יום ראשון בבוקר, או, פרידה

[הסהר]

יום ראשון בבוקר, או, פרידה

בוקר יום ראשון,
האיש מחזיק את התינוקת ורוצה להיפרד לשלום (הפעם 'רק' לשבוע)
והתינוקת ממאנת לרדת לו מהידיים!

פעם ראשונה שזה קורה.

בסוף היא הסכימה לבוא אלי, והלכנו יחד איתו אל האוטו להיפרד שם.
זה נראה כאילו היא יודעת מה קורה, ולא רוצה להיפרד ממנו...
יכול להיות שזה התחיל כבר עכשיו?
האמת שהפרידות האלה קשות גם לי, אולי זה עבר אליה?

איך אתן עם הפרידות מהחייל? ואיך הילדים?
באיזה גיל התחלתן ממש להסביר להם מה קורה , ולא סתם להגיד "תגידי בי בי לאבא? ...."

 

[אמאבולי]

לאחרונה האמת כמעט ואין פרידות אצלנו

הוא יוצא בשעות כאלה הזויות שאפאחד מאיתנו לא מלווה אותו לדלת כי כולנו חורפים

. אם במקרה אני התעוררתי מהתינוק או מההתארגנות שלו אז לפעמים אלווה אותו לדלת או אכין לו סנדוויץ' או קפה לדרך, ותמיד זה יעשה לי צביטה בלב.
והילדים? מסבירה להם הכל בכל גיל. "אבא נוסע לצבא, יחזור ביום __, הוא יתגעגע אלינו, נוכל לדבר איתו בטלפון/לראות אותו בשיחת וידיאו וכו'". כל אחד מבין כפי יכולתו (ותתפלאי כמה מהר הם מבינים בדיוק על מה אנחנו מדברות ואפילו מסבירות את זה הלאה.)

 

[הסהר]

אז יש יתרונות

ביציאה בשעות הזויות מהבית

אהבתי את מה שאת אומרת לילדים.
לאחרונה חשבתי שאני צריכה יותר להסביר לקטנה את הפרידות ממנו, וגם ממני.
באמת צריך לתת להם קרדיט לחכמים הקטנים האלה ...

 

[comicsgirl]

הגדול, בן 6

התחיל בסביבות גיל 4 להבין שהוא לא רואה את אבא.
אז הוא התחיל לקום כל בוקר בסביבות 4-5 כדי לראות את אבא לפני שהוא יוצא מהבית.
היום הוא מבקש שכשאבא יגיע הביתה, אחרי שהוא כבר יירדם, שייתן לו נשיקה על הלחי.
(כל ערב מחדש זה עושה לי דמעות בעיניים)

זה הדבר הכי קשה לי. אני מילא, אני אסתדר, אבל הילדים לא מבינים למה אבא לא יכול להיות איתם.

 

[הסהר]

איזה חכם ומתוק

וזה באמת צובט בלב...

אבל אולי דווקא לילד שגדל ככה וזאת המציאות שהוא מכיר,
יהיה יותר קל לקבל את זה שאבא לא נמצא?
הרי הוא לא מכיר מציאות אחרת ? ...

תוהה....