יום הורים סוף י'

mykal

New member
סליחה, לא ירדתי

לסוף דעתך, או שלא הבנתי את השיחה קודם. לא חושבת שפותחת השרשור איה, או רזאי שהציעה משהו "לעצמה" אין לשללושתינו --קרירה, (אני כבר פנסיונרית
) ועדין נמצאת ומטפלת בהרבה נושאים ציבוריים. יש לי תחביבים. וכאן אולי הנקודה העיקרית מבחינתי--תמיד אבל תמיד--הכל יחכה אם ילדי יצטרכו אותי, הם קודמים מבחינתי לכל. ואדגיש שאני לא מרגישה קרבן, או מסכנה בגלל זה. ומה עשיתי לעצמי, רק לעצמי--את ההבנה שהבית והמשפחה הם עיקר חיי. ואולי הקורונה חידדה את זה. שוב מדגישה---עשיתי הקריירה לפי מה שהזמן אז אפשר ואני שמחה בה. מפנה שוב את השאלה אליך---לעצמך, רק לעצמך-- בלי להתחשב בצרכים שלהם, במתאים גם לא לסביבה הקרובה. מה עשית.
 
אין קשר בין התגובה שלך, לשיח שהתנהל.

פינוק משמח לא קשור לקריירה, תחומי עניין, ותחביבים. כל אלה קיימים בשיגרה.
 

mykal

New member
אין לך על מה להתנצל,

אני בכל מקרה לא נפגעתי, אני באמת מנסה לברר עם עצמי, מה אני יכולה לעשות לעצמי, משהו שהוא פינוק משמעותי, משהו שלא קשור בהשג כלשהו, משהו שלא עבור הילדים שלי. והנושא מאז שעלה באמת מעסיק אותי. אפילו חשבתי על נשים או גברים שלא נשאו, ושאין להם ילדים. במה הם מפנקים עצמם, ולא הצלחתי. ולאט לאט נראה לי שבאמת, כל מה שעושה לילדי טוב, כל מה שהם מתקדמים. כל התנהגות ספישל ומיוחדת. זה באמת הפינוק והסיפוק הגדולים עבורי. ולא אגזים ואומר, שאפילו רק הזכרונות שצברתי עם ביתי המנוחה, למרות צער תמידי שקיים--יש חויות ורגעים שממלאים אותי אושר.
 
אה רגע. פורומים הם פלטפורמה שיטחית כל כך. מה שנכתב לא ניתן לשינוי או הבהרה....

יש לי תחביבים. זה לא שאני העבד שלהם או השטיח שלהם. נסענו עשינו בילינו גם היה לי המזל לחמוצ ואמא נפלאות ששמרו על הילדים גם במהלך השנה וגם כשנסענו לשבועיים לחו"ל זה לא שנזנחנו... התכוונתי שלא הצלחתי מבחינה מקצועית להגיע לגדולות. אני בהחלט שמחה על השנים שעבדתי כמזכירה במיוחד בחלק מהן בהן למדתי המון ויישמתי המון (כן מעבודת מזכירה, תארו לכם)....

אבל אני לא מהנדסת ואין לי תואר ראשון אבל אני לא יכולה להתלונן על חיי כי קיבלתי מה שרציתי בסוף. כלומר לא את החלק של החולי אבל בזכות (או ויי) החולי הצלחתי ליהיות נוכחת עם הילדים.

עדכון להיום... חצי שנה אחרי. עדיין בשיעורים פרטיים. אתמול ישבו 6 שעות בפרטי רק על מחשבים. היא בכל זאת התקדמה ועדיין... ויש גם טיפול בחרדות איכותי, אני חושבת. הכסף נוזל כמו מים אבל זו הדרך שבחרנו.

