יהדות
יהדות . שלום לכולם , בכדי להסביר מה קורה מי נגד מי נדרשת השקפה כמה שיותר רחבה . אשתדל לנסחה באמצעות הגדרות משנה מתוך הקבלה . אדם – זו הגדרה של פעילות בה נמצאים כל ההשקפות והתפישות ביקום. אברהם – זו הגדרה של פעילות בה נבראים כל ההשקפות והתפישות היורדים להכרה של מודעות ונתפשים כיקום . ומכאן ההבנה של ההתאחדות אם האלהים האחד . אלהים – זו הגדרה של פעילות , בה מעוצב עולם של הכרה מודעות , מתוך ההשקפות והתפישות האפשריות המתקיימות כיחסיות המביטה ביקום . כאשר היחסיות המביטה היא כל דבר הנמצא ביקום , כולל מהחלקיק הקטן ביותר עד ליקום כולו . בראשית - ירידה זו של פעילויות הנובעות מלפני הבריאה , הנראות בבריאה , כירידה של פעילויות בהן התפישות והשקפות מצטברות לנקודת מבט יחסית כתחום אחד . בהשאלה לצורך ההבנה מרגע המפץ הגדול עד למצב נתון של חלקיק או כל דבר אפשרי ביקום ועד היקום כולו , הנכלל ברגע המפץ עצמו . גן-עדן – הוא סך כל הפעילויות של ההשקפות והתפישות המתחדשות כמרחב המקיים עולמות קיום של תפישה אפשרית של קיום . נצח – הוא ראיה של התהוות הנברא (היקום האפשרי והפריטים האפשריים בו) המתייחסים לנקודת מקורם (רגע המפץ או לפניו) , כאשר שאר נקודות ההשקפה האפשריות למקור , מהוות מרחב קיומי המעוצב באופן יחסי . לראות מצב זה הוא מצב ההארה בו אתה מזהה את היותך אור בנצח . כאשר אור – הנו הגדרה של פעילות בהם יש השקפות והתפישות כקיומיות היורדות מהמקור . נשמה – זו הגדרה של ראיית ההתהוות של הנברא היחסי , בה יש הצטברות כרונולוגית יחסית ממרחב הנצח לנקודת קיום יחסית , בתוך מרחב הנצח המקיף אותה , כאשר מודעותה הקיימת של אותה נקודה יחסית , משקפת את השינויים לעומתה במרחב הנצח . גוף – הוא סך כל הפעילויות של ההשקפות והתפישות המתחדשות , שלהן קיום יחסי בנצח , המקיימים מרחב של מודעות פנימית אפשרית הנבדלת משאר הנצח .יש הרואים זאת כחוטי אור או ביצי אור . נפש- זו הגדרה של ראיית ההתהוות של הנברא היחסי , המקיים מרחב מודעות פנימי שלו כרונולוגיה מצטברת . רוח – ראייה של היורד מהמקור , כקיום המתקיים , כחלק ממרחב הנצח המעוצב באופן יחסי . משה – נקודת השקפה קיומית של כל הנצח המקיף לנקודת השקפה יחסית , כהצטברות כרונולוגית של כל היקום האפשרי למודעות נקודת המבט היחסית האפשרית בנצח . דהיינו כל מה שכל הנצח מייצג עבור נקודת השקפה כל שהיא . תורת משה - מייצגת את תחום הקיום של הנצח היורד לתחום קיומה של נקודה אפשרית בנצח . ומכאן כיצד ניתן להיות הנצח שבנצח , דהיינו מסלול החיבור לבורא עצמו . מפגש תודעת משה אם אברהם – מצב חיבור בין השקפת כלל הנצח לנקודת מבט יחסית ובין הפעילות בה נבראים כל ההשקפות והתפישות היורדים להכרה היחסית המודעת ,ונתפשים כיקום . חיבור היוצר אם היש , כלומר האור הנצח וההארה למקור לאלוהים בתוך היקום ולבורא מלפני היקום . דהיינו , כל המקיף נקודת מבט יחסית , כמרחב של עולם המורכב מכוונות של תפישות והשקפות אפשריות בנצח המתייחסות למהותה היחסית של נקודת המבט , כנקודת המקור בעצמה , שלה השקפה ותפישה היורדת לתוך עולמות קיום אפשריים . מצב המכונה מלכי-צדק . כאשר אנו נולדים בעולם , אנו נמצאים בשדה הנצח , הרעיון הוא כמובן להתאחד עם הבורא כנצח שבנצח , כאילו אנו נקודת המקור , או נשמת משה , המחוברת לבורא עצמו ובטלה אליו . אולם