ילד של שבת
כשנפגשנו בפעם הראשונה עם העובדת הסוציאלית של מיחא היא נתנה לנו לקרוא את הקטע הבא. אותי הוא ריגש עד דמעות. אני מחזיקה מעצמי אדם חזק מאד. אני מתמודדת טוב עם קשיים ואני חושבת שהתמודדתי יפה עם הסיפור שלנו. ובכל זאת, הקטע חיזק אותי ונגע בי. רציתי לשתף את כולכם: ילד של שבת מאז גיל 4 אני מגמגם. כשהייתי ילד גמגמתי מאוד מאוד. עד כדי כך שלפעמים לא יכולתי ממש לדבר. יחד עם זה הייתי ילד מאוד נמרץ, המון חברים, ספורטאי מצטיין ותלמיד לא רע.... בקיצור – ילד די שמח....יחד עם זאת – בכל פעם שהיה איזשהו ריב בחבורה, בכל פעם שמישהו רצה לפגוע – תמיד היה את כלי הגמגום. וזה עבד. תמיד. בכל אופן – יום אחד, בגיל 6, חזרתי הביתה כולי בוכה. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק בכיתי. בערב, אבא שלי חזר מהעבודה. אמא שלי סיפרה לו שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. הוא נכנס אלי לחדר ושאל מה קרה. לא עניתי. הוא המשיך. לא עניתי. בסוף אמרתי לו שאני שונא את אלוהים... אני חושב שהוא לקח את זה קצת קשה. בבוקר, אבא שלי העיר אותי עם סיפור: למעלה בשמיים יש מפעל ענק של תינוקות. כל המלאכים עובדים בקצב מסחרר, סביב השעון, ומייצרים תינוקות לכל העולם. הלחץ בעבודה מטורף. יש להם הזמנות מסין, מיפן, אמריקה ואירופה, אפריקה ואפילו אוסטרליה. וכן, כן... גם מישראל.... בכל אופן, העבודה רבה, הזמן קצר, והכול חייב להיות מדויק. למלאכים יש מתכונים מיוחדים ליצירה של כל סוג וסוג של ילדים. יש חומר שכל, חומר יופי, חומר גובה. יש חומרים לתכונות טובות, יש חומרים לתכונות רעות. הכול מדויק. יש גם מכונות ענקיות, ממש בגודל של כל החדר. המלאכים עובדים קשה כל יום, מבוקר ועד ערב. כמעט בלי הפסקות. ישנים במשמרות, אוכלים בעמידה. כל השבוע. ואז... ביום שישי... קצת לפני הצהריים... נשמע בשמיים קול צלצול עדין. המלאכים מכבים את מכונות ייצור הילדים, מכבים את האור במפעל התינוקות והולכים להתארגן לקראת השבת. כל מלאך מתקלח במקלחת חמה. אח"כ כולם הולכים לישון שנת צהריים. לקראת ארוחת השבת לובשים המלאכים כנפיים חגיגות, הילה מיוחדת לשבת, בגדים לבנים. את הארוחה מכין אלוהים, והיא מלאת כל טוב, אוכל ושתייה. המלאכים מספרים סיפורים. אלוהים גם. כולם שרים, רוקדים, נרגעים. אח"כ כולם הולכים לישון – כולם הרי עייפים משבוע העבודה הקשה.... בבוקר, כולם ישנים. אבל מי לא עייף? נכון – אלוהים, אבל גם אלוהים לא עובד בשבת.... הוא לא עושה גשם ולא עושה שמש, לא עושה שלום וגם לא מלחמות. הוא לא מחליט החלטות ולא מכנס ישיבות.... הכול עובד בצורה אוטומטית.... אז משעמם לו.... אז אלוהים מתגנב, בלי שאף אחד שם לב, למפעל התינוקות. הוא אוסף שאריות חומרי ילד מכל השולחנות, הולך לו לשולחן צדדי, ומכין לו ילד לבד. וכשאלוהים עושה משהו – הוא עושה אותו הכי טוב שאפשר, בלי מתכון, בלי תכנון.... מכל הלב.... אז הוא שם יותר חומר שכל, ויותר חומר אופי, ויותר חומר יופי.... הוא שם רק תכונות טובות.... ואז – אלוהים מבין שהוא עשה ילד מושלם מדי. והוא הרי לא יכול לשלוח לעולם ילד מושלם. כי כולם ידעו מיד שאת הילד הזה עשה אלוהים. אז הוא עושה בילד פגם קטנטן, לא חשוב, זניח.... ילד אחד הוא עושה קצת צולע, ילד אחר הוא עושה קצת פוזל, אחר קצת שמנמן, ילד רגיש מדי. וכן – ילד אחר הוא עושה קצת מגמגם.... לילדים האלה קוראים ילדים של שבת. ואתה... אתה ילד כזה... ילד של שבת....
