יש ויש אלוהים וגם שכינה

tookmy

New member
יש ויש אלוהים וגם שכינה

מודה ומתוודה: אני בדרך כלל לא שמחה לאידם של א/נשים אחרים. במיוחד לא לאידן של נשים מנהלות, אבל היום שמחתי!!! הודיעו לי שמנהלת של מוסד כלשהו "עוזבת" אבל מיד הבנתי, כמו כל מי שבא איתה במגע שהגיע יומה של המרשעת המניפולטיבית, ושסופסוף העיפו אותה. לפעמים במקרים כאלו זה נדמה שזה לעולם לא יקרה, למישהו/י שביסס/ה את המעמד טוב כל כך, ומיטיב/ה לרדת כל כך לחיי אחרים. לשמחתי לא הייתי תלויה בה ביומיום, היא הצליחה להעלות לי את הקריזה "רק" ביומיים בהם צילמתי סרט במקום בו עבדה. אבל עצבים כאלה שלא ידעתי מזמן... וכל הזמן חשבתי מה יהיה עם הפרוייקט של השנה הבאה, איך זה יראה, שוב לצלם כשהיא בסביבה. גם ערכתי בימים האחרונים כשאני חושבת על החמצת הפנים שלה, יודעת שלא משנה מה אעשה יהיה לה מה להגיד על הסרט בו השעות הרבות שאני משקיעה לא כולן מתוגמלות, שכולם כל כך מתפעלים מהן חוץ ממנה. היום כשהייתי בחדר עריכה אמרו לי שהיא עוזבת. חוץ מהשמחה האישית שלי, והמחשבה ש"אוף, למה הורדתי את המשפט ההוא מהסרט, וגם את ההוא" (עשיתי על עצמי צנזורה רצינית בגללה) חוץ מכל זה, ושלא אצטרך לעבוד מולה בשנה הבאה, חשבתי על האנשים שכפופים לה ביומיום, אלה שתלויים בה לגמרי, אלה שהחיים שלהם במוסד אותו היא עוזבת, וכל כך שמחתי בשבילם. אני יודעת, שבשנה הבאה הם יפרחו הרבה יותר כשאעבוד איתם, אני יודעת שהם הולכים עכשיו לנשום לרווחה. אני גם יודעת שזה נשמע לא נחמד לשמוח כשלמישהי , מנהלת, לא צעירה, קורה אסון כזה. ובכל זאת מצאתי את עצמי צוהלת , וגיליתי שאני לא היחידה , עוד יותר ממה שידעתי קודם....
 

tookmy

New member
בקריאה מחודשת רואים שהניסוח שלי

לוקה, מרוב עייפות (יותר מדיי שעות בחדר עריכה+שיעור פרטי אחר כך)... התכוונתי לומר "מיטיבה כל כל לרדת לחיי אחרים" וגם כמובן שההשקעה שלי בעבודה מוערכת, ולא השעות הכן/לא מתוגמלות שלי....
 
ולפעמים....

חשוב שמעבר לערכיות נזכור להיות אנושיות וקצת, אבל קצת, "מרושעות" כשבא לנו. נטל הערכיות הוא כבד - לא נורא שריעננת אותו קצת
ולעניינינו - האחריות הבסיסית היא של כל אחת לחייה ולפעמים דוקא כש"מנערים" מישהי זה קצת מחזיר אותה לפרופורציות...אולי, בהפוך על הפוך, עשו לה שרות טוב...
 
למעלה