עולמנו מורכב מאין סוף אפשרויות חיבור למרחב הנצח , המורכב מכל העולמות אפשריים , בו אנו מתייחסים למקור כמהות חיצונית , כאשר אנו מביטים החוצה כלפי היקום , מתוך עולמנו הפנימי הפרטי המורכב מתפישות והשקפות על היקום , זהו מצב קיומי , בו יש תחום של היבטים המורכב מהשקפות והבדלות המייצרים בעבורנו תחום נברא של קיום בו העולם היורד לעומתנו , מצב הנקרא עץ הדעת טוב ורע . אך ראייתנו כמקור עצמו המשולל כל השקפות ותפישות , בו מרחבי הנצח הסובבים לנו מקיימים רק היבטים של יחסיות יחסית ביקום היא עץ החיים . כיצד ליישם את הקיום המתקיים של מקור הנצח כפעילות של המקור עצמו , נובעת מתוך ירידת הנצח המקיף אותנו כמרחב מעוצב של השקפות ותפישות , מצב הנקרא רמ``ח איברים או מודעות אברהם או מרכבת החסד , בה כלי המודעות שלנו מורכב מרמ``ח איברים . משום , שתפישתנו ההכרתית הנוכחית היא לא מתוך המקור , אלה כחלק הסובב למקור (למפץ הגדול ) בו אנו מורכבים מהצטברות , של תפישות והשקפות, הבאות לידי ביטוי כהכרתנו המודעת (מצב המכונה שסה גידי אור) , מצב הנכלל כהגדרה בעץ הדעת , אנו נצרכים לאחד את השקפותינו מרובות הדעת (שס``ה גידים) , ואת מצבינו ככלי מודעות ביקום , מצב הרמ``ח , לכלל אחדות אחת , ובלשון אחרת להחזיר את תפישותינו הידעוניות הרואות את הפעילויות בנברא (העלה באוב) למקורם מתוך התאחדות , מתוך איחוד מצבי קיום הרמ``ח ותפישות כשס``ה גידי אור , לתהליך הנקרא קידוש , שיחד מהווים תרי``ג מצוות , (רעיון החזרה בתשובה) . כאשר התורה והמצוות עצמן מחברות את הרמ``ח ושס``ה האפשריים , כחלקי הנצח המקיפים את נקודת המקור , הפרוסים בכל המרחב-זמן . קיום של תחום מרחב המודעות של הנצח שבנצח , כמקום יחסי המורכב מאין-סוף אפשרויות של תפישות והבדלות יחסיות , נמצא כקיום הנקרא גם ארץ הקודש . כאשר יש מצב שרק ה-רמ``ח איברים מאוחד אם פעילות הנצח , זה הוא מצב ההארה . כאשר הרמ``ח וה-שס``ה מאוחדים ,כלומר גם ההיבט הפרטי וגם הכללי , של התפישה מתאחדים , אזי הפרט מתאחד אם הכלל , וזה מצב ייחודי שהוא מעבר לזמן ולמרחב , הביטויים היחסיים שבדרך בין תפישת ההבדלה של הנצח בנצח בהם הפרט והכלל המאוחדים , באים לידי ביטוי ביחס הקיומי שבתוך המרחב-זמן , כיחס היהודים לארץ הקודש . כאשר היהודי מהווה את החלק היחסי של ההשקפה הקיומית בין הפרט והכלל בנצח שבנצח . כל חלק יחסי כזה של הנצח שבנצח , נקרא צדיק , ולכן נאמר וכל עמך צדיקים . המקום של התפישות וההשקפות בהם יש אחדות בין הרמ``ח וה-שס``ה כמרחב עולם קיומי נקרא ארץ הקודש . ונקודת הסיום או ההתחלה לכל הוא בית המקדש השלישי . המכליל בתוכו את כל היבטי הקיום של הנצח בנצח כמרחב קיומי . כפי שהנכם רואים הסוגיה היא סבוכה ורחבה ויש לה אין סוף היבטים , אך העניין הוא מהות קיומית של בורא בתחום הנברא . והדרך היא אחת תורה ומצוות , אך אין סופית מבחינת קיומה , המטרה כמובן תמיד הייתה קיום מצוות בתוך ארץ הקודש , והתאחדות אם הבורא , דבר התורם לאחדות האנושות כולה , מתוך איחוד הנצח שבנצח אזי גם הקיימים בנצח מתאחדים אם הבורא באופן יחסי דרך היהודים . להזכירכם אמונה היא ראיית התחומים השונים שבעולם הדעת לעומת מקורם היחסי בעץ החיים , והברית שבין המצווים הללו , תוך הכללתם והתבטלותם היחסית כלפי נקודת המקור או הבורא . התנצלות מראש על הסרבול של המושגים . דוד
