טריגר
יותר מוקדם היום הייתי עצבנית אז כתבתי איפה שהוא את זה :
" נשבעת וברצינות , לא בציניות - אם אשאר בהוסטל עוד זמן רב יקרו 3 דברים : 1. דבר ראשון אני אשתגע . 2. אני אבטא ואממש את הצד הטריפוליטאי שלי ( אפשר להגיד גם את הצד ה"אימהי" ) . 3. אני אתאבד ( לא , אני לא אקפוץ מהגג\חלון או אחתוך ורידים או משהו אחר שכזה וגם לא משהו יצירתי , במוי ידי . אני פשוט אצא בלי כלים מתאימים החוצה - לרחוב . כי לצאת לטיול בלי כלים וציוד מתאימים סיכויי השרידה אינם מוצלחים ) ! ויכול להיות גם 4. שאחטוף התקף לב מרוב עצבים ותסכול . שונאת את ההוסטל . שונאת את זה שאני נמצאת בו . שונאת להיות תקועה . שונאת את ההגדרה של הבעיה\הפרעה הנפשית שהדביקו לי . שונאת את העובדה שמה שלא על הסטטוס קו אז זו בעיה\הפרעה\מחלה נפשית ( אני לא מתכוונת לאנשים שפוגעים בעצמם ויותר מזה באחרים או מפריעים לסדר הטוב בסביבה בצורה קיצונית , אני מתכוונת לאנשים שמדברים לעצמם , רואים ושומעים דברים, חיים בעולם משלהם , הרגלים מוזרים וכו' ) כי זה לא נורמאלי ( מי שם מישהוא לקבוע שדברים כאלה לא בסדר ועוד יותר לטפל בצורה שגורמת נזק ? ) ! שונאת את אמא שלי על דרך "חינוכה" שהביא אותי עד הלום . "
ועכשיו אני עצובה , כאובה ושבורה ...
וחלפה בי מחשבה שאם אני אחשוב על מה שאין לי ועל מה שהיה לי ונלקח ממני אז אני אתאבד במו ידי .
שאני אחזור לנסיונות התאבדות .
אבל אני מעדיפה להתרכז בחלומות שלי , גם אם זה רק מה שהם - חלומות .
אני מעדיפה להתרכז בלנסות להגשים אותם .
להמתין שאוכל להגשים אותם שובר אותי . מכעיס אותי . מקומם אותי .
באיזה שהוא שלב איבדתי עיניין ברק לתכנן ולחשוב ולרצות ... וגם הקצת שיכולה לעשות ( ועושה ) מאבד מערכו במצב של האין תזוזה שנמצאת בו .
כל מה שמחזיק אותי זה כוח החיות בי והתקווה , הרצון העקשני להגשים את החלומות שלי .
אני מאבדת אותם אם אני אתרכז באין .
יותר מוקדם היום הייתי עצבנית אז כתבתי איפה שהוא את זה :
" נשבעת וברצינות , לא בציניות - אם אשאר בהוסטל עוד זמן רב יקרו 3 דברים : 1. דבר ראשון אני אשתגע . 2. אני אבטא ואממש את הצד הטריפוליטאי שלי ( אפשר להגיד גם את הצד ה"אימהי" ) . 3. אני אתאבד ( לא , אני לא אקפוץ מהגג\חלון או אחתוך ורידים או משהו אחר שכזה וגם לא משהו יצירתי , במוי ידי . אני פשוט אצא בלי כלים מתאימים החוצה - לרחוב . כי לצאת לטיול בלי כלים וציוד מתאימים סיכויי השרידה אינם מוצלחים ) ! ויכול להיות גם 4. שאחטוף התקף לב מרוב עצבים ותסכול . שונאת את ההוסטל . שונאת את זה שאני נמצאת בו . שונאת להיות תקועה . שונאת את ההגדרה של הבעיה\הפרעה הנפשית שהדביקו לי . שונאת את העובדה שמה שלא על הסטטוס קו אז זו בעיה\הפרעה\מחלה נפשית ( אני לא מתכוונת לאנשים שפוגעים בעצמם ויותר מזה באחרים או מפריעים לסדר הטוב בסביבה בצורה קיצונית , אני מתכוונת לאנשים שמדברים לעצמם , רואים ושומעים דברים, חיים בעולם משלהם , הרגלים מוזרים וכו' ) כי זה לא נורמאלי ( מי שם מישהוא לקבוע שדברים כאלה לא בסדר ועוד יותר לטפל בצורה שגורמת נזק ? ) ! שונאת את אמא שלי על דרך "חינוכה" שהביא אותי עד הלום . "
ועכשיו אני עצובה , כאובה ושבורה ...
וחלפה בי מחשבה שאם אני אחשוב על מה שאין לי ועל מה שהיה לי ונלקח ממני אז אני אתאבד במו ידי .
שאני אחזור לנסיונות התאבדות .
אבל אני מעדיפה להתרכז בחלומות שלי , גם אם זה רק מה שהם - חלומות .
אני מעדיפה להתרכז בלנסות להגשים אותם .
להמתין שאוכל להגשים אותם שובר אותי . מכעיס אותי . מקומם אותי .
באיזה שהוא שלב איבדתי עיניין ברק לתכנן ולחשוב ולרצות ... וגם הקצת שיכולה לעשות ( ועושה ) מאבד מערכו במצב של האין תזוזה שנמצאת בו .
כל מה שמחזיק אותי זה כוח החיות בי והתקווה , הרצון העקשני להגשים את החלומות שלי .
אני מאבדת אותם אם אני אתרכז באין .