הרורונה חסכה לנו בהוצאות. 2 טיולים לא עשינו אז אני אומר לעצמי שזה מתקזז ושבילדים צריך להשקיע.

|לב|
 
יום הורים סוף י'

בתחילת השנה רשמתי לעצמי נבואת זעם. המצב של הילדה בתיכון היה רע. פיזיקה מתמטיקה ומחשבים....לא עבד. מה לא עשינו. כמה שלא השקענו.... אין תוצאות. רק נכשלים וחור בכיס. ואז....המורה למחשבים התעלה על עצמו ולמעשה עשה משהו כמו לתת לה בראש עם פטיש. לא רוצה להכנס לפרטים אבל הדבר הזה גרם לנו להבין שחייבים לא לשתוק. הקפצנו את כל המערכת ולמזלינו התיכון הסכים שלא יתן שמורה ישפיל ככה תלמידה גם אם קשה לה. לגמרי במקרה היא ביקשה עזרה ממורה אחר. הוא עזר לה בנועם והיא שאלה אותו אם אפשר לעבור אליו. הוא לא סירב. היא נכנסה מיד לפרוייקט שאתמול היא הגישה ראשונה לפני כולם. יש עוד פרוייקט שהיא לא חייבת להגיש אבל מתעקשת. המורה מת עליה. כן היא צריכה יותר השקעה אבל הוא מלאך והיא מפלסת את דרכה. מצאנו מורים פרטיים לפעזיקה ומתמטיקה והיא נכנסה למסלול של לימודים קבועים ופותרת כרגע כבר חומר לבגרות. הדרך עוד ארוכה. יש נפילות ותמיד יש מי שמרים אותה. אנחנו הולכים איתה יד ביד עקב בצד אגודל. המורה בהשתהות ממנה. גם בהתייצבות, בהתעקשות, בנחישות היא לא מוותרת לעצמה. המחנכת בהשתאות גם מאיתנו וגם ממנה. הודינו למחנכת על שהם איפשרו את המעבר שהוכיח מעבר לכל ספק שהוא היה נכון (זה היה לעבור או לעזוב מגמה בגלל מורה). מורה מוריד ומורה מעלה...אם אין נוכחות הורית אם אין מוכנות בית ספרית.... אז אין מיצוי. זה מצחיק כי אני מכירה אותה, אני יודעת איך היא, תמיד אהבו אותה ותמיד יום הורים היה יום כיף אבל לשמוע את זה בזום (דווקא) ולראות שיש הכרה במאמצים זה כיף גדול. לפני כמה ימים קלטתי את הברור מאליו. הילדים שלי הם הפרוייקט שלי. פרוייקט חיי.... לעצמי לא יכולתי לעזור ולהם כן... תודה על הליווי
חג שמח
 

mykal

New member
כשקראתי את דבריך,

התרגשתי, כעסתי, שמחתי, והכי חשוב שמחה בשבילך כשמצליח לך ולילדים שלך, ובהחלט הם פרויקט חייך ובסוף זה אפילו מספק אותך מההצלחה. אבל, עם המשפט הבא:"לעצמי לא יכולתי לעזור ולהם כן..." אני לא מסכימה. הצלחת לעזור לעצמך, הגעת לאן שהגעת בזכות עצמך, יכול להיות שהיו לך יותר יכולות, או שלא הגשמת את כל מה שרצית, אבל העזרה לאדם עצמו--היא ההשגים שהוא הגיע אליהם לפי התנאים שעמדו לרשותו, לפי היכולות שלו נכון לאותו זמן. ונראה לי שאת אמורה להיות שמחה במה שהשגת. אומרת לך את זה מי שהיום יודעת שהיתה יכולה להיות זה וזה וזה, אבל מה לעשות לפני 55 שנה אלה לא היו אופציות, אז.... שמחה שמה שבחרתי התאים לי ונהניתי, ומשם מתקדמים. אח"כ מה שהחיים מזמנים לא תלוי רק בנו. רק שנהיה בריאים, רק שנשמור על מה שיש. בשורות טובות והרבה נחת.
 
כל הכבוד לך!