כשנפגשנו בפעם הראשונה עם העובדת הסוציאלית של מיחא היא נתנה לנו לקרוא את הקטע הבא. אותי הוא ריגש עד דמעות. אני מחזיקה מעצמי אדם חזק מאד. אני מתמודדת טוב עם קשיים ואני חושבת שהתמודדתי יפה עם הסיפור שלנו. ובכל זאת, הקטע חיזק אותי ונגע בי. רציתי לשתף את כולכם: ילד של שבת מאז גיל 4 אני מגמגם. כשהייתי ילד גמגמתי מאוד מאוד. עד כדי כך שלפעמים לא יכולתי ממש לדבר. יחד עם זה הייתי ילד מאוד נמרץ, המון חברים, ספורטאי מצטיין ותלמיד לא רע.... בקיצור – ילד די שמח....יחד עם זאת – בכל פעם שהיה איזשהו ריב בחבורה, בכל פעם שמישהו רצה לפגוע – תמיד היה את כלי הגמגום. וזה עבד. תמיד. בכל אופן – יום אחד, בגיל 6, חזרתי הביתה כולי בוכה. לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק בכיתי. בערב, אבא שלי חזר מהעבודה. אמא שלי סיפרה לו שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד. הוא נכנס אלי לחדר ושאל מה קרה. לא עניתי. הוא המשיך. לא עניתי. בסוף אמרתי לו שאני שונא את אלוהים... אני חושב שהוא לקח את זה קצת קשה. בבוקר, אבא שלי העיר אותי עם סיפור: למעלה בשמיים יש מפעל ענק של תינוקות. כל המלאכים עובדים בקצב מסחרר, סביב השעון, ומייצרים תינוקות לכל העולם. הלחץ בעבודה מטורף. יש להם הזמנות מסין, מיפן, אמריקה ואירופה, אפריקה ואפילו אוסטרליה. וכן, כן... גם מישראל.... בכל אופן, העבודה רבה, הזמן קצר, והכול חייב להיות מדויק. למלאכים יש מתכונים מיוחדים ליצירה של כל סוג וסוג של ילדים. יש חומר שכל, חומר יופי, חומר גובה. יש חומרים לתכונות טובות, יש חומרים לתכונות רעות. הכול מדויק. יש גם מכונות ענקיות, ממש בגודל של כל החדר. המלאכים עובדים קשה כל יום, מבוקר ועד ערב. כמעט בלי הפסקות. ישנים במשמרות, אוכלים בעמידה. כל השבוע. ואז... ביום שישי... קצת לפני הצהריים... נשמע בשמיים קול צלצול עדין. המלאכים מכבים את מכונות ייצור הילדים, מכבים את האור במפעל התינוקות והולכים להתארגן לקראת השבת. כל מלאך מתקלח במקלחת חמה. אח"כ כולם הולכים לישון שנת צהריים. לקראת ארוחת השבת לובשים המלאכים כנפיים חגיגות, הילה מיוחדת לשבת, בגדים לבנים. את הארוחה מכין אלוהים, והיא מלאת כל טוב, אוכל ושתייה. המלאכים מספרים סיפורים. אלוהים גם. כולם שרים, רוקדים, נרגעים. אח"כ כולם הולכים לישון – כולם הרי עייפים משבוע העבודה הקשה.... בבוקר, כולם ישנים. אבל מי לא עייף? נכון – אלוהים, אבל גם אלוהים לא עובד בשבת.... הוא לא עושה גשם ולא עושה שמש, לא עושה שלום וגם לא מלחמות. הוא לא מחליט החלטות ולא מכנס ישיבות.... הכול עובד בצורה אוטומטית.... אז משעמם לו.... אז אלוהים מתגנב, בלי שאף אחד שם לב, למפעל התינוקות. הוא אוסף שאריות חומרי ילד מכל השולחנות, הולך לו לשולחן צדדי, ומכין לו ילד לבד. וכשאלוהים עושה משהו – הוא עושה אותו הכי טוב שאפשר, בלי מתכון, בלי תכנון.... מכל הלב.... אז הוא שם יותר חומר שכל, ויותר חומר אופי, ויותר חומר יופי.... הוא שם רק תכונות טובות.... ואז – אלוהים מבין שהוא עשה ילד מושלם מדי. והוא הרי לא יכול לשלוח לעולם ילד מושלם. כי כולם ידעו מיד שאת הילד הזה עשה אלוהים. אז הוא עושה בילד פגם קטנטן, לא חשוב, זניח.... ילד אחד הוא עושה קצת צולע, ילד אחר הוא עושה קצת פוזל, אחר קצת שמנמן, ילד רגיש מדי. וכן – ילד אחר הוא עושה קצת מגמגם.... לילדים האלה קוראים ילדים של שבת. ואתה... אתה ילד כזה... ילד של שבת....