יהדות . שלום לכולם , בכדי להסביר מה קורה מי נגד מי נדרשת השקפה כמה שיותר רחבה . אשתדל לנסחה באמצעות הגדרות משנה מתוך הקבלה . אדם – זו הגדרה של פעילות בה נמצאים כל ההשקפות והתפישות ביקום. אברהם – זו הגדרה של פעילות בה נבראים כל ההשקפות והתפישות היורדים להכרה של מודעות ונתפשים כיקום . ומכאן ההבנה של ההתאחדות אם האלהים האחד . אלהים – זו הגדרה של פעילות , בה מעוצב עולם של הכרה מודעות , מתוך ההשקפות והתפישות האפשריות המתקיימות כיחסיות המביטה ביקום . כאשר היחסיות המביטה היא כל דבר הנמצא ביקום , כולל מהחלקיק הקטן ביותר עד ליקום כולו . בראשית - ירידה זו של פעילויות הנובעות מלפני הבריאה , הנראות בבריאה , כירידה של פעילויות בהן התפישות והשקפות מצטברות לנקודת מבט יחסית כתחום אחד . בהשאלה לצורך ההבנה מרגע המפץ הגדול עד למצב נתון של חלקיק או כל דבר אפשרי ביקום ועד היקום כולו , הנכלל ברגע המפץ עצמו . גן-עדן – הוא סך כל הפעילויות של ההשקפות והתפישות המתחדשות כמרחב המקיים עולמות קיום של תפישה אפשרית של קיום . נצח – הוא ראיה של התהוות הנברא (היקום האפשרי והפריטים האפשריים בו) המתייחסים לנקודת מקורם (רגע המפץ או לפניו) , כאשר שאר נקודות ההשקפה האפשריות למקור , מהוות מרחב קיומי המעוצב באופן יחסי . לראות מצב זה הוא מצב ההארה בו אתה מזהה את היותך אור בנצח . כאשר אור – הנו הגדרה של פעילות בהם יש השקפות והתפישות כקיומיות היורדות מהמקור . נשמה – זו הגדרה של ראיית ההתהוות של הנברא היחסי , בה יש הצטברות כרונולוגית יחסית ממרחב הנצח לנקודת קיום יחסית , בתוך מרחב הנצח המקיף אותה , כאשר מודעותה הקיימת של אותה נקודה יחסית , משקפת את השינויים לעומתה במרחב הנצח . גוף – הוא סך כל הפעילויות של ההשקפות והתפישות המתחדשות , שלהן קיום יחסי בנצח , המקיימים מרחב של מודעות פנימית אפשרית הנבדלת משאר הנצח .יש הרואים זאת כחוטי אור או ביצי אור . נפש- זו הגדרה של ראיית ההתהוות של הנברא היחסי , המקיים מרחב מודעות פנימי שלו כרונולוגיה מצטברת . רוח – ראייה של היורד מהמקור , כקיום המתקיים , כחלק ממרחב הנצח המעוצב באופן יחסי . משה – נקודת השקפה קיומית של כל הנצח המקיף לנקודת השקפה יחסית , כהצטברות כרונולוגית של כל היקום האפשרי למודעות נקודת המבט היחסית האפשרית בנצח . דהיינו כל מה שכל הנצח מייצג עבור נקודת השקפה כל שהיא . תורת משה - מייצגת את תחום הקיום של הנצח היורד לתחום קיומה של נקודה אפשרית בנצח . ומכאן כיצד ניתן להיות הנצח שבנצח , דהיינו מסלול החיבור לבורא עצמו . מפגש תודעת משה אם אברהם – מצב חיבור בין השקפת כלל הנצח לנקודת מבט יחסית ובין הפעילות בה נבראים כל ההשקפות והתפישות היורדים להכרה היחסית המודעת ,ונתפשים כיקום . חיבור היוצר אם היש , כלומר האור הנצח וההארה למקור לאלוהים בתוך היקום ולבורא מלפני היקום . דהיינו , כל המקיף נקודת מבט יחסית , כמרחב של עולם המורכב מכוונות של תפישות והשקפות אפשריות בנצח המתייחסות למהותה היחסית של נקודת המבט , כנקודת המקור בעצמה , שלה השקפה ותפישה היורדת לתוך עולמות קיום אפשריים . מצב המכונה מלכי-צדק . כאשר אנו נולדים בעולם , אנו נמצאים בשדה הנצח , הרעיון הוא כמובן להתאחד עם הבורא כנצח שבנצח , כאילו אנו נקודת המקור , או נשמת משה , המחוברת לבורא עצמו ובטלה אליו . אולם עולמנו