לקחת על עצמך פרויקט, ואת מצליחה בגדול! אני כל כך מבינה אותך, ומזדהה. אני חושבת שמגיע לך פרס. אמיתי. משהו שיפנק אותך. תחשבי מה יתן לך הרגשה טובה, ולכי על זה.
 
תודה... לא מרגישה שמגיעה לי פרס ואם

כן אני מקבלת אותו כל פעם שהם מצליחים וכשטוב להם. &nbsp ותחושת הסיפוק כשהצלחתי או קלעתי בול. בדרך כלל הדברים הקטנים שווים יותר בעיני מאיזה משהו מפוצץ כמו סתם נניח טיול לחו"ל כי הרווחתי את זה. זו אני....אחרים מרגישים אחרת בוודאות
 
דווקא בגלל זה,

מגיע לך משהו מיוחד. אני בטוחה שזה נכון, כי אני ממש כמוך, וזה מה שהקרובים אלי אומרים לי. אני עוד לא עשיתי את זה, אבל אולי את תפרגני לעצמך.
 

mykal

New member
מסכימה איתך, אבל מהרהרת

בכתובים כאן. אנחנו (כוללני אולי
)דור שיותר הורים ראו בהשקעה בילדים מטרת על ודי ויתרנו על כל מיני, ארועים, נסיעות, בילויים, חופשות וכו' בשביל עצמינו. לשנות היום גישה ולחפש משהו שלא חונכנו וחשבנו שזה ממש ישמח אותנו. להנות מזה עכשיו---אני לא רואה שזה באמת מצליח לשכנע אותי. לאחותי מלאו 60 שברתי את הראש מה לקנות לה, מה לתת לה מתנה, ואז אמרתי את מקבלת ממני 3 ימים בבית מלון לנוח, עם מי שאת בוחרת, איפה שאת בוחרת. זה היה בחנוכה. (גם שהיתה קורונה)זה אפילו לא הגיע לרמת שיח. זו תפיסת עולם.אולי צריך לחשב מסלול מחדש.
 
לא בטוחה שנצליח לחשב מסלול מחדש,

אבל כדאי לנסות לראות גם את עצמנו, אם נצליח.
 

mykal

New member
אם נצליח


זה בדיוק הענין. תדעי לך שמאז קראתי את תגובתך הראשונה לאיה, ניסיתי לחשוב מה באמת הייתי רוצה--לשנות, או ליתר דיוק מה היה משמח אותי לו היה לי "משהו לעצמי" ובשיא הכנות---לא מצאתי. באמת ילדי הם "פרויקט חיי" אם הייתי יכולה לעזור לכל אחד מהם קצת יותר. אם הייתי יכולה להיות יותר לנכדי, אבל, אני אמשיך לנסות לחשוב ולהבין. מה לעצמי הייתי רוצה.
 
כשאני ניסיתי לחשוב

מה משמח אותי, גם די נתקעתי. נראה לי שאני הכי שמחה כשהילדים יושבים יחד, ומוצאים שפה משותפת. מספרים מה מעסיק אותם, ומייעצים אחד לשני. מעריכים את המאמצים וההישגים, גם אלה שמאוד שונים משלהם עצמם. זה נותן לי הרגשה של הצלחה. אבל שוב, אלה הילדים, זה לא ממש בשבילי.
 

mykal

New member
זהו, שזה בעצם

לא ממש ברור, הנחת הזו של חברויות הילדים, היא תמונת מראה של השג שלך, של שמחה שלך, ואז אני שואלת--למה זה לא בשביל עצמך? ואני עונה--כנראה, שאנחנו תופסים שבשביל עצמינו זה-- תכשיט, טיול, בגד, כל מיני סוגי בילוי וכד', ושוב חושבת--כל אלה הם דברים חולפים, שטעמם משתנה, והמורך משתנה, הילדים הם התוצר שלנו, אבל הקושי בכך הוא שזה מאמץ תמידי שלא נגמר. אז שוב נשארתי בשאלה. אמשיך לחשוב, ואשמח לעוד מחשבות שלך.
 
למעלה