ואילו אני יחידי, עליי לדאוג רק לעצמי. זה לא הוֹגֵן שהשָׂדוֹת שלנו שָׁוִוים בגוֹדְלָם! אחי הבכור זקוק לשָׂדֶה גדול יותר מהשדה שלי."
יצא האח הצעיר בחֲשֵׁכָה, עָקַר את צִמְחֵי החָצָב ושָׁתַל את הבצלים בתוך החֶלְקָה שלו, וכך הוא הִגְדִיל את השָׂדֶה של אחיו הבכור.
באותו הלילה נָדְדָה גם שְׁנַת האח הבכור, והוא חָשַׁב:
"לי יש בנים שיִדְאֲגוּ לי לְעֵת זִקְנָה, אבל אחי הצעיר רַוָוק ובודד. מי ידאג לו כשהוא יהיה זָקֵן? זה לא הוֹגֵן שהשָׂדוֹת שלנו שווים בגודלם, הרי הוא צריך לחסוך לימֵי זִקְנָה!"
יצא האח הבכור בחֲשֵׁכָה, עָקַר את צמחי החצב ושָׁתַל את הבצלים הַרְחֵק בתוך החֶלְקָה שלו, וכך הוא הִגְדִיל את השָׂדֶה של אחיו הצעיר.
למחרת בבוקר יצאו שני האחים לעבודה, והִנֵה השָׂדוֹת שווים בגודלם!
התפלאו שניהם מאוד, אך לא אמרו דבר.
בלילה הבא קמו השניים לעשות שוב כְּמַעֲשֵׂה הלילה הקודם – להגדיל איש את חלקת אחיו – ופתאום הם נִפְגְשׁוּ באמצע הדרך.
נפלו איש בזרועות אחיו כשדמעות זולגות מעיניהם.
ומאז,
מדי שנה, מִזְדַקֵף גבעול החָצָב ומוציא פרחים לבנים, סֵמֶל האַהֲבָה, הרֵעוּת והיְדִידוּת בין אח לאח
ובין אדם לאדם.
ואם בחצב עסקינן אזי אגדה אחרונה:
למה פורח הֶחָצָב בסתיו?
ביום השלישי לבריאת העולם ברא האל את הפרחים ואת העצים. הארץ התכסתה במעטה דשא ירוק ורך, ולעת ערב, לפני שקיעת החמה, הסתכלו הצמחים זה בזה, חייכו וחלקו מחמאות פרח לרעהו.
ורק אל הקִּמְשׂונִים, הלוא הם שרידי הצומח החוּמים, הקמלים בסוף הקיץ, לא חייכו הצמחים, ולא החמיאו להם על יפי מראם. הבינו הקִּמְשׂונִים כי כְּעוּרים הם, ונעלבו מאוד. שתיקתם העצובה עוררה רחמים בלב בורא העולם, והוא רצה לשמח את לבם.
"מדוע אתם עצובים?" שאל האלוהים את הקִּמְשׂונִים.
"כי לכל חברינו נתת יופי וחן, ורק אנו כְּעורים וצהובים," אמר השֶלֶף, ובדברו פרץ בבכי מר, ודמעותיו איימו להציף את הארץ החדשה ולהטביע את העצים והפרחים.
שלח אלוהים את המלאך גבריאל לפייס את השלף ולשמח את לבו.
אמר המלאך גבריאל לשלף ולקמשונים: "אנא, אל תיעצבו, כי הנה מביא אני אליכם את הפרחים היפים, כדי שיגורו עמכם ויקשטו את שדותיכם."
ירד גבריאל אל הפרחים היפים, והפציר בהם לבוא ולגור בשדה השלף עם הקמשונים ולשמח את לבם.
נפנפה הכלנית בכתרה האדום ואמרה: "לא אוכל לבוא ולגור בשדה השלף, כי רק בין הדשאים בולט יופיי הנדיר."
והרקפת השפילה את עיניה בהתחסדות ובענווה ואמרה: "לא אוכל להיפרד מידידי הסלע, כי הוא מגן עליי מן הרוח, נותן לי צל ומסתור, ולא אוכל להניחו בבדידותו."
"וכי משוגע אני לנטוש את ממלכתי וללכת לגור בשדות היבשים, בחום ובצמא?" טען הנרקיס, וסקר בגאווה את מרחבי ממלכתו המשתרעת משיפולי ההר ועד הביצות שבעמק.
וכך סירבו רוב הפרחים לגור עם השלף והקמשונים, ופטרו את המלאך גבריאל בתירוצים שונים.
והחצב היה גבוה מכל הפרחים, וידוע ביניהם בנדיבות לבו ובצניעותו. עדינותו הייתה לשם דבר בין הפרחים, וכולם אהבוהו. לכן פנה המלאך גבריאל אל החצב ואמר לו:
"חצב, חצב, הן גבוה אתה מכל הפרחים. ממרום תפרחתך אתה משקיף אל חבריך, ופרחיך הלבנים משמחים את לבם כנר בחשכה. לכן מבקש אני ממך שתגור עם הקמשונים בשדה השלף ותנחמם."
"אבל חושש אני מן החום ומן הצמא של שלהי הקיץ ומיובש הסתיו," אמר החצב.
"אל לך לחשוש," אמר גבריאל. "הנה אני מעניק לך בצל גדול ועבה, שגלדיו מלאים מים. בצל זה ישקה אותך בקיץ ובסתיו, ומימיו ירוו את צימאונך."
"אבל חושש אני מן הבקר והצאן אשר ימלאו את הארץ, פן יאכלו את עליי הירוקים והעסיסיים, כי מעטים הם העלים הירוקים והרעננים בסוף הקיץ."
"אל תירא, חצב, הנה אני מצווה על העלים הירוקים שלך כי יבלו את הקיץ בתרדמה במעמקי הקרקע, ורק בחורף, כשרב העשב על הארץ, ינבטו ויופיעו מעל פני האדמה."
"אך פוחד אני פן יאכלו בעלי החיים הנוברים בקרקע את גלדיי העסיסיים."
"הנה אני מכניס בגלדיך חומרים רעילים וצורבים כדי לשמור על בצלך הגדול משיני בעלי החיים," אמר המלאך.
שמע החצב את דברי המלאך גבריאל, והסכים לבוא ולשכון בשדה השלף בחברת הקמשונים.
מאז מצויד החצב בבצל גדול ועסיסי, עליו הירוקים מציצים רק בעונת החורף, וגלדיו ועליו מכילים חומר ארסי וצורב, השומר עליהם משיני בעלי החיים, ומדי שנה, כשמתקרב הקיץ אל קצו, מאירים פרחי החצב הלבנים את שדות השלף ומשמחים את לבו.
מקסים כבר אמרנו......
כמו חצב /נעמי שמר
כמו חצב להתבצר
במעבה האדמה
ולחכות לסיומה
של העונה הכי חמהואחר כך להתמר
וכעמוד עשן לבן
שמועה טובה להעביר
שהחגים כבר באוויר