מורכב מאין סוף אפשרויות חיבור למרחב הנצח , המורכב מכל העולמות אפשריים , בו אנו מתייחסים למקור כמהות חיצונית , כאשר אנו מביטים החוצה כלפי היקום , מתוך עולמנו הפנימי הפרטי המורכב מתפישות והשקפות על היקום , זהו מצב קיומי , בו יש תחום של היבטים המורכב מהשקפות והבדלות המייצרים בעבורנו תחום נברא של קיום בו העולם היורד לעומתנו , מצב הנקרא עץ הדעת טוב ורע . אך ראייתנו כמקור עצמו המשולל כל השקפות ותפישות , בו מרחבי הנצח הסובבים לנו מקיימים רק היבטים של יחסיות יחסית ביקום היא עץ החיים . כיצד ליישם את הקיום המתקיים של מקור הנצח כפעילות של המקור עצמו , נובעת מתוך ירידת הנצח המקיף אותנו כמרחב מעוצב של השקפות ותפישות , מצב הנקרא רמ``ח איברים או מודעות אברהם או מרכבת החסד , בה כלי המודעות שלנו מורכב מרמ``ח איברים . משום , שתפישתנו ההכרתית הנוכחית היא לא מתוך המקור , אלה כחלק הסובב למקור (למפץ הגדול ) בו אנו מורכבים מהצטברות , של תפישות והשקפות, הבאות לידי ביטוי כהכרתנו המודעת (מצב המכונה שסה גידי אור) , מצב הנכלל כהגדרה בעץ הדעת , אנו נצרכים לאחד את השקפותינו מרובות הדעת (שס``ה גידים) , ואת מצבינו ככלי מודעות ביקום , מצב הרמ``ח , לכלל אחדות אחת , ובלשון אחרת להחזיר את תפישותינו הידעוניות הרואות את הפעילויות בנברא (העלה באוב) למקורם מתוך התאחדות , מתוך איחוד מצבי קיום הרמ``ח ותפישות כשס``ה גידי אור , לתהליך הנקרא קידוש , שיחד מהווים תרי``ג מצוות , (רעיון החזרה בתשובה) . כאשר התורה והמצוות עצמן מחברות את הרמ``ח ושס``ה האפשריים , כחלקי הנצח המקיפים את נקודת המקור , הפרוסים בכל המרחב-זמן . קיום של תחום מרחב המודעות של הנצח שבנצח , כמקום יחסי המורכב מאין-סוף אפשרויות של תפישות והבדלות יחסיות , נמצא כקיום הנקרא גם ארץ הקודש . כאשר יש מצב שרק ה-רמ``ח איברים מאוחד אם פעילות הנצח , זה הוא מצב ההארה . כאשר הרמ``ח וה-שס``ה מאוחדים ,כלומר גם ההיבט הפרטי וגם הכללי , של התפישה מתאחדים , אזי הפרט מתאחד אם הכלל , וזה מצב ייחודי שהוא מעבר לזמן ולמרחב , הביטויים היחסיים שבדרך בין תפישת ההבדלה של הנצח בנצח בהם הפרט והכלל המאוחדים , באים לידי ביטוי ביחס הקיומי שבתוך המרחב-זמן , כיחס היהודים לארץ הקודש . כאשר היהודי מהווה את החלק היחסי של ההשקפה הקיומית בין הפרט והכלל בנצח שבנצח . כל חלק יחסי כזה של הנצח שבנצח , נקרא צדיק , ולכן נאמר וכל עמך צדיקים . המקום של התפישות וההשקפות בהם יש אחדות בין הרמ``ח וה-שס``ה כמרחב עולם קיומי נקרא ארץ הקודש . ונקודת הסיום או ההתחלה לכל הוא בית המקדש השלישי . המכליל בתוכו את כל היבטי הקיום של הנצח בנצח כמרחב קיומי . כפי שהנכם רואים הסוגיה היא סבוכה ורחבה ויש לה אין סוף היבטים , אך העניין הוא מהות קיומית של בורא בתחום הנברא . והדרך היא אחת תורה ומצוות , אך אין סופית מבחינת קיומה , המטרה כמובן תמיד הייתה קיום מצוות בתוך ארץ הקודש , והתאחדות אם הבורא , דבר התורם לאחדות האנושות כולה , מתוך איחוד הנצח שבנצח אזי גם הקיימים בנצח מתאחדים אם הבורא באופן יחסי דרך היהודים . להזכירכם אמונה היא ראיית התחומים השונים שבעולם הדעת לעומת מקורם היחסי בעץ החיים , והברית שבין המצווים הללו , תוך הכללתם והתבטלותם היחסית כלפי נקודת המקור או הבורא . התנצלות מראש על הסרבול של המושגים . דוד